"בשבת בבוקר התעוררתי והרגשתי צורך ללכת לחדר של נאור", מספר אבי חסידים, אביו של נאור שנרצח בקיבוץ כפר עזה עם חברתו סיון אלקבץ ב-7 באוקטובר. "אני בחיים לא נכנס לחדר של נאור סתם ככה. כשהוא בבית אני דופק בדלת כדי להעיר אותו לעבודה, אבל לא נכנס. באותו בוקר נכנסתי לחדר השינה שלו והייתה לי הרגשה מוזרה כזאת, שאני חייב לשכב במיטה שלו קצת. נשכבתי במיטה שלו, חיבקתי חזק את שתי הכריות שלו ושל סיון, ופתאום ירדו לי דמעות. סתם ככה, בלי שום קשר. אחרי כמה דקות קמתי בבהלה ויצאתי".

נאור חסידים וסיון אלקבץ. "לצערי, בחייהם ובמותם לא נפרדו" (צילום: אלבום פרטי)

חסידים, אב לשלושה ונשוי לגלית, מתגורר באשדוד. בתור מפקח הגנת הצומח במשרד החקלאות, הוא מכיר את שדות עוטף עזה כמו את כף ידו. "אני עובד במשרד החקלאות כבר 35 שנה. בעשר השנים האחרונות הייתי מפקח תוצרת חקלאית בעוטף. הייתי מסתובב בין המשקים ובודק את כל התוצרת החקלאית שהייתה מיועדת לייצוא: אבוקדו, תפוחי אדמה, גזר, בטטה, כל מה שגידלו".

אותו בוקר נורא, שלא יימחק מזיכרונו, היה רצוף סימנים מוזרים, שאת פשרם הבין חסידים רק בדיעבד. בנו נאור בן ה-23 נסע ערב קודם לכן לבלות את סוף השבוע עם בת זוגו סיון אלקבץ, שגרה בשכונת הצעירים של קיבוץ כפר עזה. "נאור וסיון היו זוג מקסים. הם היו ביחד שבע שנים ורצו לעבור לגור ביחד בבאר שבע. הם רצו לבלות את שארית חייהם ביחד. לצערי, בחייהם ובמותם לא נפרדו.

"בשבת קמתי ב-06:30 בבוקר כדי ללכת לבית הכנסת, לתפילה ולחגיגת שמחת תורה. היו אזעקות, אבל אצלנו זה די רגיל. שתיתי קפה ויצאתי. אצלנו בבית הכנסת תמיד יש מקום מוגן שאפשר להתפלל בו".

ההתעלות מחגיגות שמחת תורה בבית הכנסת הייתה בשיאה. "רקדנו עם הספרים והייתי כל כך שמח". ב-10:45, באמצע הריקודים, כשהוא מרים את ספר התורה, חש בכאבי תופת ברגליים. "התיישבתי על הכיסא באמצע בית כנסת, כשכולם סביבי רוקדים, והתחלתי לבכות כמו תינוק. בכיתי מכאב. כאב לי הגוף. הייתי כולי צמרמורת. הייתה לי הרגשה לא טובה בפנים". חסידים לא ידע להסביר לחברים שהתקבצו סביבו מה בדיוק קרה. רק בדיעבד נודע לו שבדיוק באותו הזמן בנו נאור שלח הודעה מצמררת: "יורים לנו על הבית ואנחנו מתחבאים בממ"ד". "קרה לא פעם שנאור ואני הרגשנו דברים יחד מרחוק. הקשר בינינו היה כל כך חזק, שכאילו הוא ניסה לומר לי באותו הזמן 'אבא, אני צריך אותך'. זה העצב שלי, שלא יכולתי להיות איתו שם".

אחיו של נאור ואימו ישבו בבית באותו הבוקר ועקבו בדריכות אחר האירועים. ב-11:00 התקשרו לנאור שדיבר איתם בקול שקט וניסה להרגיע את חששותיהם. ב-11:15 כבר לא היה מענה להודעותיהם. "כשחזרתי מבית הכנסת הבנתי איזה בלאגן מתרחש", משחזר חסידים, "המשפחה כעסה עליי כי לא הדלקתי את הטלפון ואת הטלוויזיה, ולא הצליחו להשיג אותי".

