ההספד המיתולוגי של הרמטכ"ל, משה דיין, על רועי רוטברג, חבר נחל עוז שנרצח ב-1956 על ידי פלסטינים מעזה, מרחף כצל מעל ראשיהם של יענקלה כהן, דני רחמים ודימה סומרוב, חברי הקיבוץ, שהתפנו ממנו ב-7 באוקטובר.

"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים". (ההספד המלא).

כהן (89) הכיר אישית את רוטברג, בימים הראשונים שלו בהיאחזות הנח"ל הראשונה שהפכה לקיבוץ. דני רחמים (69) גדל על ההספד הזה כילד ונער, אבל כצעיר בקיבוץ של שנות ה-70 זכה לראות תושבי עזה רוקדים בחתונתו, אירוע שלא היה בו דבר מיוחד בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים והסכמי השלום עם מצרים.

סומרוב (52), שהגיע לקיבוץ עם משפחתו בשנת 2000, כמה חודשים לפני שנפל באזור הפצמ"ר הראשון, למד על רוטברג והנאום הרבה שנים אחרי, כשהוא עוסק בביטחון השוטף של היישוב וממגן את ביתו במצלמות. אותן מצלמות שיצלמו ב-7 באוקטובר את קבוצות המחבלים שעברו בצהריים דרך ביתו, ומסיבה לא ידועה לא פרצו אליו לממ"ד, ובכך ניצלו חייו וחיי משפחתו.

ההרס שזרעו מחבלי חמאס בנחל עוז (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

37 שנים מפרידות בין שלושת הגברים, שהגיעו לנחל עוז בשנים ודרכים שונות, אך עם מטרה אחת – להקים בית בישראל. ב-7 באוקטובר ביתם חרב. עכשיו הם בקיבוץ משמר העמק ובבת ים, מביטים לאחור על 70 שנה של חיים וסוגיות ביטחון. 70 שנה, מספר עגול, שאמור היה להיחגג בשמחה במוצאי שבת 7 באוקטובר. אירוע שהזכר היחיד שנותר ממנו הוא השלט הענק שצויר לכבודו ונותר תלוי בכניסה לקיבוץ, ושעליו מתנוססת סיסמתו: "עד התלם האחרון".

מר תפוחי אדמה: האיש שהמציא את תפוצ'יפס

כהן הוא חלוץ תפוחי האדמה של הנגב, הישג שהדביק לו את הכינוי "מיסטר פוטייטו". הוא האיש שהמציא את תפוצ'יפס. תחת הנהגתו הגיעו למערב הנגב עשרות מיזמים תעשייתיים וחקלאיים. ב-6 באוקטובר, ערב חג ה-70 של קיבוצו, הקדיש לו "ישראל היום" כתבה חגיגית. כהן סיפר בה איך לצד הדרך הארוכה שהיה צריך לעבור כדי להצליח לגדל את תפוח האדמה המושלם עבור החטיף המצליח, החיים והחקלאות של נחל עוז תמיד דרשו להיות בדריכות ומתח מול הסכנה הנשקפת מהחיים על התלם האחרון. אבל האחריות שלו לתעשייה קרקעה אותו לאדמה.

יענקלה כהן על מרפסת ביתו הזמני בדיור המוגן בבת ים. "ידענו שאנחנו באים לאזור מסוכן. השדות שעבדנו בהם היו ממוקשים. לכולם היה נשק, גם לבנות" (צילום: דוד טברסקי)

עד ל-7 באוקטובר, בהישמע "צבע אדום", כהן לא היה טורח להיכנס לממ"ד. חברי הפרלמנט הקבוע של ראשוני הקיבוץ היו ממשיכים לשבת עם הקפה ברוגע. האזעקות הפכו עבורם ללא יותר מרעש לבן. וגם אחרי שהייה של 24 שעות בממ"ד, כשהקיבוץ מסביבו עולה באש, אישתו והוא לא הסכימו להתפנות עד שקצין בכיר הגיע לפתח דלתם וקבע זאת כעובדה.

ב-8 באוקטובר התפנה תחילה לדירת משפחתה של אישתו בירושלים. קבוצת הקשישים הוותיקה של הקיבוץ ביקשה לא להיות ביחד עם כל שאר החברים, שפונו לקיבוץ משמר העמק. כעבור כחודשיים עבר לדיור מוגן בבת ים.

