"מאז נפילת אחי, בקושי היה לנו זמן להתאבל", אומרת ל'דבר' רבקה אלם (19), שאחיה סמ"ר מארו אלם נפל בקרב ליד ניר עוז ב-7 באוקטובר, ואחיה למחצה תמרה קבאלו קיבל רק אתמול (רביעי) את אישור שר הפנים לעלות לישראל, אחרי המתנה של שנים באתיופיה. "הוא לא הספיק להגיע להלוויה, מה שהיה לנו הכי חשוב. ניסינו שהצבא יביא אותו, אבל זה לא הצליח. מהרגע שאישרו לו להיכנס, עשינו הכול כדי שיאשרו לו להישאר. יואל דגן ממש עזר לנו".

בנו של יואל דגן, שלו דגן, היה לוחם גדוד 51 בחטיבת גולני, ונפל באותה היתקלות עם מחבלים שבה נפל אלם ביום הראשון למלחמה. "הדם שלהם התערבב ביחד, הם הפכו אותנו למשפחה", אומר דגן. "יש פה אם שכולה שהמדינה התעמרה בה. זה לגרום סבל לבן אדם".

אלפי קרובי משפחה של ישראלים מהעדה האתיופית ממתינים זה שנים רבות באתיופיה לאישור מישראל לעלות ארצה, בעיקר סביב הערים גונדר ואדיס אבבה. משפחת אלם עלתה ב-2012, ובקאלו נשאר מאחור אצל סבתו, אמו של אביו. לאורך השנים ניסתה אימם יגבאל לפעול לעלייתו, ללא הצלחה. פחות מחודש לפני שאחיו נפל, סורבה בקשתו של בקאלו לעלייה. לאחר מאבק שניהלה המשפחה עם דגן, שכלל לחץ על שר הפנים משה ארבל (ש"ס), נעתרה המדינה והתירה לבקאלו להישאר בישראל במעמד קבע בנסיבות הומניטריות.

"הכוח של שלו ומארו היה הכוח הראשון שנתקל במחבלים, על הגדר ליד ניר עוז", מספר דגן על הקרב שנפל בו בנו. "היו להם חמש היתקלויות בדרך לקיבוץ עד שקיבלו נ"ט, בדרך הם הורידו עשרות רבות של מחבלים. הגדולה שלהם הייתה שהם מנעו מהמחבלים לחדור ליישובים". את הבשורה על בנו קיבל דגן כשהיה על מדים, אחרי שהוקפץ למילואים בבוקר 7 באוקטובר. הוא מכיר אישית 14 מהנופלים באותו יום, בגלל המיקום שלו בליווי הגדוד ובשל תפקידו הצבאי.

"את המשפחה של מארו לא יצא לי להכיר עד לשבעה", מספר דגן, "ההורים לא דוברי עברית בכלל, ולא היו חלק מהטקסים ומהמפגשים של החיילים שארגנתי. שמעתי על המצב עם האח כשישבנו שבעה, תפסתי שכן דובר אמהרית, ודרכו הבנתי את הסיפור. כשקמתי הגעתי אליהם והתוודעתי לבעיות. ב-23 באוקטובר הגעתי, ויום לאחר מכן כבר הייתי בשיחה עם שר הפנים שהבטיח לסייע. זה נגמר כמו שזה נגמר, אחרי הרבה מאוד קרבות וביורוקרטיה, אבל הבהרתי למנכ"ל רשות האוכלוסין שזה עצוב שהם חושבים שזה ניצחון, הם לא למדו כלום – מה שהאימא עברה, הדברים שאני נאלצתי לעשות, הדרך שבה נאלצתי להתנהג".

שלו דגן ז"ל ואביו יואל דגן. "הכוח של שלו ומארו מנע מהמחבלים לחדור ליישובים" (צילום: אלבום פרטי)

"הכול בזכות יואל", אומרת אלם, ומספרת שהוא התייחס לטיפול בבקשת המעמד של אחיה כאל מבצע צבאי. "הוא אמר לי עם מי לדבר ומתי, וכשהיה לי קשה, הוא עשה את זה. מה שהכי כאב לי היה שאימי הייתה צריכה לסבול את זה. זה לקח מלא זמן, אבל אין מה לעשות, אנחנו מסתפקים במה שיש ובמה שנשאר".

"אח שלי היה ביישן", היא מספרת על מארו, שלמדה איתו בבית הספר עד שעבר לפנימיית בן יקיר בעמק חפר. "לא פתח הרבה ולא סיפר הרבה. כשהחברים שלו באו, שמענו הרבה סיפורים עליו, ראיתי את האהבה שלהם אליו בעיניים שלהם. אני שמחה שאחי הכיר אנשים כאלה ושהיה איתם ברגעים האחרונים.

"אני לא מבינה את ישראל. למה להפריד בין אימא לבן? יש מלא מקרים של אימהות שבוכות כי הילדים שלהן שם. אני לא חושבת שזה הגיוני. תעלו את כל המשפחה".