כל אותו היום תקשרו בני משפחת חסידים עם הוריה של סיון, שהתחבאו בממ"ד בביתם בכפר עזה. "לא ידענו מה קורה עם סיון ונאור. הם לא ענו לנו. ההורים שלה שלחו הודעה שבטח יש הפסקת חשמל ואין קליטה. ניסו להרגיע אותנו. התחננו שישלחו לשם מישהו שיבדוק מה איתם, אבל לא הייתה דרך לצאת. הקיבוץ שרץ מחבלים. רק בסביבות 23:00 הצבא הצליח להגיע אל בני משפחתה של סיון ולהוציא אותם מהקיבוץ".

רק למחרת, ביום ראשון בצהריים, הודיעו הוריה של סיון לחסידים שמדירתה של סיון הוצאו שתי גופות. "הם היו מחובקים", מספר חסידים בדמעות. "לא ידענו בוודאות שזה הם. אולי לא הייתי מוכן לקבל את המציאות המרה. מאותו הרגע התחילה מסכת העינויים שלנו. ניסינו לבדוק, אולי נפלה טעות. אולי הם הגיעו לבית החולים. הילדים והחתן שלי נסעו בכל יום במשך שבוע לכל בתי החולים בארץ לראות אולי הם הגיעו לשם. אולי השמות שלהם ברשימות שלהם. אולי הם לא באמת מתים, אלא רק פצועים. אבל לא מצאנו כלום. לא ידענו שום דבר". בכל פעם שהגיעו בניו של חסידים למחנה שורה, נאמר להם שנאור עוד לא זוהה בין הנרצחים הרבים. "היינו בודקים ברשימות בכל יום. הולכים וחוזרים, הולכים וחוזרים".

לאחר כמה ימים קיבל חסידים טלפון מחבר של שמעון, אביה של סיון. "מישהו מהצבא שמכיר את אבא של סיון היה איתנו בקשר כל הזמן. הוא שלח לי בווטסאפ תמונה של מכנסי ספורט צהובים ושאל אם אני מזהה אותם. לא זיהיתי את המכנסיים, אבל כשהראיתי את התמונה לבת ולבן שלי הם זיהו אותם מייד". לדברי הבת, נאור קנה את המכנסיים כמה ימים לפני כן. אלה המכנסיים שלבש כשנסע לסיון בשישי. "השבתי לקצין שזה מה שהוא לבש, ואז שלחו לי אישור שגופתו של נאור אכן זוהתה ויש אישור להתאמה של די-אן-איי. זה היה אחרי שבוע מורט עצבים".

גופתה של סיון זוהתה יומיים קודם לכן. לווייתה התקיימה ביום שישי. ביום ראשון הובא נאור למנוחות באשדוד, ולחסידים הייתה משאלה אחת: לאפשר להם להיות ביחד גם במותם. "כל אותם מוצאי שבת לא מצאתי מנוח. לא יכולתי להשלים עם העובדה שאחרי שהיו קרובים כל כך במשך שבע שנים, הם יקברו בנפרד. התקשרתי לאמא של סיון וביקשתי ממנה: 'תעשי לי טובה, אני מוכן לעשות הכול כדי שתאשרי שהם יהיו קבורים אחד ליד השנייה, ביחד, פה באשדוד'. היא הסכימה, וזה נתן לי קצת נחת". מצבותיהם של נאור וסיון סותתו בצורת כנפי מלאך שמשלימות זו את זו.

