ברגע אחד בתחילת אוקטובר 2023 נקראה אסנת חביב-גל (56) מקיבוץ הגושרים לדגל – להקים את צוות האבלות של התנועה הקיבוצית. לקהילות הקיבוצים יש פרוטוקול, "תקנון חתונות ולוויות". בשגרה, בכל קיבוץ יש ועדת אבלות שמטפלת בסידורי הלוויה, בארגון השבעה, בהכנת הכיבוד (קפה ועוגה, כריכי לחם אחיד ופרוסות ירקות וגבינה צהובה) והגשתו ב"מועדון לחבר". תמיד יימצא חבר הקיבוץ שיספיד את הנפטר, גם אם היה ערירי, יספר את סיפור חייו ויחלוק לו כבוד אחרון.  מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר, והחורבן שהפילו על קיבוצי הדרום, טרפה את הקלפים.

"מישהי מאחד הקיבוצים בדרום אמרה לי, אני רגילה ללוויה פעם ב… של אחד הוותיקים, שכבר הגיע לגיל מבוגר", מספרת חביב-גל, "'פתאום אני צריכה להתמודד עם 8 או 10 לוויות ביום. לוויות של ילדים, של משפחות שלמות'".

אסנת חביב-גל בקיבוץ שדות ים שאליו פונתה: "בתקופה הראשונה נורא ביקשתי לא לדעת. ביקשתי לא לשמוע את הסיפורים, כדי להצליח להחזיק מעמד" (צילום: מאיה רונן)

התנועה הקיבוצית נפרדה, מאז 7 באוקטובר, מכ-300 חללים ונרצחים. בחודשיים הראשונים התקיימו 291 לוויות, מהן 221 של אזרחים ו-70 של אנשי ונשות כוחות הביטחון וכיתות הכוננות. אובדן כבד ואתגר שאי אפשר להתכונן אליו. איך נפרדים מכל כך הרבה חברים וחברות, ותיקים וילדים? איך מביאים אותם למנוחה נכונה, וכיצד והיכן ייקברו המתים כשאלה שנותרו בחיים מפונים מבתיהם?

המציאות המזוויעה והבלתי נתפסת הזו הסיטה את חביב-גל ממסלול חייה הקבוע כמנהלת פיתוח תוכן, מחקר והדרכה בתנועה הקיבוצית. יחד עם חבר הכנסת לשעבר רם שפע מקיבוץ גבעת חיים איחוד, היא הקימה והובילה את מערך הלוויות והשבעה של התנועה.

"הלכתי כי קרא הקול", מצטטת חביב-גל בענווה את מילותיה של חנה סנש, הצנחנית שיצאה למשימתה במלחמת העולם השנייה מקיבוץ שדות ים. כבר חמישה חודשים שחביב-גל בעצמה מתגוררת בשדות ים, אחרי שקיבוצה פונה עקב הפגזות החיזבאללה.

החמ"ל הראשון

בתחילת אוקטובר, לפני פרוץ המלחמה, הייתה חביב-גל בעיצומן של ההכנות לכנס החינוך השנתי הגדול של כל מערכות החינוך בקיבוצים, כנס שתוכנן לחודש ינואר. "היומיום שלי כולל הרבה עבודה מול המחשב. אני אחראית לכתיבת מערכים, לארגון הכשרות לצוותי חינוך. התכוננו לחנוכה והכנו מסמך לקראת קבלת מנהלות חדשות שנכנסו למערכות הגיל הרך. הראש שלי היה במקום רחוק מאוד קדימה. תמיד יש המון תוכניות לאחרי החגים". במקביל, היא הפיקה את חג המשק שנחגג בהגושרים בתחילת אותו חודש.

בבוקר השבת השחורה היא התעוררה להודעות ווטסאפ משותפיה במטה התנועה ששהו בממ"דים בקיבוצי הנגב. "אחד החברים מבארי סיפר לנו מה קורה אצלם בממ"ד. איך הם הצליחו לגרור את המקרר ולחסום את דלת הכניסה שלהם. פתאום התחלתי להבין מה קורה שם. אני זוכרת בעיקר שוק. בינתיים הגיעו עוד ועוד תגובות מאנשים אחרים מהעוטף".

