הנה שתי עובדות שקשה לחלוק עליהן: המצב הביטחוני של מדינת ישראל הוא כנראה הטוב ביותר שהיה אי פעם, והתנאים המקרו-כלכליים של מדינת ישראל הם האיתנים ביותר בתולדותיה. כן, אולי תופתעו, אך זהו המצב. אז אם כל כך טוב, למה כל-כך רע?

הגיעה העת שנשאל עצמנו לאן אנו רוצים לקחת את ישראל שלנו. מהי דמותה של החברה הישראלית וכיצד היא צריכה להבטיח את קיומה במזרח התיכון השטוף בדם?

מבחינה ביטחונית, להט החרב המתהפכת של האיומים הקיומיים שנתלו מעל מדינת ישראל דעך או הופנה ליעדים אחרים. אין אף צבא סדיר מסביבנו המאיים על ישראל; האיום הגרעיני האירני נידחה באופן משמעותי, אולי לתמיד, וארסנל הנשק הכימי הסורי חוסל – את שני ההישגים האחרונים יש לזקוף לזכות ממשלו המושמץ של אובמה. איום הטרור הפלשתיני, חיזבאללה וגורמי טרור אזוריים נוספים הם מורכבים ומסוכנים, אך אף אחד מהם אינו איום קיומי המאתגר את עצם קיומה של מדינת ישראל.

מבחינה כלכלית מתגאים ראש הממשלה ושר האוצר בהישגים מקרו-כלכליים. כלכלתה של ישראל צמחה בשנה האחרונה ב-3.8%, והחוב הציבורי והממשלתי של ישראל נמצא בשפל ביחס לתוצר המקומי הגולמי. אלה נתונים מצוינים מבחינה מקרו כלכלית, אך ניכר כי במעבר מגיליון הציונים הכלכלי של חברות דירוג האשראי הבינלאומיות לעבר המציאות החברתית היומיומית בישראל מתגלה תמונה שונה.

מספר העניים בישראל גבוה. מספר הילדים העניים בישראל מהגבוהים במדינות המפותחות. מספר העובדים העניים בישראל גבוה באופן שמאיין את תקוות העניים להחלץ מעוני באמצעות עבודה. הייצור התעשייתי הישראלי מתקשה, החקלאות הישראלית קורסת. זקנינו, אף שעבדו ביושר כל חייהם, עניים באופן שצריך לבייש כל ישראלי. כך הדבר גם ביחס לנכים, אשר מקבלים קצבה הדנה אותם לעוני ודלות.

וזהו כנראה הכישלון הגדול של דורנו; הסיבה שלא נוכל להסתכל לילדינו בעיניים. ישראל של היום אינה מנצלת את התנאים המיטביים שנוצרו סביבנו לצורך הבטחת קיומנו כאן במדינת עם היהודי דורות קדימה.

"גם אלה מאיתנו שמוכנים כעת למסור את כל ישותם בעד העניין הציוני, יצטערו אף על צעד אחד שעשו לשם כך, אם יצליחו אך ליצור ארץ חדשה ולא חברה טובה יותר", כתב חוזה המדינה הרצל.

אמנם אנו היהודים איננו רשאים לזלזל בקיום עצמו, ובהבטחת הקיום הנובעת ממדינת לאום. אך הקיום לשם מה? מה אנו מבקשים ליצור כאן בינינו? מהי דמותה של החברה הישראלית?

היה זה מרדכי מרטין בובר שסמוך להקמת המדינה, במפגש הגות שיזם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ששאל "לשם מה" גאלה הציונות את האדמה? ובן גוריון השיבו: "להוציא לחם מן האדמה!" בובר: "לשם מה?", ובן-גוריון: "בשביל לאכול!". בובר: "לשם מה?" ובן-גוריון קרא: "מספיק!"

בובר אמר אז: "אני שואל – לאכול לשם מה? אני שואל – לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולנו יודעים, שבחיי היחיד אין די בזה. היחיד יודע שצריך 'לשם', לא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר. אומרים – עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה".

הורדת יחס החוב-תוצר הפכה לאלפא ולאומגה של המדיניות הכלכלית הישראלית, כיסוד עולם שבילתו אין. מדיניות זו הוגשמה בדרך של הורדה קיצונית של ההוצאה הממשלתית ביחס לתמ"ג. משיעור של כ-49% בשנת 1996 לכ-39% בשנת 2016. 10% אחוזי תמ"ג הם כ-130 מיליארד שקלים בתקציב המדינה – זהו הסכום הבלתי ניתן לדמיון שנגרע מהתקציב של אזרחי ישראל.

קופת המדינה מתמלאת, מתעשרת במסים ובהכנסות אחרות. המדינה מוותרת על הכנסות רבות בהיקף של עשרות מיליארדים נוספים. מתבשמת כמכורה מהורדת היחס בין החוב לתוצר. הממשלה נעלמת, מצמצמת עצמה כנערה אנורקטית, המבקשת אידאל רזון חולני ובלתי אפשרי שהונחל לה משלטי הפרסומת.

העלמות הממשלה יצרה בישראל חברת זירה אכזרית. יד איש באחיו, ואיש הישר בעיניו יעשה. קבוצות ומגזרים מתארגנים באופן קולקטיבי על מנת לחזק את מעמדם בתחרות הפרועה להשגת משאבים ועמדות כוח. הפערים והמתחים האלו הם כיום הסכנה הגדולה ביותר לחוסנה של החברה, שעלולים להתפתח עד כדי איום קיומי על עתידה של ישראל.

בחלק ממוסדות השלטון מגלים בעלי תפקידים אחריות, המתגלגלת לעתים לידי שכרון כוח. בג"ץ, הפרקליטות, הפקידות הבכירה במשרד האוצר, מבקר המדינה, כולם מוסדות שלטון שצברו עצמה בתוך הואקום השלטוני, אצלו לעצמם סמכויות שספק אם ניתנו להם, אל מול היעלמותה והתרופפותה של הרשות המבצעת והמנהיגות הפוליטית של ישראל.

הגיעה העת שנשאל עצמנו לאן אנו רוצים לקחת את ישראל שלנו. מהי דמותה של החברה הישראלית וכיצד היא צריכה להבטיח את קיומה במזרח התיכון השטוף בדם?
זהו איננו מאמר פוליטי. תהיה זו טעות להפנות שאלה זו לבנימין נתניהו או לכל אחד אחר במערכת הפוליטית המפלגתית. את השאלה הזו עלינו לשאול את עצמנו, ולהתפלל כי בקרב החברה הישראלית ספונים עדיין הכוחות לענות עליה.