אילה דקל (41), ראש הישיבה החילונית של בינ"ה ואימא לשלושה בנים, תמיד התעניינה בסיפורי חלוצים מהעלייה השנייה. כשנתקלה בקורס בנושא חלוציות של מכון הרטמן ומכללת אורנים בקטע מזיכרונותיה של חיותה בוסל, חלוצה מראשונות דגניה, ידעה באותו רגע שיהיה ספר, איך הוא ייראה ואיך הוא ישלב בין קטעים מהיומן של בוסל לדמות מההווה. בספר "רסיסי לילה" (הוצאת שתיים) קוראים לה יערה. היא מרצה צעירה באוניברסיטה, ותלמידה שלה שולחת לה את יומניה של בוסל שסוחפים אותה ועוזרים לה להתקדם בקריירה האקדמית.

אילה דקל. "נשענתי על הדמות של חיותה ושאבתי מזה כוח" (צילום: מרטין חמי)

"היה לנו קורס של מוטי זעירא על חלוציות. הוא הביא קטע אחד, מהזיכרונות של חיותה שהיא כתבה מאוחר יותר על הדסה. המוח שלי עף, הייתי חייבת לקרוא עוד", נזכרת דקל. "הגעתי לארכיון דגניה, הגעתי למשפחת ורדי ופשוט צללתי ליומנים וקצת התחבאתי בהם כמו יערה. ממש נשענתי על הדמות של חיותה ושאבתי מזה כוח, עמודים על עמודים. אחר כך דיברתי עם מוקי צור ויוסי ורדי, קראתי כל מה שמסביב וצללתי לתוך התקופה". 

"אני חושבת שביומן היא אמרה לעצמה דברים שהיא לא אמרה במציאות"

למרות המשיכה של דקל לעלייה השנייה, סבא וסבתא שלה עלו ממצרים. "הם היו חלוצים שהגיעו ממקום אחר ובתקופה אחרת".

מה מיוחד בחיותה?
"תמיד ריתק אותי אנשים שהתאמצו לחיות כאן ונשארו פה למרות הקשיים. גם בתור נערה שלא תמיד היה לה קל בארץ עם הפיגועים, זו תקופה שמאוד נמשכתי אליה, לקבל ממנה כוחות. מה שמשך אותי בדמות של חיותה, והיו לי לבטים על זה, היה שהרגשתי שהסיפור שלה ושל התקופה הזאת לא מספיק מסופר. איך יכול להיות שהיא קבורה ליד גורדון והיומן שלה נח כל כך הרבה זמן ולא קוראים אותו לא לומדים עליה? זה היה הדבר הראשון שמשך אותי לדמות שלה. היא מתארת תיאור אחר של החלוציות. התקופה שלכאורה שמענו עליה, היא הרי הייתה חברה של רחל, לא שמענו אף פעם מה נלחש בין הפועלות. כן הוציאו קטעים מסוימים מהיומן שלה אבל לא סיפרו את הסיפור שלה בשלמותו".

דקל מתייחסת לפער בין הדמות הציבורית של חיותה ובין הדמות שנגלתה אליה ביומנים. "בספר סיפרתי את הסיפור דרך נקודת המבט של היומן של חיותה, ולא תמיד זו נקודת המבט שהראתה החוצה, או נקודת המבט הכללית שהייתה בחברה. הרבה פעמים הייתי צריכה לצאת מהיומן, כי את נכנסת לנפש של אישה. זה דבר מאוד אינטימי. כשדיברתי עם הנכדים שלה הבנתי שמה כתוב ביומן ומה שהיה בחוץ זו לא אותה דמות, וזה גם דבר שאמרתי מההתחלה למשפחה וגם לעצמי. אני חושבת שביומן היא אמרה לעצמה דברים שהיא לא אמרה במציאות". 

למה חשוב להכיר את הסיפור של חיותה עכשיו?
"דווקא עכשיו זה קריטי שנחזור אליו. כי היא מזכירה לנו למה אנחנו פה בארץ הזאת גם כשקשה. הכתבים שלה מבטאים המון התמודדויות עם אתגרים, היא לא מתעלמת מהקושי. היא נותנת לו מקום, מישירה אליו מבט ובוחרת להישאר פה". דקל מציינת קטע מהיומן שמדגיש את הדבר הזה. "כשהיא בדרך כשהם מגיעים ארצה, היא פוגשת בביירות חלוצים שנמצאים בדרך חזור והם אומרים לה 'עזבי, אין בשביל מה ללכת'. והיא מחליטה כן להגיע לארץ". 