"כל קיבוץ מארח יודע מה תפקידו. העובדה שנחל עוז יודעים לאן הם מתפנים, ומשמר העמק מתייצבים ומתחילים להכין את החדרים ולשים מברשת שיניים לכל אדם, זה קשור לפרוטוקול שהיה מוכן מראש"

משהחלו להתברר ממדי האסון, הקימה התנועה הקיבוצית, תוך כמה שעות, את החמ"ל הראשון. "יש בתנועה הקיבוצית תוכנית לשעת חירום. אנחנו הרי מתורגלים. צוותי החירום הישוביים (צח"י) הם באמת דבר להתפאר בו. יש צוות מרכזי שחושב את הקהילה, יש השתלמויות לצוותי הקיבוצים. זאת המשמעות של להיות תנועה. העובדה שיש חשיבה מתוך מרכז היא חשובה. זאת תפיסה של גוף שיש לו איברים".

הקמת חמ"ל היא, לדבריה, לא דבר יוצא דופן. "בגלל שבדרום אנחנו מיומנים, יש פרוטוקול שלפיו פועלים. כל קיבוץ יודע לאן הוא מתפנה, כל קיבוץ מארח יודע מה תפקידו. העובדה שנחל עוז יודעים לאן הם מתפנים, ומשמר העמק מתייצבים ומתחילים להכין את החדרים ולשים מברשת שיניים לכל אדם, זה קשור לפרוטוקול שהיה מוכן מראש".

ככל שהתבררו הנסיבות, הבינו במטה התנועה שהפעם זה משהו אחר. "לא היה אפשר לצאת מהקיבוצים", היא מספרת, "היה המון חוסר אונים. קיבלנו בקשות מאנשים בממ"ד: 'תעזרו לנו לצאת מפה'. אבל איך נכנסים? כל הקיבוץ שורץ מחבלים".

האתגר הראשון: איסוף מידע על הנעדרים והנרצחים

למחרת הצטרפה לצוות החמ"ל שהחל לפעול לאיתור צרכים ומתן מענים מהירים: "על כל צורך שעלה, מייד היה מי שלקח אחריות. זה היה בשלבים הראשונים, כשהמדינה לא הייתה בתמונה. הייתה התארגנות אזרחית מטורפת. התנועה הקיבוצית לא הייתה כבר הרבה שנים במעגל הראשון של התגובה, ופה היינו המעגל הראשון".

בעיניה, התגייסות למשימה היא מאפיין קיבוצי משמעותי: "הערבות ההדדית המטורפת הזאת באמת מדהימה. והיה לתנועה ברור מהרגע הראשון שהיא שם לא רק בשביל הקיבוצים, אלא עבור כל מי שצריך להתפנות".

מספר הנפגעים היה מעבר לכל דמיון. "הבנו שכדי לעזור אנחנו צריכים קודם כול לדעת ולהבין מה קורה". איסוף המידע – בירור זהות הנרצחים, מצבם המשפחתי ואיתור הגופות – העמידו אותה בפני משימות מורכבות

חביב-גל לקחה על עצמה את הטיפול בנפגעים והנעדרים. בהבדל מקצינת נפגעים בצה"ל, שהמידע מגיע אליה, חביב-גל הייתה צריכה לאתר מידע בעצמה, ולעיתים לשמש כ"מדור לחיפוש קרובים".

בהתחלה, איסוף המידע על הנעדרים והנרצחים בקיבוצים, והניסיון לאתר את המשפחות, נראה לה כאתגר על גבול הבלתי אפשרי. "היה קשה מאוד להבין מי נפגע, איפה ומה המצב. בקיבוצים לא תמיד ידעו ולא היו פנויים לזה. השתמשתי בקשרים. לשמחתי, יש לי את היכולת ליצור קשרים אישיים ולרתום אנשים לפעולה. כך התחלנו לקבל שמות".

מספר הנפגעים היה מעבר לכל דמיון. "הבנו שכדי לעזור אנחנו צריכים קודם כול לדעת ולהבין מה קורה". איסוף המידע – בירור זהות הנרצחים, מצבם המשפחתי ואיתור הגופות – העמידו אותה בפני משימות מורכבות: "הבנתי שכדי להצליח להגיע לכולם צריך להקים צוות. בשלב הראשון הכנתי רשימה של מה צריך לעשות עכשיו, וכל אחד בחמ"ל לקח על עצמו משהו".

