מנהל הכלבו של מנרה, איגור אברמוביץ', מביט על קיבוצו החרב-למחצה בפיכחון ובתקווה. "אנחנו לא נחזור לפני קיץ 2025, וגם זה תרחיש אופטימי", הוא אומר, "יהיו כאלו שלא יחזרו. אבל כבר עכשיו יש חדשים שמבקשים להגיע".

יותר מארבעה חודשים לתוך המלחמה, אברמוביץ' בן ה-42 מתמיד בעבודתו בקיבוץ הנטוש והמופצץ שבגליל העליון. גם כשטילי נ"ט שורקים מעליו, ובחורף קר וגשום, הוא ממשיך להביא אספקה לכלבו היחיד בכל האזור, כדי לשרת את החיילים שהוצבו בקיבוץ ובסביבה. הוא לא מתכוון להפסיק: "אני לא גיבור גדול, אני מגיע לפה כי אני נחוץ".

אברמוביץ', שפינה את עצמו ואת משפחתו עצמאית לכפר הנוער מאיר שפיה שליד זיכרון יעקב, מעביר את רוב השבוע במנרה. הוא קופץ לראות את שתי בנותיו בסופי השבוע, אם צה"ל מאפשר לו לצאת.

אברמוביץ' עם אספקה בטנדר. "אני מגיע לפה כי אני נחוץ" (צילום באדיבות המצולם)

הכלבו שלו משרת מאות חיילים במספר גדודים, רובם מגיעים בעיקר בשביל הסיגריות. חברותו בצוות החירום של הקיבוץ מאפשרת לו תנועה חופשית, בלי שאלות מיותרות מהצבא.

עם עגלה מחוברת לטנדר אברמוביץ' נוסע ברחבי הארץ, מיישוב למחסן, אוסף אספקה ומעלה אותה למדפי ומחסני הכלבו במעלה רכס רמים. "בהתחלה פחדתי, ובאיזשהו שלב התרגלתי" הוא אומר, "אין איך להסביר את זה. אדם מתרגל להכול".

הוא מספר בגאווה שהכלבו שלו הוא היחיד על הרכס שמאפשר לחיילים לרכוש סיגריות ושתייה קלה, בלי שיצטרכו להסתכן בנסיעה נוספת לקריית שמונה. בחודש הראשון למלחמה, הוא סיפק גיבוי משמעותי להיערכות במקום: "הייתי מקור המים, האוכל החם והמזרונים. הצבא היה בכאוס. חיילים ישנו שבועות על הרצפה".

חייל בכלבו מנרה. "חיילים ישנו שבועות על הרצפה" (צילום: אלבום פרטי)

"הזדמנויות, חינוך מצוין, ונוף מדהים שיורה עלינו"

אברמוביץ' הגיע למנרה לפני שבע שנים עם אשתו והבנות, כשחיפשו קהילה קטנה להשתלב בה. בעשור האחרון הגיעו לקיבוץ מעל ל-50 חברים חדשות, לאחר שנים של קפיאה על השמרים, בהן הגיל הממוצע של חבריו עבר את ה-70. אחת החברות היא רחל רבין בת ה-98, אחותו של יצחק רבין.

"יש מבוגרות ממנה!" צוחק אברמוביץ', "מנרה פה 80 שנה. הם הקיבוץ הראשון על הרכס. הם עצרו את הקליטה בשנות ה-90 וחידשו אותה רק ב-2014. וכך נוצרו מעין שתי קהילות, ותיקה וצעירה, כשהאחרונה גדלה בצורה מתונה אבל עקבית. לפני עשור היו פה 180 איש, שחלקם מתו מאז, וביום הפינוי הרשמי עלו על האוטובוסים 280 איש".

קשה לחיות על רכס רמים גם בלי טילי קורנט של חיזבאללה שעפים מעל הראש. מי שמבקש להצטרף למנרה נדרש לשנת שכירות לפני כניסה לתהליכי חברות, כדי להבין אם הם יוכל לשרוד את החורף הקר והגשום לבד על הצוק.