"חיותה ויוסף היו כל כך אידיאולוגים שהם לא ידעו שמגיע להם לאהוב"

הקשיים הגדולים בעלייה לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והקושי בחיים פה בארץ מקבלים ביטוי בקשר של חיותה עם יוסף בוסל, שעלתה איתו לארץ וגם התחתנה איתו בהמשך. דקל מתארת אותו בתור קשר קשה, שבו חיותה נאלצה להתפשר על המקום שלה ושל הנשים האחרות בקבוצה.

חיותה ויוסף בוסל. "היא לא חשבה שזה כזה טוב הביחד הזה והיה שלב שיוסף כמעט עזב קצת לפני שהוא מת" (צילום: ארכיון דגניה)

"היא לא מסכימה עם הדעות שלו", מבהירה דקל, "ביומן שלה היא כותבת 'הלוואי שהייתי יכולה לא לחשוב ואז על כל דבר הייתי אומרת וואו'. אבל גם לה יש דעה וזה כל הזמן מעמיד אותם במצב לא פשוט". לפי דקל, אחד הנושאים שהיו לחיותה ויוסף אי-הסכמות לגביו היה הקיבוץ. "היא לא האמינה ברעיון הקיבוץ. אולי בגלל זה מלכתחילה כתבים שלה לא התפרסמו או שונו קצת, יעקב אפטר שינה דברים שיוסף בוסל אמר. זה לא שהיא האמינה ברעיון של הקיבוץ. היא לא חשבה שזה כזה טוב הביחד הזה והיה שלב שיוסף כמעט עזב קצת לפני שהוא מת. היא לא מוכנה לקבל את המקום של הנשים בקבוצה, היא אומרת שזה לא באמת שוויון, זה לא רעיון שהיא חותמת עליו".  

דקל מתארת מצב שבו האידיאולוגיה הגדולה שחיותה ויוסף האמינו בה העיבה על הזוגיות שלהם. "יש משהו נורא חזק אצל חיותה ויוסף, שהם כל כך אידיאולוגים שהם לא יודעים שמגיע להם לאהוב. עכשיו צריך לעשות מה שצריך בשביל המדינה, בשביל הארץ, זה נורא קשה, וזה דבר שהם מחזיקים לאורך כל הדרך. יש רגע שהם מחליטים להתחתן, ואז מגיעה הפתקה שאומרת שצריך את עזרתה בתור פועלת בפתח תקווה והם דוחים שוב את החתונה, ולא מספרים לאף אחד שהם רוצים להתחתן". 

"כל הזמן יש ריקוד בין החיים הפרטיים ללאומיים", דקל קושרת בין חיותה להיום. "גם עכשיו למשל, כשאני רוצה להעלות פוסט לפייסבוק, אני חושבת על הלך הרוח הציבורי. זאת שאלה. ממש הרגשתי שאני נשענת עליה גם בשאלות וגם בתשובות". 

"הגאולה תהיה כשנכיר באלמונים כדמותנו"

אחד הסיפורים שמקבלים מקום בספר הוא הקשר של חיותה עם החלוצים התימנים, וספציפית בין חיותה לחלוצות התימניות. דקל מביאה את הסיפור של החלוצות התימניות מזווית שונה ממה שמסופר לרוב. היא מספרת על הקשר שנוצר ביניהן ובין חלוצות מכנרת ועל כך שחיותה הייתה מורה של ילדיהן.  

דקל מציינת את העיסוק של חיותה בעדוֹת. "היא גדלה במקום שכל היהודים בו נראו אותו דבר ודיברו אותה שפה, ואז הגיעה לארץ ופגשה יהודים שונים. גם ז'קלין כהנוב (סופרת פמיניסטית ציונית – ט"כ) מדברת על זה. על יהודי הגולה שמגיעים לארץ ורואים יהודים שנראים אחרים מאיתנו, והגאולה תהיה כשנכיר באלמונים כדמותנו. הן מגיעות ממקומות שונים, מצרים ואירופה, אבל סיפור המפגש מאוד נוכח, שתיהן מעבירות לנו מסר שהוא לא תמיד קל לעיכול, אבל הוא חשוב בעיני. 

