"כשהלך אמרתי לו 'קח ספר קוראן ואל תשכח את התפילות'. החברים שנשארו בחיים סיפרו שלא ויתר על אף תפילה, זה מאוד מרגיע אותי", מספר קאיד אבו-לַטָּיֵף על אחיו הצעיר אחמד שנפל בפיצוץ המבנה בדרום רצועת עזה ב-22 בינואר השנה, בו נהרגו 20 חיילים נוספים מגדוד 8208. "אני לא דתי אדוק, אבל זה חיבור שטוב שהוא מתקיים. זה בנאדם שמה שאני ניסיתי לעשות במשך 20 שנה, הוא עשה ברגע. כנראה שדלתות השמיים היו פתוחות לתפילה שלו, לחיבור שבאמת מאוד ייחל לו".

אחמד אבו-לַטָּיֵף התגייס לשירות מילואים ב-29 באוקטובר. בפעמיים שחזר הביתה לא סיפר הרבה, ורק ביקש מאמו מנסורה להכין אורז עם בשר לחברים איתם יגיע הביתה. "ב-7 באוקטובר הוא לא קיבל צו 8 למילואים, והוא עשה מהפכת עולם, הלך לנשיא של האוניברסיטה, שם עבד כמאבטח, ואמר 'אני חייב להתגייס למילואים, אם הגיעו עד לרהט אין סיבה שלא יגיעו לבית שלנו'", מספר תאופיק אביו. "כשנכנס לרצועה לא אמר לנו, בחייאת אלוהים. אמר שהוא בניר עוז, בכיסופים. לא אמר, לא סיפר, לא רצה להדאיג אותנו". בן 26 היה במותו.

טלפון מיהודית רביץ

פוסט שכתב אחמד אחרי השבעה באוקטובר, לפני שהתגייס למילואים, הפך לוויראלי עוד לפני נפילתו בזכות העמדה הברורה שהביע בו על השייכות שלו למדינת ישראל. "כולנו שותפים לאותו גורל ואנחנו חייבים להיות ביחד ומאוחדים", הוא כתב. בפוסט מספר אחמד על היתקלות שלו ושל גיסו קווין יוסף אלהזייל במחבלים יומיים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, על השירות הצבאי שלו ועל החובה לשמור על מרקם החיים המשותף ליהודים וערבים. אחרי שנפל, הגיעו אלפים רבים לנחם את המשפחה, ביניהם ראש הממשלה, חברי כנסת, שרים, שופטי בית המשפט העליון ואזרחים מכל רחבי המדינה. "בפוסט אחמד מזכיר שהוא אהב את יהודית רביץ", מספר קאיד, "ביום הראשון הרימה אלינו טלפון לנחם אותנו, שאלה 'מה אני יכולה לעשות', אמרתי לה 'תעשי שיר ותזכירי בו את הבנאדם שאהב אותך'." 

"להיות אח שכול זה תחושה מעורבת, זה דבר חדש, אני לומד אותו", מספר קאיד, הבכור, "גידלתי אותו, הוא לא היה נותן לי לצאת מהבית לפני שהיה נותן לי נשיקה, וכשגדל אז הוא לא היה יוצא מהבית לפני שהיה נותן נשיקה להורים". קאיד, המפעיל ברהט את קבוצת התיאטרון המקומית, עורך בכל שנה יריד ספרים בחגים, ממפיקי פסטיבל הקולנוע בעיר, גדל גם הוא באווירה של מפגש יהודי-ערבי כשליחות. "הטקסט הוויראלי שכתב – קראתי אותו ובכיתי, כי זו צוואה. אנשים חושבים שעזרתי לו לכתוב את זה, אבל אני לא".