"בחודש הראשון שהגעתי לפה, ב-1952, המצרים רצחו פה חבר", מספר כהן. "ידענו אז שאנחנו מגיעים לאזור מסוכן מאוד. תמיד הפגזות, תמיד יריות. השדות שעבדנו בהם היו ממוקשים. המציאות הביטחונית הקשה דרשה מכולנו להתעסק בהגנה. לכולם היה נשק, גם לבנות. היה גם צה"ל, אבל זה לא היה מספיק".

"היו לי הרבה קשרים אישיים שנרקמו עם העזתים"

כשמביטים על הירוק העשיר שיצרו אנשי הקיבוץ במשך שבעה עשורים (או לפחות איך שזה נראה עד ל-6 באוקטובר) קשה לדמיין את מה שהייתה היאחזות נחלאים א', אליה הגיע כהן מרחובות עם גרעין של התנועה המאוחדת (לימים הנוער העובד והלומד). הפיכת ההיאחזות לקיבוץ הייתה סנונית ראשונה, שבישרה על עוד 70 קיבוצים שקמו בגבולות המדינה באותו הדגם של היאחזות נחל, והגשימו הלכה למעשה את הציווי: "להב המחרשה יקבע את הגבול".

"באמת לא היה גבול", צוחק כהן, "בלילות שהיינו מעבירים את קווי ההשקיה, יכול היה שחצינו יותר מדי, ואז היו מתחילים לירות עלינו. לא היו אזעקות, התרעות. אם יורים – קופצים לתעלה. מחכים שיעבור".

"ב-68' העזתים העלו שדה חיטה באש. זו הייתה דרך שלהם לנסות להוציא אותנו החוצה לקרב. יצאנו בשיירה קטנה לכיבוי ועלינו על מוקש שנשאר מהלחימה. עפתי מהאוטו קדימה ובנס נשארתי בחיים"

חצי שנה אחרי הרצח של רוטברג הגיעה, באוקטובר 1956, מלחמת סיני. עזה נכבשה. כמה פגזים פגעו בקיבוץ, אבל איש לא נפגע. באביב שאחרי, חברי הקיבוץ יצאו לטעת סביב היישוב עצי אקליפטוס שיקשו על הצלפים המצרים לירות לתוך הקיבוץ. המשק המשיך לגדול, למרות הבעיות מהשכנים. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים. הרצועה נכבשה שוב.

"ב-68' העזתים העלו שדה חיטה באש", מספר כהן, "זו הייתה דרך שלהם לנסות להוציא אותנו החוצה לקרב. יצאנו בשיירה קטנה לכיבוי ועלינו על מוקש שנשאר מהלחימה. עפתי מהאוטו קדימה ובנס נשארתי בחיים".

את 20 השנים הבאות הוא מגדיר כשנות שקט ושלום. שנים של שכנות: "הם באו אלינו, אנחנו אליהם. לנסוע לתל אביב? רק דרך הרצועה. עולים על כביש 4. פשוט. היו לי הרבה קשרים אישיים שנרקמו עם העזתים שהחזיקו יפה עד האינתיפאדה הראשונה. משם הם התדרדרו בהדרגה, ונחתכו סופית באלימות עם תחילת האינתיפאדה השנייה".

פעיל השלום: מרגיש טיפש, מרומה, מגוחך

באותן שנות שקט, קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, דני רחמים הגיע לקיבוץ, גם הוא מתנועת הנוער, עם גרעין נח"ל. הוא היה תלמיד מצטיין, ממשפחה גדולה ממעברת ברנדס ליד חדרה, ואביו בנה עליו לקריירה אקדמית. אבל רחמים ביקש לפרוץ החוצה. "אבא הבין את סיר הלחץ שאני חי בו", הוא מספר, "ובסופו של דבר אישר את בחירתי בקיבוץ".

הוא מילא תפקידים שונים בקיבוץ, ויצר קשרי חברות עם השכנים ממערב: "בשנות ה-80 היינו נוסעים לעזה כל שבת, אוכלים חומוס. חנויות. קפה. בחתונה שלי היו חמישה חברים תושבי עזה".