"אם אין לך מישהו לשבת איתו על כוסית ויסקי בערב – אתה בבעיה" אומר אברמוביץ', "אם אתה לא עוסק בליצור לעצמך חיים חברתיים, נורא בודד פה. כל חבר ומשפחה צריכים לדאוג לעיסוק עבור עצמו, אין הרבה מוסדות כלכליים. יש מלון שמפעילה אותו חברה חיצונית, ועוד עבודות באזור. 20% מהחברים עצמאיים עם עסק שפתחו באזור. יש שעובדים בהיי טק במרכז חצי שבוע, וגם לא מעט שפים.

"אנחנו רחוקים מלהיות קיבוץ עשיר. אנחנו אפילו מהעניים שבהם. אבל יש פה קהילה טובה. הזדמנויות לפיתוח אישי, מערכת חינוך מצוינת של המועצה ונוף מדהים – שכרגע יורה עלינו".

"כל בניין שיתחיל בו שיפוץ יהפוך למטרה בשביל חיזבאללה"

מנרה, הממוקמת כ-150 מטר מהגבול, הפכה לאחת המטרות הראשיות של מתקפות החיזבאללה במלחמה. השכונה הוותיקה והמרכזית של הקיבוץ חשופה לחלוטין ונפגעה קשות. שכונת ההרחבה, בה גר אברמוביץ', נמצאת בכיס בתוך ההר, שמסתיר אותה והגן עליה מפגיעה.

"אני לא חושב שהמדינה ציפתה בכלל לסוג כזה של מתקפה" אומר אברמוביץ' ביחס לטילי הקורנט והבורכאן שפגעו קשות בקיבוץ וסביבתו, "אין איך להתמגן מפני הטיל הזה, חוץ מלעשות שלא יהיה טיל".

שובל של טיל שנורה לקריית שמונה מחוץ לביתו של אברמוביץ' במנרה. "אנחנו חיים בתוך הרס, אפילו החיילים אוכלים במבנה שחטף טיל" (צילום: אלבום פרטי)

הוא לא מפחד כשמופעלת אזעקה, כי היא מעידה על טילים תלולי מסלול שנורים מנקודה רחוקה יותר בלבנון ומכוונים לקריית שמונה. "בגלל המיקום המיוחד של מנרה על קודקוד ההר אי אפשר לפגוע בנו בטילים האלו". החשש הגדול של כולם הוא מטילי הנ"ט, שעפים ישר והדיוק שלהם גבוה: "הדבר היחיד שטוב בהם זה שלפני שהם מתפוצצים יש שריקה. זו מעין התראה, שאומרת שצריך להשתטח על הרצפה".

"גם הפעילות של צה"ל גורמת להרס" אומר אברמוביץ', "גלי ההדף של התותחים והטנקים העיפו מאות חלונות וקירות מהמקום. המשוריינים רמסו את הכבישים, צינורות המים, הביוב והגז – שמחובר במערכת מרכזית לכל בתי הקיבוץ. לפני מספר ימים משאית נכנסה בטעות בשער הכניסה והרסה אותו לחלוטין. אנחנו חיים בתוך ההרס. אפילו החיילים אוכלים במבנה שחטף טיל".

יודעים להגיד מה אומדן הנזק? או מי יפצה אתכם, ומתי?
"כלום. רוב הקיבוץ מוגדר כשטח לחימה בצו אלוף, ומותר רק לצבא להיות בו. אני אחראי על השכרת הנכסים של הקיבוץ, מעביר דיווחים על הפגיעות ומרכז אותם. בסוף המלחמה נעשה רישום מסודר עם שמאים ונציגי מס רכוש. החורף הקשה הרס הרבה מתכולת הדירות שהתנפצו בהן חלונות. התחייבו בפנינו שכל פגיעה כזו תירשם ותקבל פיצוי, אבל בינתיים אסור לנו לגעת בשום דבר, רק לרשום".