נאור חסידים ז"ל. "רגיש, טוב לב, צנוע, מצחיק" (צילום: אלבום פרטי)

"נאור היה בחור רגיש, טוב לב וצנוע", מספר חסידים. "בחור מצחיק. היה כל כך מיוחד. הוא התנדב לשרת בצבא, אף שסבל מאלרגיה מסכנת חיים. טוב הלב שלו בא לידי ביטוי גם כששירת בתפקיד מאבטח בבית הדין הצבאי באשדוד. נאור הבחין באדם שעבד בתור מנקה במקום, זה שהיה שקוף עבור אחרים. בכל בוקר היה קונה לו סנדוויץ' ומשקה. זה היה מאוד חשוב לו. כשהשתחרר, אמר לאימו שקצת כואב לו הלב לסיים את השירות, "מי ידאג לו בכל בוקר?"

חמישה חודשים לפני אותה שבת התחיל נאור לעבוד בחברת ויזה כאל. "מנכ"ל החברה סיפר שהילד הזה הותיר את חותמו במקום העבודה. שאי אפשר לשכוח אותו. ראינו איך המנהלים שלו היו מצ'פרים אותו, איך תמיד היה במקום הראשון ומקבל בונוסים מיוחדים. כולם אהבו אותו".

חבריו של נאור לעבודה הקימו לזכרו עמדה להנחת תפילין בכניסת לבניין כאל באשדוד. "החברה קיימה טקס לזכרו במטה ברמת גן", מספר חסידים בגאווה ובכאב. "כמה אהבו אותו שם. הייתה לנו נחת ממקום העבודה שהוא כל כך אהב".

במשרד החקלאות, מקום העבודה של חסידים, נרתמו למען המשפחה מהיום הראשון. "החברים שלי מהעבודה היו לצדנו לכל אורך התקופה. בשבוע הראשון הלכו איתנו לחפש את נאור בבתי החולים. כל יום היו אצלנו בבית, תמכו בנו, באו, עזרו לנו לשאול, לברר. ועד העובדים היה כל הזמן איתנו. יום-יום הם באו, ישבו איתנו. לא עזבו אותי אפילו לא דקה".

במלאת חודש לפרוץ המלחמה קיימו במשרד החקלאות טקס מיוחד לזכר בניהם ובנותיהם של עובדי המשרד שנרצחו. "נטעו עצים לזכר הבנים והבנות שנפלו. זה באמת מאוד מרגש", אומר חסידים. "הם מחזקים אותנו וכל כך תומכים בנו. אני חבר בהסתדרות עובדי המדינה, ואני זוכה לכל כך הרבה תמיכה ועזרה. גם ההנהלה הראשית של המשרד שם עבורנו. לא נותנים לנו ליפול. מנכ"ל המשרד והמשנה למנכ"ל עזרו לי בתקופה הזאת בדברים שלא הייתי מאמין. השר אבי דיכטר בכבודו ובעצמו התקשר אליי. זכיתי במקום עבודה מחבק ותומך. אלה דברים שבאמת מחזיקים אותנו".

אבי חסידים ושר החקלאות אבי דיכטר. "זכיתי במקום עבודה מחבק ותומך" (צילום: אלבום פרטי)

מצבו הבריאותי של חסידים הידרדר בחודשים האחרונים. "לפני המקרה, הייתי בתהליך שיקום מתאונת דרכים קשה. עכשיו יש לי כאבים בכל הגוף. אני מתפקד, אבל כבר לא במצב להסתובב בין משקים".

הטלטלה שעברה המשפחה קשה וכואבת. "אני מחזיק את המשפחה. גם לי קשה, אבל אני לא מוותר. אישתי חזרה לעבודה רק בתקופה האחרונה. היא הולכת לשלוש-ארבע שעות בכל יום. הבת הצעירה רק בת 14. קשה לה לחזור לבית הספר. נאור וסיון גרו אצלנו תקופה ארוכה,  והיו כמו הורים בשבילה. הבן השני שלי בן 17.5, אוטוטו מסיים י"ב וניגש למבחני הבגרות. באוקטובר הוא אמור להתגייס. הבת הגדולה בת 26, התחתנה חודשיים לפני 7 באוקטובר. היא לא מעזה אפילו לפתוח את האלבומים, כדי לא לראות את נאור וסיון בכל התמונות. מאוד קשה לי לראות את מה שעוברת המשפחה שלי".