לעזרתה נרתמו 8 מתנדבות מסורות מהתנועה הקיבוצית. וכדי לרתום את גורמי המדינה ולסייע בפיצוח מעקשים בירוקרטיים, גויס לצדה רם שפע, שהביא עמו את ניסיונו הפרלמנטרי והיכרותו עם דמויות מפתח במסדרונות משרדי הממשלה.

"אספנו וקיבלנו מידע מהרבה מאוד גורמים: רכזי האזור של התנועה הקיבוצית, מלווי הקיבוצים בנקודות הפינוי, אנשים בקיבוצים, יד לבנים, רשתות חברתיות, אתרים ברחבי הרשת. בשבוע הראשון, כשהיה קשה יותר לאסוף את המידע, היינו הגוף עם הידע הרחב והמעודכן ביותר, וסייענו לגופים אחרים במדינה".

"ביום שישי אחר הצהריים קיבלתי טלפון ממישהו ממשרד הדתות. ציפיתי שיהיה להם מסד מידע יותר מסודר ומאורגן מזה שלנו. הסתבר שלנו היו הרשימות הכי מדויקות בארץ"

חברי החמ"ל נדרשו להבין מה המידע שיוכלו לתת על פצועים, הרוגים, נעדרים, אנשים מהקיבוצים ואנשים שהתארחו בקיבוצים. "היו חיילים שלחמו בקיבוצים, בני קיבוצים אחרים שלחמו באזור. בחלק מהקיבוצים חגגו ערב לפני כן את חג המשק והגיעו הרבה אורחים".

המידע שאספו היה, לדבריה, המעודכן ביותר, ובמשך התקופה הראשונה, כשהמדינה לא הייתה באירוע, פנו אליהם אפילו מחברה קדישא. "ביום שישי אחר הצהריים קיבלתי טלפון ממישהו ממשרד הדתות. ציפיתי שיהיה להם מסד מידע יותר מסודר ומאורגן מזה שלנו. הסתבר שלנו היו הרשימות הכי מדויקות בארץ. ממשרד הדתות טילפנו וביקשו לדעת אילו לוויות יש מחר ואיפה".

כעבור כמה ימים היא הבינה שזמן העבודה מול המחשב חשוב, אבל לא מספיק. "הבנתי שאני חייבת לצאת לשטח ולהיפגש עם הקיבוצים המפונים. בשלב הזה התמקמתי אצל גיסי וגיסתי בתל אביב, כי הבנתי שלא אוכל לנסוע כול הזמן מהגושרים לאילת ולים המלח".

אין פרוטוקול לשמונה שבעות במקביל

קבורה ומנהגי אבלות הם, בדרך כלל, דבר שכל קיבוץ עושה בעצמו, בלי התערבות של התנועה. "לכל קיבוץ יש הפרוטוקול שלו, ברור מה נהוג ומי אחראי לזה. אבל בסיטואציה שנוצרה אי אפשר היה להשתמש בפרוטוקול הזה". אין פרוטוקול לעריכת שמונה שבעות במקביל.

המעורבות של התנועה בנושאים האלו אינה דבר מובן מאליו. "מאוד לא רגיל שהתנועה מעורבת ברזולוציה כזאת. גם אנחנו, במטה התנועה, לא רגילים לעבוד מול חברים בקיבוצים. אנחנו עובדים מול ההנהגה. אבל במשבר הנורא הזה, בחלק מהמקומות האנשים שמובילים את הצוותים האלה עברו בעצמם דברים. היה צריך להקים צוותי לוויות ואבלות חדשים, שיתעסקו גם בלוויה וגם בשבעה, שיתמכו במשפחות.

"היו קיבוצים שהתארגנו והצליחו להקים את זה, והיו קיבוצים שממש היו צריכים שנגיע ונעזור להם. רם ואני נסענו לקיבוצים ונפגשנו עם האנשים כדי להבין מה נחוץ, וכדי לעזור לטפל בחסמים בירוקרטיים".

ברוב המקרים, היא מספרת, התגובות למעורבות התנועה היו חיוביות. "צוות של אחד הקיבוצים אמר לנו: 'איזה מזל שהגעתם'. הייתה הצפה מטורפת. רצון לפרוק ולספר. במיוחד כשיש בלבול, צריך את המישהו שבא מבחוץ ועוזר לעשות רגע סדר, לארגן את המחשבה".

