"ב-7 באוקטובר קיבלנו כאפה והבנו שיש פה מצב שצריך להשתנות", אומר ל'דבר' שרון תורג'מן (46) מפקד כיתת הכוננות במושב כפר הרי"ף. "אחרי מאורעות השבת השחורה המסקנה הכואבת והחשובה היא, שכיתות הכוננות הן משאב ומענה ראשוני לביטחון והגנה בכל מסגרות היישוב, עד להגעת הגופים הביטחוניים והצבאיים לשטח".

תורג'מן, אב לשלושה, רס"ן במילואים, היה בעברו מ"פ ביחידת "מצדה" והיום מנהל פרויקטים בתחום הבנייה. הוא חבר בקבוצה המייסדת של פורום כיתות הכוננות "הנני", שקמה אחרי אירועי 7 באוקטובר.

שרון תורג'מן (צילום: פורום כיתות הכוננות)

"יש פער גדול בין הרגולציה של המדינה לבין הצרכים שלנו ככיתות כוננות. בתחילת המלחמה קיבלנו ממשמר הגבול כלי נשק ארוכים ומדי ערב מגיע אלינו ליישוב מישהו בשביל לפרוק לנו אותם. זה משדר לנו מסר שלא סומכים עלינו. אנחנו חייבים לסגור את הפערים האלה ולהתחיל לבנות אמון בין האזרחים לגופי הביטחון. אין לנו כוונה להקים מיליציות אזרחיות, אלא המדינה חייבת לראות אותנו כחלק ממנה, חלק מצבא העם".

כפר הרי"ף נמצא סמוך לקריית מלאכי, היישוב הגדול הקרוב. "אתה מבין שאם יש פה אירוע ביטחוני או רפואי, או אפילו שריפה, לוקח עשרים דקות להגיע אלינו. בזמן הזה אני יכול, עם האנשים שיש לי פה, לטפל באירוע, לסייע לכוחות ולא לחכות לסיוע, שכמו שהבנו יכול גם להגיע אחרי זמן ממושך".

חבר כיתת כוננות בתצפית. "יש אנשים שהיו בלבנון, בעזה, בשטחים, לוחמי סיירות. תן להם נשק והם יודעים מה זה הגנה על יישוב" (צילום: פורום כיתות הכוננות)

כיתת הכוננות של תורג'מן, שפועלת כבר עשור, מתוקתקת. "יש לי קבוצת ווטסאפ של כל אנשי הרפואה ביישוב: חובשים, אחיות, רופא. רכשנו תיקי רופא, כול מה שצריך". לדבריו, הכל נובע מהמסקנות שאחרי 7 באוקטובר. "בימים הראשונים, אחרי אותה שבת, סגרנו את היישוב, פרסנו כוחות והערנו את המערכת. ככל שהזמן עבר הגדלנו את האבטחה סביב היישוב. עם הזמן גם קיבלנו כלי נשק ארוכים".

כעת הוא רוצה להסדיר את הנושא, ביישוב שלו וגם ביישובים נוספים בארץ. "צריך לדעת איך לעשות את זה. בסוף כולנו עשינו צבא. בכיתת הכוננות שלי יש אנשים שהיו בלבנון, בעזה, בשטחים, לוחמי סיירות וגבעתי, נח"ל וצנחנים. תן להם נשק והם יודעים מה זה הגנה על יישוב. אבל צריך לארגן את זה בצורה מסודרת".

תורג'מן נחשף לבעיות בירוקרטיות רבות, ומאמין שפורום כיתות הכוננות יכול לעבוד יחד עם מוסדות המדינה ולפתור אותן. "צריך להסדיר את נושא הביטוח. אם חבר כיתת כוננות נוסע ברכב שלו מסביב ליישוב ועושה תאונה, מי מבטח אותו? אותו דבר סביב אחזקת כלי הנשק האישיים או של משמר הגבול  – צריך להסדיר את זה".