אחמד אבו-לטיף בעלייה לעיר מכה שבערב הסעודית (צילום: באדיבות המשפחה)

"הוא היה ציוני בדם": דיוקנו של אחמד אבו-לטיף בבית הספר 'מחנה נתן' בו למד (צילום: באדיבות המשפחה)

אביו תאופיק יושב מול קיר המלא בתמונותיו של אחמד באוהל האירוח של המשפחה ברהט, בו אין ממ"ד או מקלט או חדר ביטחון. "מאיפה זה בא לו? בא לו מפה מהבית, לא מהכביש", מספר בגאווה תאופיק אביו. "למד ב'מחנה נתן', היה במסע לפולין, חזר עם אנרגיה, עד שהגיע לגיל 18, התגייס לצבא ונתן עוד שנה קבע. אהב את העם, את המדינה, אמר לי 'אבא אני מאוד גאה'. הוא היה ציוני בדם, אפילו יהודי לא עשה את מה שעשה. אם היית שומע אותו, נשמע כמו אשכנזי, עברית פרפקט". 

כמו מאות משפחות בישראל, גם עבור משפחת אבו-לטיף יהיה זה יום הזיכרון הראשון בו הם חלק ממשפחת השכול באופן הכי קרוב שיש. אחמד הוא החלל ה-99 מתוך 100 החללים הבדואים המונצחים באנדרטת הלוחם הבדואי בצפון, 100 צעירים שהתגייסו לצה"ל וכוחות הביטחון למרות שאינם מחויבים בחוק.

"בהתחלה לא רצינו לשמוע, קיבלנו את הדין" 

התחקיר הצה"לי על האסון עדיין לא פורסם, אבל תאופיק בטוח שהוא יקבל את כל התשובות, "החברים שלו שנשארו בחיים באו, ניחמו והלכו, לא סיפרו כלום חוץ מזה שאמרו לי שהוא נכנס כמו נמר לכל בית, לא פחד, לא כלום", מספר תאופיק, "זאת התקרית הכי קשה במלחמה, עד עכשיו לא יצא תחקיר. חשוב לי, אני רוצה לדעת. אחד אומר שהיה צריך להפציץ במטוסים, אחד אומר לך ככה, אתה לא יודע למי להאמין. אני רוצה לדעת את האמת, מותר לי לדעת את האמת. האם מילכדו את הבתים? האם באו עם אר.פי.ג'י וירו בטנק? בהתחלה לא רצינו לשמוע, קיבלנו את הדין, אמרנו אלחמדולאללה (תודה לאל – י.פ.)".

"נתתי את הדבר הכי יקר, והמדינה לא מעניין אותה כלום". תאופיק אבו-לטיף, אביו של אחמד שנהרג בלחימה ברצועת עזה (צילום: יונתן בלום)

בית משפחתו של אחמד אבו-לטיף ז"ל. תעודות הוקרה ודגל הגדוד שלו במילואים, מביקור של חבריו במהלך המלחמה (צילום: יונתן בלום)

"בחודשים הראשונים לא רצינו לשמוע, רצינו להיות באבל שלנו", מודה קאיד, "בגלל ההדף של המכה אתה צריך לעכל. אבל עכשיו? המשפחות רוצות לדעת. אנחנו לא צריכים לשתוק לדעת את האמת איך הבנים שלנו הלכו". ההורים מדברים ביניהם, מנסים לדלות פרטים על האירוע, אך ככל שעובר הזמן חוסר הוודאות גדל. את הפלאפון של אחמד לא הצליחו לשחזר, אבל את הבגדים והתעודות החזירו להם. 

הגשם השוטף שירד ביום ההלוויה ברהט, ומצב הגופה עיכבו בשעות רבות את הלוויה, "לא רציתי להביא אותו לבית, הוא לא היה מושלם", אומר תאופיק. "אם אמא שלו הייתה רואה אותו הייתה מתה במקום. היה גשם והיו הרבה אנשים, לא היה מקום, מהאמבולנס ישר לבית קברות. לא מאחל לאף אחד את הטראומה שעברנו". 