"היו הרבה דברים שהמשפחה והקהילה היו צריכות להחליט, כמו: איפה לקבור; קבורה זמנית או קבועה; איזה סוג טקס; איזה הספד; היכן תתקיים השבעה"

בחלק מהקיבוצים סייע הצוות לא רק בהקמת צוות אבלות חדש, אלא גם בהנחיית החברים לגבי הקשר עם המשפחות. "יצרנו פרוטוקול שמסייע בשיח הראשוני עם המשפחות ובהגדרת הרצונות ללוויה ולשבעה. היו הרבה דברים שהמשפחה והקהילה היו צריכות להחליט, כמו: איפה לקבור; קבורה זמנית או קבועה; איזה סוג טקס; איזה הספד; היכן תתקיים השבעה ועוד".

הצוות מיעט לעבוד ישירות מול המשפחות. "בתפיסה שלנו הקהילה היא זו שבקשר ישיר עם המשפחות ואנחנו תומכים את הקהילה-הקיבוץ. כמובן שזה דורש רגישות רבה. האנשים האלה איבדו תוך לילה את העולם שהכירו. החיים שלהם השתנו ולא ישובו להיות כפי שהיו".

"נושא הקבורה הזמנית היה דרמטי"

קודם כול, היה צורך לאתר מקומות לקבורת החללים. "הקיבוצים היו מפונים והמרחב היה שטח צבאי סגור. נושא הקבורה הזמנית היה דרמטי. קבורה צריכה להיעשות, ואנשים לא בבתים שלהם. בהתחלה, בממסד, במשרד הדתות, לא היו מוכנים לשמוע מזה. או שהם לא הבינו באיזה סרט אנחנו, או שהבינו והיו תקועים מדי בפרדיגמות לא רלוונטיות. הייתה תחושה שהמדינה שבויה לפעמים בבירוקרטיה של עצמה. העמדה של הקיבוצים הייתה מאוד ברורה: לא מעניין אותנו למה רגילים בממסד, זה מצב מיוחד. התפקיד של רם היה קודם כל לפתור את הנושא הזה".

ח"כ לשעבר רם שפע התגייס למטה ופתח חסמים בירוקרטיים. "הוא בהחלט בולדוזר" (צילום ארכיון: אלבום פרטי)

ובעניין הזה היה צריך, כדבריה, להזיז הרים. "רם היה ברכה גדולה. לא הכרתי אותו לפני כן. הוא ישב עם הקיבוצים, הקשיב וזיהה דברים שצריך לפלס להם דרך בגלל המצב הלא רגיל . אני כל כך מעריכה את היכולות שלו. הוא בהחלט בולדוזר".

הצוות סייע למצוא מקומות לקבורה, להשיג אישורים לקבורה זמנית, לאפשר סוגי קבורה שונים, ולהעביר את המתים למקום הקבורה. "לפעמים זיהו אנשים, אבל לא שיחררו אותם, והיה צריך ללחוץ כדי שהמשפחה תוכל לקבור את יקירה. היו בתי קברות שנגמר בהם המקום ונדרשו אישורים לפתוח חלקות חדשות".

"בשיחה עם צוות אבלות של קיבוץ, קמה מישהי והתנצלה שהיא חייבת לצאת באמצע. אחרי שיצאה הסבירו לי שבדיוק יצא האוטובוס ללוויה של אחותה"

והיו גם מצבים הזויים: "לפעמים נמצאו חלקים מהגופות שכבר נקברו, והיה צריך לעשות קבורה נוספת. המחבלים עשו עבודה יסודית".

במפגש עם מי שלקחו אחריות בכל קיבוץ, נחשפה חביב-גל לעוצמה והחוסן של החברים. "אנשים שהיו בדרך ללוויות של בני משפחתם, מצאו כוח להתקשר כדי שאטפל בבקשה של מישהו אחר. בשיחה עם צוות אבלות של קיבוץ, קמה מישהי והתנצלה שהיא חייבת לצאת באמצע. אחרי שיצאה הסבירו לי שבדיוק יצא האוטובוס ללוויה של אחותה. כל הזמן הזה שהיא ישבה ודיברה איתנו על איך לקבור אחרים ודאגה לאחרים, היה לה גם את הפצע הזה פתוח".