הובלה של מכונות כביסה ומייבשים למנרה. "התחייבו בפנינו שפגיעה בתכולת דירות תפוצה, אבל בינתיים אסור לנו לגעת בשום דבר" (צילום: אלבום פרטי)

למה לא לתקן איזה חלון אם אתה כבר שם?
"כל דבר שיראה כהתחלה של שיפוץ מסמן לחיזבאללה שיש אזרחים שכנראה חזרו לגור, והבניין יהפוך למטרה הראשונה. הצבא עובד קשה בלצמצם את המטרות שלהם, לא להרחיב אותן. אז גם אם אני רואה חלון שעף החוצה שאפשר לחסום בקלות עם ציוד בסיסי, אני לא עושה כלום. חוץ מזה, איזה קבלן בניין שפוי יהיה מוכן לעלות לפה".

התמונות שיצאו ממנרה חשפו לציבור את הנזק, אבל לדברי אברמוביץ', הנזק האמיתי, שייקח הרב מאוד זמן וכסף לשקם, טרם נחשף. "יש פה מערכות חשמל שקרסו. ביוב זורם. צריך יהיה להרים פה את הכול כדי לראות את עומק הפגיעה".

"אני חושב שאחווה בחיי 3-4 סבבים גדולים"

במהלך החודשים הקרובים הקהילה צפויה להתכנס בהדרגה למגורים זמניים בקיבוץ גדות. אשתו ובנותיו מתגעגעות ורוצות לחזור. הבתים ההרוסים לא מעוררים אצל אברמוביץ' ספקות בקשר לקיבוץ. אפילו לא ההרס בתשתיות, שלפי ההערכות תידרש לפחות שנה לשקמן, החל מהמועד הלוט בערפל של סוף המלחמה. לדבריו, "מנרה היא קהילה אנושית, לא בתים".

לחברי הקיבוץ נאמר שמערכת החינוך באזור תפתח לקראת דצמבר, אבל הוא טוען שזה לא מציאותי. "אנחנו לא נחזור לפני קיץ 2025. אנשים אומרים כל הזמן שהם יחזרו, אבל אני לא חושב שכולם יחזרו. גם אחרי התאריך הזה ייקח עוד לא מעט זמן לשקם את הקיבוץ עד הסוף.

אברמוביץ' עם משפחתו. "מנרה היא קהילה אנושית, לא בתים". (צילום: אלבום פרטי)

"אבל זה רק חלק מהתמונה. רכזת הקליטה אמרה לנו תוך כדי הלחימה שהיא מקבלת עשרות פניות מאנשים שרוצים לבדוק את החיים פה. אני בטוח שנמשיך לגדול. לא נהיה פה 10 אלף איש. אבל הכיוון המקורי שלנו היה 400 – ואנחנו נביא אותם".

מה הדרישות שלכם מהמדינה והצבא לפני שחוזרים?
"אני סומך על הצבא ועל מי שיקבל את ההחלטות שבסופו של דבר יהיה פה שקט – אבל הוא לא יהיה פה לעולם. היה לנו פה שקט 18 שנה. אם ימכרו לי שקט לעוד 18 – אני אקנה אותו. לדרוש שלנצח יהיה גבול שקט ולא יקרה כלום – זו הסתכלות מעוותת על המציאות. אני בן 42 ואני חושב שעד סוף חיי אני אפגוש פה שלושה-ארבעה סבבים גדולים".

אפשר להתפשר על ביטחון לזמן מוגבל?
"אני למדתי בירושלים בתקופת האינתיפאדה. קו אוטובוס שאוסף תלמידים מבית הספר שלי התפוצץ שלוש פעמים. למדתי מזה שאם יש כדור עם השם שלך – לא משנה איפה אתה גר, לא משנה איפה אתה מסתובב. זה יכול לפגוע בך בירושלים, בשרונה מרקט, גבול לבנון או גבול עזה. בגבול לבנון יש יותר סיכון משרונה, זה נכון, אבל אני מוכן לקחת את הסיכון הזה ואני אדרוש שידאגו לאמצעי ביטחון עבורנו. אני לא אגיד שחיזבאללה לא מפחיד אותי – אבל זה סיכון שחייבים לקחת כדי לגור פה".