בדיוק השבוע, בעיתוי מטלטל, ציינה הפועל ת"א 10 שנים לניצחון האחרון שלה בדרבי ובדיוק בסיום תרועת החצוצרות, היא הובסה 5-1 על ידי בית"ר ירושלים, בבלומפילד, ירדה מתחת לקו האדום ופיטרה מאמן שגדל אצלה כשחקן במגרש האדום בגבעת עליה ביפו. מדובר בקובץ של אירועים – בעת ובעונה אחת – שאי אפשר היה לאסוף יחד ב-100 שנות היסטוריה של המועדון. בבחינת, "עוד זה מדבר וזה בא".

אבל ציון העשור לניצחון האחרון בדרבי בא לבטא עוד נדבך חשוב לא רק בהיסטוריה של הפועל ת"א, אלא גם בהיסטוריה של תנועת הפועלים בכדורגל הישראלי. הפועל ת"א, בין אם תינצל או תנשור לליגה הלאומית, אינה כבר ספינת הדגל של קבוצות הפועל, או ספינת הדגל של כלי הביטוי הספורטיבי בהסתדרות העובדים בארץ ישראל. בתואר הזה נושאת הפועל באר שבע, שבעשור שבו הפועל ת"א לא ניצחה בדרבי, זכתה בשלוש אליפויות, שלוש סגנויות, שני גביעים, הגיעה עוד פעמיים לגמר ולא ירדה מהמקום הרביעי בליגת העל.

יוסי אבוקסיס על הקווים כמאמן הפועל תל אביב, מול בית"ר ירושלים (צילום אורן בן חקון/פלאש90)

הפועל ת"א לעומתה הצליחה להגיע רק פעמיים לפלייאוף עליון, וגם זה למקום החמישי, לרדת פעם אחת ליגה ויתכן שעוד פעם, להגיע פעם אחת לגמר הגביע ושבע פעמים לא לעבור אפילו את שלב שמינית הגמר. שיא השיאים בהחלפת הדגלים המטאפורית הזו היה תבוסת השיא שנחלה הקבוצה בליגה, 6-0, לאותה הפועל ב"ש, תבוסה שסילקה את מעמדו המיתי של דרבי 1970 (אז 5-0 למכבי), מספרי ההיסטוריה והנציחה את המהפך.

***

יש להפועל ת"א תקופות שפל בהיסטוריה שלה, אבל מעולם לא הייתה לה כזו, בוודאי לא כזו שעל המשבצת שלה צומחת ספינת דגל חדשה והיא כולה נוטפת קפיטליזם. אפשר כמובן לומר שאין שום משמעות להפועל ולספינות דגל, כשמפלגת העבודה, שבשיאה קטפה 56 מנדטים בבחירות, לא עוברת היום בשום סקר את אחוז החסימה. פני העבודה כפני הפועל, הפועל ת"א.

מה שמדהים בכל סיפור התרסקותה של הפועל ת"א שבניגוד לשתי ירידות הליגה שלה בהיסטוריה, אם הפועל ת"א תרד העונה ליגה לא יהיה שום תירוץ להיתלות עליו. ב-1989 ירדה הקבוצה ליגה, בעקבות קיץ סוער שבו התגלו חוזי עתק, בניגוד למה שהותר בעת ההיא, להפועל ת"א הורדו מלכתחילה 4 נקודות, שחקניה לא קיבלו משכורות, פעמיים שבתו – פעם אחת הופיעו עם הנוער ופעם אחת כלל לא הופיעו למשחק – והפיאסקו הזה הסתיים בירידת ליגה היסטורית.

בפעם השנייה עברה הפועל ת"א פירוק בבית המשפט, הורדו לה 9 נקודות, ועם המשקולת הזו היא נאבקה על חייה, ללא השקעת בעלים יוצאת דופן, וירדה. הפעם היא יורדת עם קבוצת מינצברג שהייתה סוג של תקווה לבעלים יציב שיכניס השקעות וינהל את העסק בדרך שתשקם את המועדון ותחזיר אותו לקדמת הבמה. לא זו בלבד שהקבוצה נכשלה, היא נפטרת מהמוצר בתוך שנה, הפעם לאדמונד ספרא, שבזהירות המתחייבת, יכול להיות סוג של משיח, ויכול להיות שלא.

כי מאז סוף 1996, כשהפועל ת"א נפרדה מחסותה של הסתדרות העובדים ומהמטריה של מועצת פועלי תל אביב, החליף המועדון שישה בעלים והשביעי בדרך. יותר מזה, רק בעשור האחרון – נקרא לו עשור האפס, על שם אפס הניצחונות בדרבי – היו חמישה בעלים. 19 מאמנים עמדו על הקווים בעשור וחמישה בעלים במשרדים.