"בשלב מסוים נגמרו הבדים השחורים לכיסוי הארונות"

הסיוע הלוגיסטי היה מאתגר. "הקבורה הייתה בפריסה ארצית", היא מספרת. "לפעמים קיבלנו בשמונה בבוקר הודעה שזוהה הרוג והלוויה תהיה ב-10". בתנועה החליטו לשלוח נציג מהמטה לכל לוויה, בכל מקום בארץ.

הסיוע כלל הסעות באוטובוסים שיביאו את החברים המלווים למקום הקבורה; הבאת כסאות, מים, זרי פרחים, נרות נשמה; הקמת פרגולה; הצבת שילוט הכוונה; הפעלת מערכת הגברה, "וכשמדובר במספר לוויות אחת אחרי השנייה, צריך שיהיו במקום חובש ואמבולנס. ניסינו לעטוף את הקיבוצים, לתמוך בהם ולסייע בכל דבר. המתנדבות המדהימות שלנו דאגו לכל הפרטים, מגדול ועד קטן".

ערימות זרים של התנועה הקיבוצית בדרך להלוויות. "בלוויות הראשונות הזרים היחידים על הקברים היו שלנו" (צילום: באדיבות התנועה הקיבוצית)

מתנדבת ממערך הלוויות גייסה תרומות של פרחים, והקימה מערך של נשים שישזרו זרי אבלות ללוויות. מתנדבת שנייה לקחה על עצמה את תיאום הנציגים שיגיעו ויביאו זר לכל מקום בארץ. בהמשך ארגנו מקררים לזרים בכל מיני מקומות בארץ, כדי שאפשר יהיה לאסוף מהם זר ולהניח על כל קבר. "בלוויות הראשונות הזרים היחידים על הקברים היו שלנו".

המתנדבות טיפלו בצרכים שהמשיכו לעלות מהשטח, למשל בדים שחורים לכיסוי ארונות הקבורה. "בשלב מסוים נגמרו הבדים השחורים", מספרת חביב-גל, "אחת המתנדבות מצאה תרומה של בדים ותופרות ברמת הגולן שתפרו לפי המידות של ארון הקבורה. את הבדים העבירו למתנדב שהעביר אלי להגושרים".

מתנדבות במערך ההלוויות של התנועה תופרות כיסויי בד לארונות הקבורה. חביב-גל הובילה את הכיסויים להלוויות בתא המטען של מכוניתה (צילום: התנועה הקיבוצית)

תא המטען במכוניתה התמלא בבדים שחורים לארונות קבורה, והיא מצאה את עצמה מחלקת אותם בקיבוצים. "רק המחשבה על הכמות הלא הגיונית של הבדים השחורים שהשארתי בכפר עזה, בבארי, בניר עוז, זאת המחשה מאוד הזויה של מספר האנשים שאבדו לנו".

גם להספדים היה צורך לדאוג. בקיבוץ יש תמיד מישהו שכותב הספד על המנוח, מספר את סיפור חייו, קשריו ומקומו בקהילה. מה עושים כשפתאום יש עשרות לוויות בזמן קצר כל כך? איך מספיקם לכתוב? קיבוץ בארי, לדוגמה, גייס מתנדבים, סופרים, שיעזרו לכתוב את ההספדים.

"גם כשאת יושבת ועוברת על רשימת ציוד, או מתאמת העברה של פרגולה, אי אפשר להסיט את המחשבה מהסיבה שאנחנו עושות את כל זה"

ואחרי הלוויות היו השבעות. "היה צריך להעמיד מקום וציוד לשבעה, לפעמים ל-30 שבעות בו בזמן, במקומות שונים בארץ. את השבעה הרי אי אפשר לקיים בלובי של המלון, שמתקיימים בו באותן שעות מפגש עם עובד סוציאלי, שיחה עם פסיכולוג, פעילות לילדים וחלוקת ציוד.

"לפעמים", היא מודה, "היה כעס על שלא הצלחנו לתת מענה לכל שבעה. כשמדובר במערך לוגיסטי כל כך מסובך ואינטנסיבי, היה קשה לענות על הכול. אני יכולה להבין את הכעס. יש במצב הזה הרבה חוסר אונים".

