מתקפת "השבת השחורה" שביצעו המחבלים בעוטף עזה הייתה חסרת תקדים בהיקפיה ובאכזריותה. הטבח במסיבת "נובה" גבה את חייהם של יותר מ־350 צעירים/ות, ולימים התברר כפיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה. למעלה מ־1,200 חללים, שנרצחו באכזריות, היו מוטלים על פני שטח רחב־היקף בנגב המערבי. ההתעללות בגופות הקשתה על מלאכת הזיהוי ונדרשו ימים רבים להשלמת התהליך של טרם הבאתן לקבורה. מאמר זה יתמקד במשימת ליווי משפחות הנרצחים שהוביל השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות.
במהלך השבת השחורה הורחבו ממדי המתקן לטיפול בחללי צה"ל במחנה "שורה", כדי לעמוד במשימה שאיש מעולם לא תכנן לבצע: זיהוי קורבנות של רצח המוני. בהיעדר נוהל סדור המגדיר תפקידים וחלוקת תחומי אחריות בין המערכות השונות, עסקו אנשי המשטרה, משרד הבריאות ומערכות פיקוד העורף בגיבוש תהליכי העבודה. תוך שעות בודדות התקבצו במחנה עשרות רופאים, טכנאי נתיחה, חוקרות מז"פ, אנשי זק"א ועוד, שהיו אמונים על חלקים שונים בתהליך זיהוי החללים.
משימת ליווי המשפחות במעמד הפרידה מיקיריהן הוטלה על השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרה"ב1. במהלך יממה, צוות השירות גייס והכשיר 50 עובדות סוציאליות מעולמות הבריאות והרווחה, שהתנדבו למשימת ליווי המשפחות (נציין כי בצוות המתנדבות היו גם ארבע פסיכולוגיות ומטפלות באמנות). את הכשרת המתנדבות הובילו מומחית לאובדן ולשכול2 ועו"ס המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר3, הנמנית עם הצוות המורחב של השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרה"ב. עובדת סוציאלית זו עוסקת בשגרה במשימת ליווי משפחות במכון, וניסיונה הייחודי היה חיוני לגיבוש התפיסה הערכית ולהגדרת תפקיד עו"ס ליווי המשפחות ב"שורה".
תפקיד עו"ס ליווי משפחות חללים
תפקיד העובדת הסוציאלית המלווה בכל אחת מארבע התחנות במסע המשפחה ב"שורה" התאפיין בדגשים שונים. התחנה הראשונה הייתה מתחם ההמתנה של המשפחות מחוץ לשער המחנה. כבר ב־8 באוקטובר התחילו להגיע למחנה משפחות מודאגות, שאיבדו קשר עם יקיריהן. העובדות הסוציאליות המלוות שהו במתחם חלק ניכר מהזמן וקיימו התערבות המותאמת לעקרונות מתן עזרה ראשונה נפשית: הרגעה וחיזוק תחושות הביטחון והמסוגלות (Hobfoll et al., 2007). הן היוו גשר בין בני המשפחה לגורמי המקצוע וסיפקו לבני המשפחות תשובות לשאלותיהם הקשות. בהיעדר תשובות, הן שהו עם בני המשפחה בחוסר הוודאות ובכאב. דיבוב (debriefing), שנמצא יעיל לצורך עיבוד ראשוני והקלה על הכאב בהקשרים של שכול וטראומה (Raphael & Wilson, 2000), שימש אותן בהתערבויות הללו. בני המשפחה דיברו על מה שקרה והעובדות הסוציאליות הקשיבו והכילו, מבלי להציע תובנות. לעיתים, הן זיהו כי לבני המשפחה הממתינים אין תמיכה מספקת. הנושא עורר דאגה במיוחד במקרים שבהם שהו במתחם ילדים צעירים. התערבות העו"ס במקרים הללו אפשרה לבחון את מצב הילד ולהמליץ למשפחה להזמין למקום דמות חינוכית או טיפולית המוכרת לו. על פי רוב, ההמלצה הייתה בגדר "קריאת השכמה" למשפחה, שנערכה בכוחותיה סביב צורכי הילד.