***

יש מי שיטען – ויש רבים שטוענים זאת – כי הקהל של הפועל ת"א, זה שגרם העונה להפחתת נקודה, זה שרוצה את ראשם של הבעלים כמעט בכל קדנציה, הוא זה שאחראי במידה רבה להתרסקות של המועדון. אני כופר בהכללה הזו. לכל קבוצה יש אולטראס רעשני שמקדש ערכים לא רלוונטים, מקבע את מעמדו בעולם הבדלני של האולטראסים בארץ ובעולם, וכמובן עושה בלגן, אבל גם אם הקהל של הפועל ת"א בוטה מרוב הקהלים האחרים, הוא קהל נאמן. יש שיאמרו שהפועל ת"א הייתה צריכה לרדת עוד 3 פעמים בעשור האפס, והקהל היה זה שהשאיר אותה.

אוהדי הפועל תל אביב (צילום: פלאש90)

אני כן חושב שיש אשמה בקהל של הפועל ת"א ככללותו, בכך שלא קרא את המפה, לא הבין שאין תקופת ביניים שלא עושה את הנזק שלה. הרצון לקבל בעלים מהסוג של אדמונד ספרא (או מיץ' גולדהאר), הנציח תקופה ארוכה מאוד שבה הפועל לא רק שאיבדה את מעמדה כספינת הדגל של גוף אנכרוניסטי, היא איבדה את מעמדה בכדורגל הישראלי. בעלים גרושניקים שמתקנטנים מול שחקנים וספקים, שחקנים טובים כבר לא באים, שחקנים טובים שצומחים אצלה, ממהרים לברוח ממנה, שופטים מתייחסים אליה אחרת, דיינים מתייחסים אחרת.

כשאתה עוד קבוצה, ואפילו פחות מזה, הסטטוס שלך משתנה. מי שלא מסתגל לזה – ראו אוהדי הפועל פ"ת, מכבי נתניה או בני יהודה – מחריף את הבעיה. מי שמסתגל – למשל אוהדי מכבי חיפה בעשור הרע שלהם, או מכבי ת"א בשנות ה-80 – ישרוד. למה הפועל ת"א היא לא מכבי חיפה או מכבי ת"א? אולי כי היא אף פעם לא הייתה. הפועל ת"א זכתה מאז סיום תור הזהב שלה ב-1988 בשתי אליפויות בלבד. למען האמת, שני דאבלים.

בתקופה ההיא היו לה שתי קבוצות פאר, זו של דרור קשטן וזו של אלי גוטמן, ועדיין היא זכתה בשתי אליפויות בלבד בשעה שמכבי חיפה זכתה בעת ההיא בשבע אליפויות. כלומר, גם בימיה הגדולים, הפועל ת"א לא יצרה שושלת. היו לה שנים נהדרות שהניבו הצלחה באירופה, זכייה בגביעים, והתמודדות על אליפות, אבל ככל שישקע אבק ספרי ההיסטוריה, יתברר כי בלוח התארים יש נוכחות דלה יחסית, בוודאי לנוכח הצלחה של מועדונים אחרים.

הפועל ת"א איבדה בתקופה הזו שני בעלים, שבזכותם היא הגיעה לאן שהגיעה: סמי סגול וחבורתו ששמו את ממונם על דרור קשטן ומוני הראל שהחזיר מקפריסין את אלי גוטמן. כשיש סינרגיה בין בעלים למאמן, יש גם שחקנים טובים וכדורגל גדול, וקהל אדיר ואליפויות, אפילו דאבלים. למה הבעלים האלה לא המשיכו? בגלל התיאבון הגדול של חלק מהקהל, וכלי התקשורת שיצר השקעה לא פרופורציונלית לפוטנציאל ההכנסה. מתברר שהמכביזם חלחל בכל שכבות ציבור חובבי הכדורגל. "אם זה 20, תנסו להפוך את זה ל-30", משפטו האלמותי של שמעון מזרחי לשחקניו, הפך מדריך לאוהד המודרני.

***

גם אם הפועל ת"א תרד ליגה, היא תעלה חזרה, עם אדמונד ספרא ובלעדיו. המועדון הזה גדול על הליגה הלאומית בכל פרמטר. מתי הוא יחזור להיות גדול בליגת העל? כשיבין את מעמדו, שיידע להתחרות קודם מול מועדונים קטנים יותר עם תיאבון גדול, ויידע לא להתבטל בפני הגדולות ושיידע לטפח שחקנים שיראו בו בית. הוא יחזור לגדולתו ברגע שיגדל שוב אופי ורוח מועדון. כרגע, הפועל ת"א הוא מועדון פאר לשעבר, קבוצת כדורגל נכשלת, חסרת יציבות ניהולית וכלכלית, שאיבד את החזון שלו ואת רוחו. נצטרך עוד לתהות עמוק בקנקנו של אדמונד ספרא ומעשיו במועדון – אם ירכוש אותו בסוף – כדי לדעת אם יש היתכנות לשובה של הפועל ת"א.