ממחשבותיה לא חומק הפער בין הכאב והזעזוע שחשה לבין הפעולות המשרדיות הבנאליות שנדרשו מהצוות: "גם כשאת יושבת ועוברת על רשימת ציוד, או מתאמת העברה של פרגולה, אי אפשר להסיט את המחשבה מהסיבה שאנחנו עושות את כל זה. הרגישות הגבוהה של הצוות הייתה משמעותית מאוד, במיוחד כשרשימת השמות המשיכה להתארך. מאות לוויות. היו ימים שהיו בהם עשרות לוויות. לפעמים שמונה לוויות באותו זמן".

"בלילה הכול צף. קשה לתפוס את גודל הזוועה"

גם הבית שלך בהגושרים מופגז. באיזה שלב התפנית?
"בשלב הראשון עוד הייתי בבית. האיש שלי היה חייב להישאר כי הוא בצוות החירום (צח"י) של הקיבוץ, אחראי על החובשים, והיה צריך להקים בית חולים שדה. הילדים שלי בצבא. במקביל הייתי עם חמותי. אין להם ממ"ד בבית, והמטפלת הפיליפינית הייתה בהיסטריה מרוב פחד".

בשלב מסוים פינתה את חמותה למשפחה בתל אביב, ונעה על הציר בין הצפון לדרום עם עצירות בתל אביב. "יום שישי אחד, בדרך חזרה ממפגש עם צוותי האבלות של מפונים באילת, הודיעו לי לא לחזור הביתה", היא מספרת. "היה איתי רק תיק קטן, כי נסעתי רק ליומיים. הורי היו באשקלון, ובגלל מצבו הבריאותי של אבי לא התפנו, למרות שאין בבית שלהם ממ"ד או מקלט. הדאגה הייתה עצומה".

"בשדות ים חיילים ורווקים צעירים פינו דירות קטנות ועברו לגור עם ההורים, חברים ותיקים עברו לגור עם הילדים. הכול כדי שיהיו דירות למפונים"

כעבור ימים אחדים שלחה הודעה בקבוצה של מערך המתנדבות: "אני רוצה הביתה, או לפחות קיבוץ", היא כתבה. ואחת החברות בצוות משדות ים, הזמינה אותה לקיבוץ, שקלט כ-300 מפונים.

"אנשי שדות ים יצאו מגדרם כדי לארח מפונים מכל הארץ. אחרי שמילאו את בית ההארחה במפונים, החליטו לפנות גם דירות בקיבוץ. חיילים ורווקים צעירים פינו דירות קטנות ועברו לגור עם ההורים, חברים ותיקים עברו לגור עם הילדים. הכול כדי שיהיו דירות למפונים. בשלושת החודשים הראשונים העמידו בכל אחר צהריים, מחוץ למועדון החבר, שולחנות עם אוכל ביתי מגוון. המפונים, שגרו בדירות עם מטבחון קטן בלבד הוזמנו למלא קופסאות אוכל לארוחות צהריים וערב".

איך הצלחת להחזיק מעמד?
"בתקופה הראשונה נורא ביקשתי לא לדעת. ביקשתי לא לשמוע את הסיפורים, כדי להצליח להחזיק מעמד". רק כשביקרה בשבעות נחשפה לסיפורים הנוראיים. "בכל פעם שנסעתי לקיבוצים המפונים, נכנסתי לשבעה, להיות עם המשפחות. כשאת נכנסת לשבעה, כנציגה של התנועה קיבוצית, המשפחה חשה צורך לספר ולשתף. מהם הייתי מוכנה לשמוע הכול".

גני הילדים הזמניים של בארי במלון בים המלח. "שם פרצתי בבכי. זה היה המקום שבו נשברתי" (צילום ארכיון: הדס יום טוב)

היו רגעים שנשברת?
"בלילה הכול צף. קשה לתפוס את גודל הזוועה. כל המחשבות, הפנים, השמות. אבל המקום הראשון שבכיתי בו באמת בכל התקופה הזאת, היה כשנכנסתי לגני הילדים של קיבוץ בארי בבית המלון בים המלח. בביקור הראשון שלי אמרתי שאני חייבת לראות את הגן, אני הרי באה מהחינוך, זאת ציפור הנפש שלי. ירדתי למטה וראיתי את הילדים משחקים בגן, במין שיגרה שרק ילדים יכולים לקיים, עם קולות של צחוק וצעקות של ילדים. שלטי השמות של הגנים, שהם לקחו מבארי ושמו על הגנים במלון, מאוד ריגשו אותי. שם פרצתי בבכי. זה היה המקום שבו נשברתי. זאת הייתה ההוכחה שהחיים חזקים יותר מכל דבר. זה הכוח של החינוך".