"אין יותר מדי פרטים על הסיפור של החלוצות התימניות אסתר מנצור וגאזל איילה בן יפת. אספתי עדויות מהצאצאים של תימני כנרת. אלה נשים שקולן צריך להישמע. בספר הקודם שלי אני מספרת את הסיפור של הנשים במחתרת היהודית במצרים. גם הם היו חלוצים וחלוצות, אבל גם הן. צריך לתת מקום בכלל לכל הדור הזה, לעבודה חלוצית וציונית שיש לה מקום, ולקול הנשי בה שכמעט לא נשמע. גם רחל ולאה גולדברג אלה נשים שלא היו להן ילדים, וחיותה הייתה חד-הורית, ויכול להיות שגם בגלל זה קולה פחות נשמע".  

רוך וקושי: "אנחנו צריכות את הנרטיב הזה בישראל"

"בתור חברה אנחנו נשענים על הרצל ועל עוד רבים, ויש מקום להישען על דמויות כמוה, שהיא נשית והחזיקה בנשמה גם את הרוך וגם את הקושי", אומרת דקל. "להחזיק את הדומיננטיות וגם את היכולת להישבר בעת ובעונה אחת. אנחנו צריכות את הנרטיב הזה, יש לזה מקום בישראליות".  

מה הבנת על החברה הישראלית מהעבודה על הספר?
"שלא הרבה השתנה. מצד אחד כן השתנו הרבה דברים, אבל מצד שני המקום הזה של הצורך להישאר פה למרות זאת, ההיזכרות למה זה חשוב להישאר פה, זה מה שהכי הדהים אותי. כי יש אינטרנט ויש מלא דברים ששינו את המציאות, אבל הרבה לא השתנה בנפש האישה ובצורך שלנו בארץ הזאת. יש לנו הרבה מה ללמוד מהן ולשאוב מהן. בבתי ספר לצערי לא קוראים מספיק גורדון וברנר וחיותה, וצריך. כמו שקוראים בתורה צריך לקרוא בהם". 

עטיפת הספר "רסיסי לילה" מאת אילה דקל

החשיפה לחיותה השפיעה על התוכן שאת מלמדת בבינ"ה ובכלל?
"ברור שמאז שקראתי אותה אני מלמדת אותה בכל מקום. ובכלל דמויות נשיות ושלא נשמעות. אני מלמדת המון טקסטים של חיותה ובכלל של התקופה הזאת. וגם של ז'קלין כהנוב. כשאני מלמדת אני מחפשת את הקולות החסרים בסיפור, אולי כי גדלתי כילדה מזרחית ואני מחפשת את הקולות האלה לא כאנטי, לא ממקום מתריס אלא ממקום שמרחיב את הסיפור. גם האופן שהחלוצים התימנים והחלוצות התימניות מופיעים בספר הוא כזה. זה סיפור לא קל והשתדלתי לתת את הזוויות הנכונות, שבאות לתת מקום לסיפורים השונים שנכחו". 

חיותה הייתה מראשוני הקיבוץ. איך סיפור הקיבוץ בא לידי ביטוי בספר?
"הספר יוצא עכשיו דווקא בתקופה שהקיבוץ נמצא באיזה פצע, ואני חושבת שיש בסיפור שלה משהו מרפא. וגם יש משהו בלראות את האנשים הגדולים מהחיים האלה, היא הייתה הגננת של משה דיין, משהו בלהסתכל על בני הנפילים האלה ולראות את הפגיעות. לי זה נותן כוח שגם אנחנו נצליח לקום וליצור ולחדש. הם לא היו פלקטים שעשו הכול בלי להרגיש, הם היו באותן התהומות. גורדון אומר לה 'אני יודע שקשה לך לחיות, אבל חיי בשביל החיים'. הדבר העכשווי הוא משהו שמחזק, כמו מושיט יד".