דני רחמים בביתו הזמני בקיבוץ משמר העמק: "כאיש שמאל תמיד האמנתי שאם נחזיר שטחים נקבל שלום. דבר שני שהאמנתי בו הוא שהכיבוש משחית. מהדבר הראשון התפכחתי" (צילום: דוד טברסקי)

את הגישה הליברלית כלפי שכניו הערבים קיבל, לדבריו, עוד לפני החינוך הסוציאליסטי של הקיבוץ. בבית ילדותו שמע מאימו כיצד משפחה מוסלמית הצילה את משפחתה בפרעות הפרהוד בבגדד, כמה שנים לפני שעלו לארץ. "השכן שלהם עצר את הפורעים בדלת, ואמר: 'תצטרכו לעבור אותי כדי להגיע אליהם'. היה למשפחתי מזל שהיא חיה בשכונה מעורבת. בשכונה היהודית הייתה שחיטה של כולם".

בשנים האחרונות הוא פעיל ב"נשים עושות שלום", ולפני כן היה פעיל ב"שלום עכשיו" ובארגונים שמנסים להתוות עתיד אחר למרחב שבו הוא חי. שני ילדיו, עם משפחותיהם, היו יחד איתו בקיבוץ באותו בוקר ושרדו.

"כאיש שמאל תמיד האמנתי שאם נחזיר שטחים נקבל שלום. דבר שני שהאמנתי בו הוא שהכיבוש משחית. מהדבר הראשון התפכחתי. עובדה, לא תמיד זה עובד, וצריך לראות איך מתקדמים מפה. בזה שהכיבוש משחית אני בטוח עד היום. יש לו השפעה רבה על האלימות בחברה כולה".

"בצוק איתן היו רקטות שנפלו 30 מטר לידנו והמשכנו לעבוד"

בשונה מרוב חברי נחל עוז, שגרים בדירות קטנות במוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק, רחמים גר שם עם אישתו, בתו, זוגתה והנכד בדירה של מכרים, שנותנת להם מעט מרווח. אם יש דבר שמטריד אותו בעקבות 7 באוקטובר, עוד יותר מחמאס, זה צה"ל. מאז שיצא לפנסיה, הרבה להדריך בני נוער וחיילים שהגיעו לסיורים בקיבוץ ללמוד ציונות, התיישבות והגנה, שנחל עוז היא סמל ומופת להם.

"בצוק איתן היו רקטות שנפלו 30 מטר לידנו והמשכנו לעבוד", מספר רחמים, בדיבור חף מכל פאתוס, אולי אפילו בנימה של ביקורת עצמית על הדבקות של חברי הקיבוץ באתוס שבנו, שיש מי שיאפיינו אותה כטוטאלית. "הרבה שואלים אותנו למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? אנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים אחרת – חינוך, מחויבות לאנשים, לעבודה. באמת עבדנו בכל המלחמות.

"קצין אחד אמר, שגם אם מישהו יצליח לעבור את החלק הראשון של הגדר הוא יהיה כלוא באמצע בין הגדרות, והסיכוי שלו לצאת בחיים שווה לאפס. זה מה שהם אמרו לי, וזה מה שאני העברתי הלאה. עכשיו אתה מבין איך אני מרגיש?"

"כשאני מספר את כל זה לבני הנוער בסיורים, אני מעלה אותם לתצפית והם תמיד מאוד מופתעים מכמה שאנחנו קרובים לגדר. הם צודקים. סך הכול 800 מטר ובאמצע שטח ענק פתוח. הם שואלים: מה זה, איפה החיילים?"

ומה אתה עונה?
"אני מספר להם שפעם בחודש-חודשיים מגיע קצין בכיר מהגזרה ומספר לנו על ההתקדמות בבניית החומה, על הטכנולוגיות שמתקינים פה. שם יש בלון, פה מגדל, מערכת 'רואה יורה'. אחרי שכנוע ארוך של אחד הקצינים הבכירים באזור, נתנו לי לראות את המגדל מבפנים. כל המסכים והציוד המתקדם. ראיתי באיזה פירוט המצלמות האלו יודעות לראות ולירות. אני זוכר איך קצין אחד שם אמר, שגם אם מישהו יצליח לעבור את החלק הראשון של הגדר הוא יהיה כלוא באמצע בין הגדרות והסיכוי שלו לצאת בחיים שווה לאפס. זה מה שהם אמרו לי וזה מה שאני העברתי הלאה. עכשיו אתה מבין איך אני מרגיש?"