"אני לא מרגישה שחזרתי להיות מה שהייתי"

כשסיימו בקיבוצים לקבור את קורבנות 7 באוקטובר, העבירה חביב-גל את ליווי הצוותים הקיבוציים לאחראית המשפחות השכולות בתנועה, וחזרה לתפקידה באגף החינוך.

איך חוזרים לחיים "רגילים" אחרי שקברת כל כך הרבה אנשים?
"לא ממש חוזרים לחיים הרגילים. לפעמים אני שומעת שמות שאני מזהה ונזכרת בלוויה, בשבעה. אני לא מרגישה שחזרתי להיות מה שהייתי. נוכל לחזור לחיים רק כשהחטופים יחזרו".

היא נפעמת מההירתמות והמסירות של חברות הצוות שעבדו איתה: "נוצר צוות מדהים של נשים מקיבוצים בכל רחבי הארץ, נשים עם ילדים קטנים, חלקן נשארו לבד עם הילדים, כי בני הזוג היו במילואים. אלה נשים שלא הכירו לפני כן, ואני לא הכרתי אותן. המשותף לכולן היה שהן היו מחויבות לחלוטין. אין לי מילים לתאר את המסירות".

"המדינה רגילה לעבוד מול פרטים. לא יודעים לעבוד מול קהילות. כשמדובר בקיבוץ, אי אפשר להפריד את האדם מקהילה"

היא נפעמת גם מרוח ההתנדבות הכללית שהתעוררה באותם ימים. "עבדנו מול גורמים רבים, רובם אזרחיים,  החל בקיבוצים שנרתמו לסייע בכל בקשה, פתחו את בתי העלמין שלהם, את מחסני הציוד, וגייסו מתנדבים לכל בקשה; דרך אחים לנשק שסייעו בציוד, בשינוע, בהכנת חבילות אבלות לשבעה ועוד, ועד חברות פרטיות, ארגונים ואנשים פרטיים, שנרתמו בלי לשאול שאלות".

לדבריה, למדינה לקח זמן להתעורר, וכשהתעשתה, מונה פרויקטור: דרור דוד עמוס, מארגון 'חסד, חיים ואמת'.

המדינה יודעת לעבוד מול גוף מרכזי כמו התנועה הקיבוצית?
"המדינה רגילה לעבוד מול פרטים. לא יודעים לעבוד מול קהילות. כשמדובר בקיבוץ, אי אפשר להפריד את האדם מקהילה. היה מקרה באחד הקיבוצים שהגיעו להודיע לאחת החברות שזיהו את גופת בת המשפחה שלה. היא עמדה עם משפחתה בתור לארוחת הערב בחדר האוכל של המלון. נציגי המדינה פשוט לקחו אותה הצידה וסיפרו לה.

"בעקבות המקרה הזה, העברנו בקשה שההודעות למשפחות ייעשו יחד עם נציג מהקיבוץ, כדי שברגע הקשה הזה יהיה מישהו תומך עם המשפחה, ויתווך את זה לקהילה בצורה יותר רגישה. בהמשך המדינה הצמידה לקיבוצי העוטף קצין בכיר מהצבא, שיתווך מול גורמים רשמיים שונים".

"היתרון שלנו שאנחנו לא לבד, אנחנו קהילה"

מערכת היחסים בין הקיבוצים לתנועה הקיבוצית מורכבת. "למרות שהרבה שנים הקשר היה מינורי, רדום ומצומצם, בכל זאת נשמרה ציפייה מהתנועה, במובן החיובי, להיות שם בשביל הקיבוצים. התפקיד שלנו היה לתמוך את הקיבוץ איפה שהוא היה צריך בדרך שנכונה לו, לפי האופי שלו. עזרנו להם להקים את המנגנונים שלהם, לא באנו להחליף אותם.

"זה מתח שצריך לעמוד עליו בשיא הרגישות: לתת לקיבוצים את העצמאות שלהם, אבל גם להיות שם עבורם בכל מצב. הייתה ציפייה מוצדקת, שלא נגיד לקיבוץ מה לעשות, אבל גם שנדע מה הקיבוץ צריך, לפעמים לפני שהוא מבין את זה בעצמו. אלה יחסים מורכבים שיש בהם המון הערכה לדברים שנעשו, והמון הבנה שהתנועה היא כרגע המענה".

