עשר בערב באזור המלונות באילת. בטיילת הריקה יחסית מטיילים זוגות עם תינוקות בעגלה, למרות הקור הניכר. כמה חבורות של צעירים יושבים וצוחקים. אבל באולמות הלובי של המלונות האווירה רועשת וגועשת. למרות השעה המאוחרת, הם מלאים בילדים, בבני נוער ובמבוגרים, כולם ערים.
בין החבורות שיושבות בלובי המלון 'מלכת שבא' יושבות שלוש קבוצות של בני נוער בגילאים שונים, כולם פונו לכאן משדרות. כמעט כולם לומדים בשני התיכונים שהוקמו במתחם 'ביג' בעיר, אחד חילוני ואחד דתי. ואחרי שלושה וחצי חודשים במלונות, כולם מתגעגעים הביתה.
"בבית הספר לפעמים מתקדמים מהר מדי, כאילו הכול כבר בסדר"
על הספה בלובי יושבות אורפז חזן (15) משדרות יחד עם אחותה הגדולה שבאה מתל אביב לביקור, ועוד חברה. היא מספרת על בית הספר: "הם באמת מנסים ללמד אותנו, אבל לפעמים הם מתקדמים מהר מדי, כאילו הכול כבר בסדר".
החברות שלה נמצאות איתה, "וזה נחמד", היא מספרת, "כל יום אני הולכת לבית ספר, ואחר הצהריים מסתובבת עם החברות בקניון." ויחד עם זאת, "אני מתגעגעת לבית. צריך לחזור עכשיו".
"מתחילת המלחמה עברנו חמישה מלונות"
קבוצת נערים בגיל חטיבת הביניים 'הולכים מכות' בצחוק, עד שהשומרת במלון נוזפת בהם. "לא כיף כאן יותר", אומר נהוראי, בן 13. "לפני המלחמה קצת חיכיתי לזה, סבב כזה של לחימה כדי שנצא קצת למלון. אבל לא רציתי כל כך הרבה זמן".
נהוראי מספר שהמשפחה המורחבת התאמצה מאוד כדי להישאר ביחד במהלך המלחמה, אתגר לא פשוט עבור עשר נפשות. "אנחנו חמישה אחים כולל אותי, ההורים שלי, סבתא, דודה והבן זוג שלה, ומתחילת המלחמה עברנו חמישה מלונות", הוא אומר ומתחיל למנות: "בחודש וחצי הראשונים היינו בשני מלונות בחיפה, אחרי זה היינו במלון אחד בים המלח, ואז עברנו לאילת, היינו בהתחלה בווילה, ועכשיו אנחנו כאן".
הוא לומד במקיף הדתי במתחם ביג, ומספר ש"זה אותו בית ספר מהבית. ההבדל הוא שאנחנו נפגשים עם התלמידים החילוניים בהפסקות".
ואחרי שלושה וחצי חודשים, כבר נמאס לו. "אני מתגעגע הביתה", הוא אומר, "אני מתגעגע לחברים שלי, שמפוזרים ברחבי הארץ, אני מתגעגע לצאת עם חברים בשדרות, אני אפילו מתגעגע לבית ספר!" הוא קורא, אבל מסתייג. "לדוידי (ראש עיריית שדרות. מ.מ) יש דרישות ראויות. אמא שלי אומרת שהיא רוצה לחזור כשיהיה בטוח".
"המחבלים דפקו לנו בדלת, ולא פתחנו"
ליד חבורת הנערים בחטיבת הביניים יושבת חבורה עליזה של תלמידי תיכון. "את בסדר עם קורונה? כי לכולנו יש", צועקת אחת מהם. "תאמיני לי, הנוער רק מידרדר פה לאלכוהול וסמים", אומרת נערה אחרת. קרוליין (16) משדרות משחזרת לחבורה את אירועי 7 באוקטובר. "המחבלים דפקו לנו בדלת, ולא פתחנו. מאוחר יותר השוטרים הראו לנו שלמחבלים הייתה בכיס מפה של הבית שלנו ושל בית נוסף, וזהו! זה היה מכוון", לדבריה, "כל זה בגלל שאבא שלי לא שילם לפועלים ערבים שעשו לנו ח** של רצפה".
גם עטרה (15.5) אומרת שהיא מתגעגעת הביתה: "אני מתגעגעת הביתה, לחדר שלי. מפחיד לחזור עכשיו, אבל אין ברירה".