איך?
"טיפש. מרומה. מגוחך. אבל אני אומר לעצמי: זה לא אני, זה מי ששמעתי אותו אומר לי את זה. מי שסמכתי עליו".

העולה הוותיק: מאז הקסאם הראשון 

בסתיו 2014, כמה שבועות אחרי שמבצע צוק איתן הסתיים, ואחרי הלווייתו של דניאל טרגרמן בן ה-4, שנהרג מרסיס פגז שנחת בקיבוץ ביום האחרון למבצע, דימה סומרוב ואישתו קטיה החליטו לעזוב את הקיבוץ, שהיה להם בית ראשון במולדת. 14 שנים בית ראשון.

הם עלו בשנת 2000 בתוכנית "בית ראשון במולדת" של הסוכנות היהודית והתנועה הקיבוצית. הגיעו מסנט פטרבורג הקרה לצפון מערב הנגב החם: "בקונסוליה שאלו אותי פעמיים אם אני מבין לאן אני נוסע", נזכר סומרוב. "היו כמה אופציות. השם נחל עוז עלה, אבל לא היו מפות שיראו איפה זה. לא היה גוגל. מישהו אמר לנו שזה מקום בין אשקלון לבאר שבע. הוא לא שיקר.

דימה סומרוב בביתו הזמני במשמר העמק. הקסאם הראשון נפל בנחל עוז כמה שבועות אחרי שעלו (צילום: דוד טברסקי)

"לפני שעלינו סיפרו לי רק דברים נוראיים על ישראל", הוא צוחק. "באותה שנה התחילה האינתיפאדה. שריפת דגלים. פיגועים. הטלוויזיה ברוסיה הוצפה בתמונות של אוטובוסים מתפוצצים. שאלתי את עצמי: זה מקום בטוח לגדל בו ילדים?"

אבל בקיבוץ (שבאר שבע לא הייתה העיר הגדולה לידו כפי שהבטיחו), קבלת הפנים הייתה חמה: "הדהים אותי שנכנסו לבית ועל הכיריים עמד מרק. במקרר היו יוגורטים. חלב וחמאה. אף אחד לא הכיר אותי פה, אני בקושי הכרתי את המדינה הזו, אף אחד לא היה חייב לי כלום. היחס הזה הדהים אותנו. אבל משפחה אחרת שהייתה איתנו בתוכנית קלטה את העסק והתחפפה מהקיבוץ אחרי שבוע".

הקסאם הראשון נפל בקיבוץ כמה שבועות אחרי שהגיעו, ואחריו הגיע אריאל שרון שהבטיח לקיבוצניקים, מול מצלמות, שזה הקסאם הראשון והאחרון מעזה שינחת בשטח מדינת ישראל. "לא ידעתי אז עברית בכלל, חבר שהיה שם תרגם לי. עד 2005 העברית שלי כבר הייתה הרבה יותר טובה, וספרתי כ-200 נפילות".

למרות הכול הם נשארו, כאמור, 14 שנים. כשהחליטו לעזוב, סומרוב כבר מצא עבודה בתל אביב וקטיה אישתו התחילה לארוז, אבל הייתה להם תחושת בטן שזה לא נכון. ואז, זוג חברים שהציעו להם דירה באשקלון, התקשרו ערב אחד והודיעו שחזרו בהם. "זה היה סימן שאנחנו צריכים להישאר", הוא אומר, "ומבחינתי, אין לי בעיה להישאר בקיבוץ גם עכשיו, אבל רק כשאדע שהמשפחה שלי במקום בטוח".