"בסוף לא הבדילו בין יהודים לערבים" 

למרות האסון, נראה שהמחויבות של משפחת אבו-לטיף למדינה, להמשך דרכו של אחמד ולמשימה נותרה כשהייתה. "אין לנו מדינה אחרת, אנחנו מקבלים ונמשיך לתת", מבהיר תאופיק. "הילדים הולכים בדרך שלי, אני גם עשיתי צבא בסיני, בגוש קטיף. הילדים לקחו ממני ואהבו את המדינה, זה בדם שלהם. אחמד היה אומר כל הזמן, 'חיזבאללה שמה, חמאס שם ואיראן שמה ואנחנו באמצע, רוצים לטרוף אותנו'". 

שמו של אחמד אבו-לטיף ז"ל באנדרטת הלוחם הבדואי (צילום: דוד טברסקי)

תעודות הוקרה של אחמד אבו-לטיף ז"ל בבית משפחתו (צילום: יונתן בלום)

שישה בדואים נחטפו בידי מחבלי החמאס לעזה, 16 נרצחו או נפגעו מירי רקטות מעזה, מצב שנראה שהאיץ תהליכים עמוקים שרחשו מתחת לפני השטח, הרצון להיות ישראלים 'על מלא', ללא כחל וסרק,  "כל העם שם חמאס", אומר נחרצות תאופיק, "חלק היו עובדים פה ברהט, נתנו להם מה שאף מדינה בעולם לא נתנה להם, ובסוף לא הבדילו בין יהודים לערבים, ראו אישה בהריון עם חיג'אב וירו בה". 

"עד היום אני מקבל איומים מהעולם הערבי בטלפון", מספר קאיד, "מאלג'יר, עזה, ירדן. 'אתם בוגדים', 'אתם בגדתם במולדת שלכם', 'אנחנו נגיע אליך'. בהתחלה התרגשתי מאוד, עכשיו אני מוחק ועושה בלוק". 

בשנים האחרונות אחמד עבד כמאבטח בכניסה לאוניברסיטת בן-גוריון, סייע בגיוס של מעל 30 ילדים ברהט לצה"ל, "היה עושה הרצאות לגיוס לצה"ל בבתי ספר, וממש לקח אותם ללשכת הגיוס, האחרון בן אחותו שהתגייס לגולני", מספר תאופיק, "אחרי המקרה של אחמד זה עשה אפקט, ועכשיו יותר רוצים להתגייס. כל רהט ידעו שאחמד חייל, אין מה להסתיר, מי שלא מתאים לו, שייקח את התעודת זהות שלו וילך לעזה או לאיראן". 

"בסדר, רק תאשר ששמעת"

קאיד מספר ששבוע לפני האסון בו אחמד נפל הוא היה בירושלים לישיבת עבודה במכון ון-ליר. "ראיתי שהטלפון מצלצל, מצלצל, חשבתי שקרה אסון, לא ידעתי שהוא בפנים. בסוף עניתי, והוא אמר לי 'לא משנה מה יקרה לי הילדה שלי באחריותך', אמרתי לו 'מה אתה מדבר שטויות, הכל יהיה בסדר, אתה תחזור, יש לך ילדה שקראת לה על שם אמא, תביאו ילד לעולם ותקראו לו על שם אבא תאופיק'. הוא ממש שמח שקראתי לו אבו-תאופיק, הוא אמר לי 'בסדר, רק תאשר ששמעת'". 

אחמד אבו-לטיף ובתו מנסורה (צילום: באדיבות המשפחה)

בתום שלושת ימי האבל, כך מספר תאופיק, לקחה אלמנתו של אחמד, זהרא את בתם המשותפת מנסורה לכפר הבלתי מוכר בה מתגוררת משפחתה, והתנתקה ממשפחתו של אחמד. לצד הכאב על מות בנו, תאופיק זועם על המצב, "אנחנו לא רואים את הילדה, לקחו אותה כאילו היא שלהם. זה מכעיס אותנו, גם תורמים וגם המדינה מעבירים כסף לאלמנה ולא למי שגידל אותו". הניתוק מהבת, והעובדה שהוריו של בן שנפל, במקרה שהקים משפחה חדשה, אינם מקבלים פיצוי כספי מהמדינה, מדירה שינה מעיניהם של ההורים והאחים. 