התחנה השנייה במסע המשפחה הייתה אוהל מספר 1, שם נעשה זיהוי המנוח על ידי המשפחה. ההיכרות המוקדמת של העובדת הסוציאלית עם בני המשפחה סייעה לקרבם לגורמי המקצוע ותרמה לאווירה אנושית ומכבדת. עם כניסת המשפחה, בליווי העו"ס, לאוהל שבו המתינו נציגי המשטרה ומשרד הדתות, התחיל שלב הזיהוי ומתן הבשורה. ניתן מידע לגבי המקום בו נמצא החלל, נסיבות המוות, חפצים שנמצאו בסביבתו ואמצעי הזיהוי המדעי שעל פיו זוהה המנוח. במילה או בחיבוק, העובדת הסוציאלית תמכה בבני המשפחה אל מול אלונקת המנוח המכוסה ביריעה לבנה. במעמד זה נמסרו להם גם חפציו האישיים של החלל. קבלת החפץ האישי אפשרה לבני המשפחה לשתף את הנוכחים באוהל בהיבט מסיפורו הייחודי של היקר להם, שיתוף שנשזר לכדי מילות פרידה.
הרגע האמוציונלי והרגיש ביותר במסע המשפחה היה רגע הסרת היריעה הלבנה, כשבני המשפחה ראו את היקר להם מחוּסר חיים. לרוב, העובדת הסוציאלית הובילה תהליך תיווך מקדים, שבו ביקשה מבני המשפחה רשות להתבונן במנוח לפני שיביטו בו הם, כדי לתווך במילים את מה שהם צפויים לראות. בני המשפחה דיווחו כי תיווך זה הקל עליהם כשהביטו ביקר להם כמה רגעים לאחר מכן. כאשר מצב הגופה היה קשה במיוחד ובניגוד להמלצת המשטרה בחרה המשפחה בכל זאת לראות את המנוח, תפקיד העו"ס היה לרכך את התנגדותם של מי שביקשו לחסוך מהמשפחה את החשיפה לזוועה. העו"ס הקפידה לזהות מראש את ההתנגדות הצפויה ולהזכיר לצוות שאין דרך חוקית למנוע מהמשפחה לראות את המנוח, וכי היא זו שבאחריותה לשוחח עם המשפחה על השלכות הצפייה במנוח אשר איבד צלם אנוש. זיהוי המנוח על ידי המשפחה היה קשה מנשוא. עם זאת, לאחר ימים של חוסר ודאות, הוא סימן את הסוף באופן קונקרטי וסימבולי ואפשר למשפחה לעבור לשלבים הבאים – של הקבורה והאבל.
התחנה השלישית במסע המשפחה הייתה אוהל מספר 2. באוהל זה התקיים תחקיר משטרתי, אשר הסתיים בסגירת התלונה על בן משפחה נעדר ובמתן מענה לשאלות בנושא הקבורה ומסירת הבשורה לבני משפחה אחרים.
אוהל מספר 3 של משרד הרווחה היה התחנה הרביעית והאחרונה במסע. אם המשפחה רצתה בכך, נציגי הרווחה קישרו אותה ללשכה לשירותים חברתיים במקום מגוריהם. בשלב זה, המנוח הועבר באמצעות אמבולנס לטוהרה בבית עלמין סמוך ומשם לטקס הקבורה, לפי רצון המשפחה. כאשר בני המשפחה חשו מוכנים לכך, העובדת הסוציאלית ליוותה אותם בחזרה למתחם המשפחות, תוך שהיא ערנית למצבם. אם חשו ברע או התמוטטו, הזעיקה את החובש שנכח במחנה. בתום התהליך, העו"ס נפרדה לשלום מבני המשפחה.
התפיסה המקצועית שבבסיס ההתערבות של העובדת הסוציאלית המלווה
כבוד המת וכבוד האדם הם הערכים שהובילו את הצוותים אשר טיפלו במנוחים ובמשפחותיהם. ערכים אלו השתקפו בתכלית ההתערבות: זיהוי החלל והבאתו לקבורה. לקבלת הודעה רשמית וסופית באשר למוות של בן משפחה יש משמעות בהיבט של עיבוד האבל. עד להשלמת הזיהוי, עדיין ישנה תקווה שאולי זו טעות. הודעה חלוטה בדבר המוות מסייעת לסיים את "פרק ההודעה והזיהוי" ולעבור ל"פרק הקבורה".