דירת החדר הזמנית של משפחת סומרוב במשמר העמק. צפוף (צילום: דוד טברסקי)

סומרוב מגדיר את עצמו ואת אישתו אנשים מאמינים, ואת החיים שלהם בנחל עוז שליחות. בשלושת החודשים האחרונים גם הם גרים במוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק, בדירה בת 12 מ"ר. רוב החפצים שלהם עומדים במסדרון מחוץ לחדר. יחד איתם בחדר בן ה-19 שטרם התגייס; בחדר ליד, הבן הבכור עם אישתו והנכד. הבכור ממשיך לעבוד בדפוס בארי, אבל בעיקר מרחוק כי הנסיעות ארוכות. במשמר העמק נמצאות גם אימו של סומרוב ואימה של קטיה.

ב-7 באוקטובר כולם היו נעולים בממ"ד. בוחנים בכל רגע ורגע את מצלמות המעקב שהתקין בביתו במשך השנים. "המחבלים נכנסו אלינו הביתה דרך החלון. הפכו את הכול, הכתימו את הרהיטים והרצפה בדם, אבל מסיבה שאי אפשר להסביר לא התקרבו לממ"דים. אחרי זה הם יצאו ורצחו את השכן שלי, שלמה רון. אני אומר שקרה לנו נס". והקיבוץ ידע במשך השנים הרבה נסים, כדבריו, אינספור 'כמעט' פגיעות פגזים בבתים; חדירות בחסות הערפל שנגמרו ללא קורבנות.

בנחל עוז סומרוב עבד במשק ובלול. רק בשבועיים האחרונים הורשה לחזור לשם לראשונה לאמוד את הנזקים. על פי האופן שבו נבנה כל בית בקיבוץ, ניתן להבין מה היה המצב הביטחוני בתקופה שנבנה. בבתים הוותיקים הרבה עץ וגגות רעפים; בבתים החדשים קירות ותקרות מבטון עבה.

"מוצב נחל עוז היה אמור להגן עלינו. עליו סמכנו"

סומרוב חבר בכיתת הכוננות ועסק במשך שנים רבות בביטחון השוטף בקיבוץ. אילן פיורנטינו, הרבש"ץ, שנהרג בהסתערות האמיצה על המחבלים, היה חבר קרוב שלו. חוץ ממנו נהרגו ונרצחו ב-7 באוקטובר עוד 13 חברי קיבוץ, ובשבי חמאס מוחזקים עדיין שני חטופים.

במהלך אותה שבת סומרוב החזיק רק אקדח, משום שנדרשו להחזיק את כלי הנשק האוטומטיים סגורים בנשקייה: "פחדו מדו"צים, שזה הגיוני", הוא אומר, "אבל הרגשתי פחות בטוח. מוצב נחל עוז אמור היה להגן עלינו. עליו סמכנו. אני מכיר את כל הגדרות, הפטרולים, המצלמות. אני מכיר את פעולת הביטחון הצבאית בשגרה ובחירום.

"אנחנו בנינו את מערכת ההגנה של הקיבוץ במשך שנים, והיא התבססה על כך שהצבא יידע לזהות חדירה. באימונים המשותפים שלנו עם צה"ל, היה אמור לקחת לצבא עד 10 דקות להגיע בכוחות גדולים ולחבור אלינו. 15 דקות גג". וזה כידוע לא קרה.

קטיה ודימה סומרוב במשמר העמק. קטיה: "מה אני צריכה את החינוך והבריכה והנוף, אם בבוקר יבואו ויחטפו את הילדים שלי לעזה?" (צילום: דוד טברסקי)

בקולה של קטיה ניכרת נימה מעורבת של ייאוש, כעס וחמלה: "קשה לדבר על תנאי מינימום לביטחון, כי כל מה שיש לנו פה זה מינימום. אני רוצה לחזור, זה הבית שלנו. אבל בשביל זה צה"ל צריך להמשיך להילחם, גם כשזה מעמיד בסכנה את החטופים שלנו. פשוט אי אפשר לעצור. סמכתי על השב"כ שיידע לסכל כזה דבר, כי לכל חומה או גדר יש חולשות. שכן אמר לי לפני כמה זמן שהוא יהיה מוכן לחזור רק ביום שלא יהיו יותר מיגוניות".