"אני צריך להכיר את כיתות הכוננות של היישוב לידי"

אחד הלקחים של 7 באוקטובר לדבריו, היא היכולת של היישובים לתקשר זה עם זה, ולסייע במקרה של התקפה. "אני צריך להצליח להכיר את כיתות הכוננות של היישוב לידי, של העיר הסמוכה, שאם יש צורך נוכל להעביר מידע, לקפוץ ולסייע לשכנים, לעבוד יחד עם הצבא והמשטרה שלא תמיד יש להם את הכוחות המתאימים כמו שראינו".

והוא חושב שצריך לעשות את זה עכשיו. לכן התארגן הפורום, שכיום מאגד 140 כיתות כוננות מתוך סדר גודל של 600 הקיימות ברחבי הארץ. "יש פה הזדמנות שאנחנו לא רוצים לתת לה להתמסמס", הוא ממשיך. "כתבנו אמנה מסודרת שמדברת על הסדרה של הנושא החוקי, ביטוח, אימונים, חדרי נשק. זה יהיה משהו מאורגן".

"הזדמנות לעשות את הדברים באופן מאורגן"

השלב הבא הוא לקיים סקר בין כיתות הכוננות ולמפות את הצרכים. אחר כך להקים צוותים שיציגו תוכניות עבודה, גם לתחום הפלילי. "בכפר הרי"ף עשינו עבודה גדולה בתחום הפלילי", אומר תורג'מן. "הייתה פה מכה של גניבת מכוניות והקמנו תצפיות באופן מאורגן. ערב אחד שכן דיווח שהרכב שלו נגנב. מיד קפצנו ואיתרנו את הרכב. עד שהמשטרה הגיעה הם כבר נטשו את הרכב וברחו ומאז הפסיקו הגניבות כי הם הבינו שאנחנו ערניים".

לדבריו, המטרה היא לא לחכות לאירוע הביטחוני הבא. "צריך להיערך, ובמשותף. לפורום תהיה יכולת להבין איזה ציוד צריך ולרכוש אותו במשותף, לקבל מחירים טובים במטווחים ובכל מה שצריך".

אימון של כיתת כוננות. "אנחנו אומרים למדינה – הנני, תשתמשו בנו, אבל נכון" (צילום: פורום כיתות הכוננות)

תורג'מן טוען שהמדינה עשתה צעד גדול עם כיתות הכוננות, אבל לכיוון הלא נכון. "אנחנו לא ממציאים פה דבר חדש בהגנה על היישובים. היו פה בעבר כיתות כוננות וכלי נשק. יש פה חדר נשק שפעם היו בו כלי נשק. לקיבוץ הסמוך לנו, כפר מנחם, שהוקם בתקופת חומה ומגדל, היה תמיד חדר נשק. אני זוכר את אבא שלי מסתובב באשדוד עם רובה 'קראבין' כחלק מהמשמר האזרחי. ואז לקחו לאזרחים את כלי הנשק. אני חושב שזאת טעות, צריך להחזיר את כלי הנשק אבל להיערך נכון, לאבטח אותם, לארגן נכון את המתנדבים".

תורג'מן מרגיש שהמדינה הלכה לאיבוד. "לימדו אותי בצבא שכשמאבדים את הדרך חוזרים לנקודה האחרונה שהיינו בה. יש פה הזדמנות לעשות את הדברים באופן מאורגן. אני לא מתכוון לתת להזדמנות הזאת לחמוק מאיתנו.

"ככה חונכנו, שיש צבא העם, וככה שוחררנו מהצבא ואנחנו אומרים למדינה – הנני, תשתמשו בנו, אבל נכון. אנחנו מתכוונים לנהוג מתוך אחריות ולהיות לעזר לגופים המסודרים במדינה. אנחנו רוצים לעשות את זה בצורה נכונה. בסופו של דבר כלי הנשק שיש לי בבית, אני לא יכול לעשות בו מה שאני רוצה. אחרת מה ייקרה פה?".