אחמד היה המפרנס העיקרי בבית, "נתתי את הדבר הכי יקר, והמדינה לא מעניין אותה כלום", אומר תאופיק בכאב. "הוא דאג לי כל הזמן", מספר קאיד, "בגלל שאני עוסק בתרבות ויצירה ואמנות, זה לא משהו שמביא כסף הביתה, זה העסיק אותו, הציע לי עבודות כדי להביא כסף, אבל אמרתי לו 'אני חסר תקנה אל תנסה'. בכל שנה עושה יוזמה של ספר לחג, הוא עבד איתי מאוד קשה, אמרתי לו שאני רוצה לשלם לו אבל הוא סירב לקחת את הכסף". 

רגע מכונן 

מאז שאחמד נפל המשפחה עסוקה בעיקר בהנצחתו. אחד המיזמים יהיה לדבריהם מרכז לחיים משותפים שיקימו באוניברסיטת בן גוריון, ומלגות לסטודנטים שיעסקו בחיבור היהודי-ערבי. "אחמד לא אהב להשתמש במושג של דו-קיום, הטענה שלו אמרה שכשאתה מדבר על שני אנשים נפרדים אחד מהשני, כל אחד שומר על הייחודיות שלו, ואין את החיבור. הוא האמין בחיים משותפים, קיום משותף", מספר קאיד על אחיו. "ב-7 באוקטובר ראינו פה בנגב, אין חזק וחלש, מסכן ולא מסכן, כולם על אותה סקאלה". 

אחמד אבו-לטיף (למטה מימין) וחבריו לגדוד המילואים 8208 (צילום: באדיבות המשפחה)

אנדרטת הלוחם הבדואי (צילום: דוד טברסקי)

"הנפילה שלו היתה רגע מכונן בחברה הישראלית", מספר קאיד, "זה דיבר לכל כך הרבה אנשים, ראית שהגיעו מכל המגזרים ומכל הארץ. זה היה רגע שהיינו צריכים אותו, בתוך המלחמה, לקחת אוויר, לחבר אנשים מחדש. אחמד חיפש איפה הוא לא עשה מספיק, לא להצביע על אחרים. מה שהתחיל אחמד אני ממשיך, זו גאווה וזה כבוד מאוד גדול שאני עוסק בזה, ואחמד איתי בכל פרוייקט שאני עושה. המורשת של אחמד היא האיחוד. אני מקווה שבעקבות הכתבה יקומו אנשים, תורמים, שיגידו שירצו להחזיק ביד של המשפחה שלנו, ולשאת את המורשת הזאת. להפיץ את הטוב הזה שהאמין בו אחמד, על אף כל המצוקה, והתקופה המאוד משוגעת הזאת". 

"מישהו יכול להחזיר לי אותו? אני אוהב שמדברים עליו, הוא עשה רק דברים טובים", אומר תאופיק. "זאת ההנצחה האמיתית שלנו, בניין עם השם שלו, שיראו אותו. הבנאדם הזה כל מדינת ישראל הייתה אצלו בבית, כולם אומרים שהוא גיבור, אני מקווה שירבו להפגיש, זה הפתרון". 

התייחסות דובר צהל לתחקיר על האירוע בו נהרג אבו לטיף: "איננו יכולים לספק כרגע מידע על מועד פרסום התחקיר, אך בהחלט חשוב לזכור כי תחקירים רגישים יכולים לקחת זמן, והחשיבות של תהליך חקירה מקיפה ודיוקנית אינה ניתנת להתעלמות"