לחזור או לא לחזור? תלוי את מי שואלים

ויכוחים פוליטיים על עתיד האזור לא מתקיימים בפומבי, אבל הדעות מגוונות. אחד אומר שצריך להקים בסיס צבאי בכל קיבוץ, מיני-בסיס כמו מודל שהיה לפני שהוקם המכשול. אחרים מדברים על שדה מוקשים. אחד השיעורים הקשים של הטבח מלמד שאזרחים חמושים יותר משכו אליהם מחבלים חמושים עוד יותר. אין 100% ביטחון, וזו עובדה שלאט-לאט יותר ויותר חברי קיבוץ מרגישים שיצטרכו להתמודד איתה.

"מדברים על שיקום האזור ועל ים של כסף שיגיע בעקבותיו, אבל מה שווים דיבורים על שיקום ללא המינימום של אמון בשלטון, שאין לנו"

מבחינת משפחת סומרוב, המצב האידיאלי הוא מצב ללא עזה. "כרגע אני מרגישה שמנסים להשקיט אותנו עם כסף", אומרת סומרוב. "ביטוח לאומי. מענקים. הבטחות. זה הכול משחק פסיכולוגי. מדברים על שיקום האזור ועל ים של כסף שיגיע בעקבותיו, אבל מה שווים דיבורים על שיקום ללא המינימום של אמון בשלטון, שאין לנו. הקיבוץ היה הדבר הכי טוב שיכולתי להעניק לילדים שלי. אבל מה אני צריכה את החינוך והבריכה והנוף, אם בבוקר יבואו ויחטפו את הילדים שלי לעזה?"

כהן בחולצה מצוירת ובשוליה הכתובת "לחזור הביתה". "לראשונה הפכנו גם לפליטים" (צילום: דוד טברסקי)

כהן מאוד אוהב את דירת 15 המטרים הרבועים שלו בדיור המוגן במגדלי הים התיכון בבת ים. כמעט מדי ערב הוא יוצא לשחק פטאנק (משחק כדורת) עם חבריו בני ה-80 וה-90, תחביב שסחבו איתם ממגרש החול של הקיבוץ. "אנחנו בונים את הקבוצה שלנו שוב", הוא מספר. "ראינו ופגשנו כל כך הרבה דברים במשך השנים, והנה, לראשונה הפכנו גם פליטים".

דירתו של כהן בדיור המוגן בבת ים. "ברמת האישית לא חסר לי כלום. ברמה המשקית הנזקים קשים מאוד. הדאגה רבה מאוד" (צילום: דוד טברסקי)

שאלת החזרה הביתה בכלל אינה דילמה בעיניו: "הייתי מעדיף שנחזור גם לפני 'החזרה'. ברמת האישית לא חסר לי כלום. ברמה המשקית הנזקים קשים מאוד. הדאגה רבה מאוד. המדינה תהיה חייבת להכניס את היד לכיס ולעזור".

רחמים מאמין שהחיים חייבים להימשך. חודש וחצי לאחר שהגיעו לביתם הזמני במשמר העמק, הושבה אליו החתולה הסיאמית שלו, שחייל מצא משוטטת במדשאות נחל עוז. עכשיו מיצי מטיילת בגינת ביתה הזמני, אך לדבריו, היא טרם חזרה לעצמה.

מיצי, החתולה של דני רחמים, עדיין לא חזרה לעצמה (צילום: דוד טברסקי)

בקיבוץ התנהל באחרונה רב שיח: "מה הלאה?" רחמים אמר לחבריו שהוא מרגיש מחויבות מוסרית עמוקה לחזור לנחל עוז: "אני רואה את המבוגרים יותר, כמו יענקלה, שתוך יום מפעל חיים של 70 שנה נהרס מול עיניהם. אחרי שלושה חודשים אנשים מבינים שהחיים צריכים להימשך. למרות שאין לנו את המילים לתאר מהו ההמשך הזה.

אני רוצה הביתה. מכונית בקיבוץ משמר העמק (צילום: דוד טברסקי)

"אני אח שכול, ואני נזכר איך הייתי בטוח שמותו של אחי הקטן והאהוב על הוריי, יהרוג את אימי. אבל היא המשיכה. אנשים רוצים לחיות. וגם עכשיו כשבלילה, אתה שומע מסביב אנשים בוכים, ביום הם ממשיכים. החיים חייבים להימשך".