"100 ימים היינו בהר דוב ובחרמון, מקומות נצורים ומרוחקים בשטח צבאי סגור, אזור מלחמה על מלא. עכשיו אנחנו במוצב עורפי ברמת הגולן, נהנים מהחיבוק של העורף ששמענו עליו אבל עוד לא חווינו. חלק מזה אלו הכובעים החמודים האלו, הם מחממים את הלב. אנשים מחפשים דרך לחזק ואנחנו שמחים על כך", אומר אור פז-עברי (45), מפקד גדוד "חוצב" 8112 בחטיבה 679, שנמצא במילואים מאז 7 באוקטובר.

את הכובעים שפז-עברי מתרגש מהם סרגו שפרה רימר (83) וחברותיה בדיור מוגן "בית בכפר" בכפר סבא. "הצורך לסרוג מבחינתי הוא כמו כדור הרגעה", אומרת רימר ששניים מנכדיה משרתים עדיין בצה"ל, "הראש שלי נמצא בעזה וגם בצפון, אני צריכה לפצל את הקשב. יש לי גם חלק, אני תורמת למאמץ במה שאני יכולה לתת".

הסבתות מבית בכפר סרגו כבר 600 כובעים, והן לא עוצרות. "התחלנו עם פרוץ המלחמה", מספרת רימר, "חשבנו, מה אפשר לעשות למען הילדים שלנו? לסרוג כובעים! פנינו להנהלה ואישרו לנו תקציב של 3,500 ₪ לצמר, אבל היה קשה להשיג אותו. כל הסבתות במדינה סורגות, לא רק אנחנו, והצמר הוא מטורקיה אז אנחנו נתונים בידי הטורקים". רימר וחברותיה נעזרו בנכדים, שרכשו עבורן צמר בחנויות מכל רחבי הארץ. "כשמחפשים מוצאים. הבעיה הייתה הצבע הספציפי, שחור וירוק, אבל אפילו מצאנו את הירוק של הנח"ל עבור הנכד שלי שבגדוד 50".

חיילים מודים על הכובעים (צילום: אלבום פרטי)

את הכובעים מעבירות הסורגות דרך הנכדים, חברים של הנכדים וחמ"לים אזרחיים שהוקמו בכפר סבא. כשרימר רצתה שהכובע שסרגה יגיעה לנכדה ניצן המשרת בעזה, היא נתקלה בשיוויוניות הצה"לית המפורסמת. "אמרו שאין מתנות אישיות בגדוד 50, אז אמרתי שכולם בניי". במשלוח האחרון ניצן קיבל את הכובע. "כשהגיע לחופשה, סיפר לי שחוץ מתמונה שלו עם החברה, הוא שומר בכיס את הפתק שאנחנו שולחות עם כל כובע:  'מישהו שומר בלילה על החיילים, הוא ודאי ישגיח על החייל שלי, אוהבות הסבתות מבית בכפר'".

עבור פז-עברי והחיילים שלו בצפון הקר, הכובעים הכרחיים, ולמרות אינפלציה רצינית בתרומות מהסוג הזה, הוא מקפיד לשלוח לכולם סרטון תודה. "אנחנו נהנים מהחיבוק של העורף. השבוע היה לנו על האש שארגנו חבר'ה חרדים מגאולה בשכונת בחיפה, תושבי רמת הגולן שעשו לנו סדנאות יוגה וייעוץ בנושאים שונים. נותנים ממה שיש לתת".

הכובעים שסרגו דיירות "בית בכפר". "היה קשה להשיג צמר. כל הסבתות במדינה סורגות, לא רק אנחנו" (צילום: שפרה רימר)

פז-עברי, איש חינוך, אב לשתיים וחבר בקיבוץ המחנכים של תנועת דרור ישראל בחיפה, מספר על האווירה בגדוד: "כאן זה מיקרוקוסמוס של כל החברה הישראלית, בדומה לכל יחידות המילואים. יש שיח ויש תפיסות עולם שונות, אבל זה בתוך הקשר. המשימה המשותפת הרבה יותר חזקה מכל פער שיש בתפיסות העולם."

"ההוויה מעצבת את ההכרה", מסביר פז-עברי, "שים כמה מאות אנשים לזמן כל כך ממושך, במשימה, בתנאים, ובהקשר שהיינו בו, וקורים דברים טובים, נוצרת שותפות משמעותית. אני צופה שהפוליטיקאים שלנו יזיקו לזה, אבל סומך יותר עלינו שנדע את האמת, שהחוויה שחווינו תהיה נצורה בלבבות ובראשים. לא יסכסכו בינינו".

עכשיו, אחרי 120 ימים במילואים, כשהגדוד ירד מהמוצבים הקדמיים והשחיקה ניכרת, החליטו אור וחבריו להוציא שלט שיזכיר לעצמם כל הזמן את המשימה ומטרותיה: "אנחנו מזכירים לעצמנו דרך השלט שזו הסיבה שאנחנו עדיין כאן. המשימה עוד לא הושלמה, הסיטואציה הלאומית מאוד מורכבת. אחרי 100 ימים בהר, במפגשים כאלה ואחרים עם חיזבאללה, לנו ברור שלא סיימנו איתם ואי אפשר להשאיר אותם כפי שהם. הם יצטרכו טיפול דומה לזה שהענקנו לחמאס".

השלט שהדפיסו אור וחבריו: "המשימה לא הושלמה" (צילום: אלבום פרטי)

רימר גאה במאמץ המלחמתי שלה. "יש פה אישה בשם ניקה, בת 90 ויש לה בעיות בעיניים, והיא סורגת ללא הפסקה, 24/7", היא מספרת. "היא אמרה משפט שמסכם את החוויה שלנו, 'אני לא סורגת עם העיניים, אני סורגת עם הלב".