המפגש עם העו"ס המלווה במעמד זיהוי המנוח והפרידה ממנו ייחרט בתודעת בני המשפחה על כל פרטיו (Vinitzky-seroussi & Ben-ari, 2000), ויש לו השפעה על התמודדותם עם תהליך האבל (שלו, אבלין ורביב, 2023). הם יזכרו אם העובדת הסוציאלית המלווה הייתה נוכחת רגשית, ואם הייתה חמלה במבטה. לכן, ההקפדה על נוכחות אמפתית וחומלת של כלל המלווים בתחנות "מסע המשפחה" הייתה נדבך חשוב בתפיסה המקצועית של הצוות.
על רקע אירועי השבת השחורה, שחשפו היעדר מוכנות בכל שדרות הציבוריוּת והממשל בישראל, המשפחות (ואף חלק מגורמי המקצוע) חשו הלם, כאוס פנימי וחיצוני וקושי לסמוך על המערכת. רכישת אמון המשפחות חייבה את העובדות הסוציאליות המלוות ליצור עם בני המשפחה מפגש נקי ונטול אגו, שהתאפיין באנושיוּת.
מודל ההחזקה לקבוצת העו"סיות המלוות
חשיפה למצבי דחק ולחוויות טראומטיות של אחרים היא חלק בלתי נפרד ממאפייני עבודת המטפל, ובקרב מי שעבד כמטפל במצבי חירום יש שכיחות גבוהה של מצוקה נפשית (אורבך־אבני, 2018). כדי לאפשר לעובדות הסוציאליות להיות נוכחות רגשית בעת ליווי המשפחות ולמזער את נזקי הטראומטיזציה המשנית, פיתח השירות הארצי לעבודה סוציאלית, יחד עם הפסיכולוג הראשי במשרה"ב4, מודל החזקה משולב, שיושם לאורך כל ימי הפעילות וכחודש לאחר סיומה. הפסיכולוג הראשי, כנציג הנהלת חטיבת הרפואה, שימש לעו"סיות המלוות כמקור להתייעצות, להדרכה ולתמיכה בשטח. כמו כן, מנהלות השירות הארצי לעבודה סוציאלית5 ערכו מדי ערב מפגש קבוצתי מקוון לכלל המלוות, במטרה לשתף, להתייעץ בסוגיות מקצועיות ולקדם פתרונות לאתגרים ברמה הארגונית. מנחות הקבוצה הדגישו את חשיבות התפקיד ואת השליחות שבו וטיפחו את תחושת המסוגלות לפעול במקצועיות ובביטחון. נוסף על אלה, נפתחה קבוצת וואטסאפ לכלל המלוות, שהייתה פלטפורמה נוספת לאוורור, ללמידה ולתמיכה.
בערב האחרון לפעילות התקיים מפגש מקוון מסכם, ושבועיים לאחר מכן נערך מפגש סיכום במעמד מנכ״ל משרד הבריאות. עשרות המתנדבות התכנסו, לראשונה בהרכב לא מקוון מלא, וקיימו עיבוד רטרוספקטיבי של חוויית הליווי של משפחות הנרצחים. כמו כן, אגף משאבי אנוש במשרד הבריאות פנה לכל אחת מהמתנדבות והציע תמיכה באמצעות שלושה מפגשי פסיכותרפיה דרך "מוקד לבריאות".
חוויית האובדן של משפחות הנרצחים התעצמה נוכח ממדי האסון, ההיבט הלאומי, ערעור האמון במערכת הביטחון והפגיעה בנשים, בילדים ובקשישים. בשונה מליווי משפחה של הרוג בבית החולים, באירוע זה השתתפו גם גורמים שאינם רפואיים. העו"ס המלווה נדרשה לתווך בין רצון המשפחה להיפרד מהיקר לה בדרכה שלה, לבין מגבלות המקום וריבוי גורמי המקצוע. היא עסקה בחיבור בין דיסציפלינות, מגזרים ותפיסות עולם שונות, במטרה לחבר את קרעי המציאות של החלל לכדי סיפור שלם עם סוף ברור; סוף שעימו יכולים בני המשפחה לחזור לחייהם ולהתאבל על שאיבדו.
לקריאת שאר המאמרים בסדרה:
- מוקד נמ"ל – ניתוב מטפלים/ות למשפחות הנעדרים/ות הנרצחים/ות והחטופים/ות
- "דלתות שמיים 1" – קליטת החוזרים והחוזרות מהשבי בבתי החולים
***
1 משרה"ב – משרד הבריאות.
2 ד"ר אתי אבלין.
3 יעל דורון.
4 גבי פרץ.
5 ד"ר זהר סהר לביא וד"ר יעל גור קול.