"בחלק מהקהילות שביקשו מאיתנו עזרה בחודשים הראשונים של המלחמה הייתה לפני כן התנגדות ואפילו שנאה כלפי הקיבוצים. אבל לצערי, עכשיו, ככל שזה מתרחק, משהו נשכח. עדיין יש אנשים שחושבים שקיבוצים הם עוכרי ישראל"

עד כמה התנועה הקיבוצית הייתה מענה אפשר ללמוד מהפניות שהתקבלו במוקד הטלפוני שלה בתחילת המלחמה. עשרות ולפעמים מאות פניות בשעה. "אנשים שחיפשו מכרים ובני משפחה; אנשים שהתקשו ליצור קשר עם הקיבוצים; משפחות מחו"ל שחיפשו את יקיריהן; אנשים שרצו להתנדב; המון פניות מתקשורת ישראלית ובינלאומית, ובהמשך פנו אלינו גם ממוסדות המדינה. פניות כאלה הגיעו גם אלי אישית.

"קיבלנו אלפי פניות מאנשים שאינם מקיבוצים, שביקשו להתפנות לקיבוצים. התקשרו מאשקלון, מאשדוד, מהמושבים. הגיעו אלינו פניות גם מאנשים שרגע לפני כן הפגינו נגדנו וחסמו את השערים שלנו. הגיעו פניות מכל מי שמזהה את התנועה הקיבוצית כמקום שאפשר לפנות אליו. כנראה שלאנשים יש עדיין בראש שריד מהתפיסה של התנועה קיבוצית כגוף מאורגן, עם יכולות, ושתופסים את התנועה כמי שעוד מעוניינת בזה בכלל".

מהו לדעתך הסוד של הקיבוץ, של התנועה הקיבוצית, במצב הזה?
"היתרון שלנו הוא שאנחנו לא לבד. גם כל קיבוץ עם הקהילה שלו, אבל גם כתנועה, אנחנו כולנו קהילה. לצד יכולת ההתארגנות והפן הלוגיסטי, יש בינינו ערבות ושיתוף ידע ותובנות של קהילה. זה אמנם שונה ממה שהיה כשהקימו את הקיבוצים, ואולי ממה שהמקימים חלמו עליו, אבל אנחנו קהילה.

"אנחנו עובדים במשותף כל הזמן, אבל במקומות האלה כל התנועה, ובכלל כל המדינה, רואה את האיכות המיוחדת של התנועה הקיבוצית. פתאום התחדשה איזו מין גאוות יחידה. פתאום אנשים גאים להגיד 'אני קיבוצניק', להיות חלק מזה.

"עד לפני שנייה קיבוצניק היה כינוי גנאי, וכיום יש אפילו אנשים שאומרים 'איזה מזל שיש את הקיבוצים'. בחלק מהקהילות שביקשו מאיתנו עזרה בחודשים הראשונים של המלחמה הייתה לפני כן התנגדות ואפילו שנאה כלפי הקיבוצים. אבל לצערי, עכשיו, ככל שזה מתרחק, משהו נשכח. עדיין יש אנשים שחושבים שקיבוצים הם עוכרי ישראל. אנשים שוכחים מהר".

איך את רואה ומבינה את תפקידה של התנועה במדינה כיום?
"אני מבינה שאנחנו מובילים ושמסתכלים עלינו. יש לנו מה לתת. התנועה הקיבוצית צריכה להיות גאה, לא להתבייש בערבות ההדדית, ברצון וביכולת להתגיים. לא להתבייש ביכולת שלנו לתת גב למי שצריך בתקופה שהמדינה הולכת יותר ויותר לכיוון של כל אחד לעצמו, הולכת ומאבדת את המאפיינים הסוציאליים שלה. אנחנו חייבים לשמור על התפיסה שלא נועדנו לעשות לביתנו. יש לנו יכולת לתת מענה מיידי לכל מי שצריך. המטרה שלנו היא לשרת את המדינה, לא רק את הקיבוצים. אנחנו צריכים להיות משמעותיים במדינה ולתת בכל דרך שאנחנו יכולים".