אלוהים והחברים מזכירים לו את ילדיו שעבורם שווה לחיות. "אני אדם מאמין, אבל קשה לי מאוד לראות את המשפחה הולכת ונכבית. אני רואה שהם מידרדרים. הכול מידרדר, נופל לי מהידיים. קשה".

חסידים אומנם לא חזר לעבודה מאז מות בנו, אבל מקום העבודה שלו וחבריו ממשיכים להיות איתו לאורך כל הדרך. "אני מחזיק את המשפחה, אבל צריך שיחזיקו אותי גם", הוא מודה. "בשבועות הראשונים לא החזקתי מעמד. נכנסו לי שדים לראש. כל ההלוויה והשבעה היו פה מאות אנשים. הייתי יוצא למרפסת יום-יום, מחכה לנאור, מקווה לראות, אולי הוא מגיע. לילה אחד הייתי במצב לא טוב. התקשרתי לחבר מהעבודה ומזל שהוא ענה לי. מזל ענק שהוא היה שם בשבילי. מזל שיש לי את העבודה ואנשים שמחבקים אותי. אני הולך לפעמים לעבודה לשעתיים-שלוש רק כדי לשבת עם החברים. זה נותן לי טעם. אני משתדל לאכול איתם צהריים, להיות במחיצתם.

"אני לא יודע מה הייתי עושה בלי המעגלים שמקיפים אותי בעבודה. בחיים לא ביקשתי כלום, ואני מרגיש שעשו בשבילי דברים על-טבעיים. עוזרים לי להעמיד את המשפחה שלי על הרגליים. אני כל כך שמח על זה. הדברים הקטנים האלה נותנים את התמיכה".

את חג פסח בילתה משפחת חסידים בים המלח. "ההסתדרות ומקום העבודה עזרו לנו ושלחו אותנו לחופשה לנקות את הראש במלון בים המלח. אני כל כך מודה להם. ההורים של סיון הצטרפו אלינו".

להנצחתו של נאור בחרו בני משפחת חסידים לחלק כאלף ספרי תהילים לבתי כנסת באשדוד. "זה נותן לנו קצת נחמה בלב. אנחנו שומעים על הרבה אנשים שהכירו את נאור ומספרים שבזכותו הם מתחזקים". החברים ששולחים לו סרטונים ומספרים על התפילות מחזקים אותו.

ספרי תהילים שמחלקת משפחת חסידים לזכר נאור. "אנחנו שומעים על הרבה אנשים שהכירו את נאור ומספרים שבזכותו הם מתחזקים" (צילום: אלבום פרטי)

לדברי חסידים, התזכורות מנאור ממשיכות להגיע. "ב-28 בדצמבר היה לאישתי יום הולדת. רצינו לחגוג, אבל אישתי לא הייתה מוכנה לשמוע מזה. באותו היום התקשרו מאיזו עמותה מכפר סבא וביקשו להיפגש איתנו. הגיעו שבעה אנשים חרדים עם ראש קהילה מארצות הברית. הם ביקשו לשמוע את הסיפור של נאור וסיון. אני אפילו לא יודע איך הם הגיעו אלינו. אחרי שישבו איתנו קצת ושרו קצת זמירות, רגע לפני שיצאו, הם נתנו לאישתי מעטפה עם כרטיס מתנה. הם אפילו לא ידעו שזה יום ההולדת שלה".

יום הולדת 24 לנאור חסידים על קברו (צילום: אלבום פרטי)

בערב, לפני שהלכו לישון, החליטו לפתוח את המעטפה ומצאו בה הפתעה שהעלתה דמעות בעיניהם. "היה שם גיפט קארד לחנות שאישתי אוהבת. מה שמדהים זה שזו בדיוק המתנה שנאור היה מביא לה ליום ההולדת בכל שנה".

חסידים לא מצליח לעצור את הדמעות: "הוא היה אומר לה: 'אימא, אני יודע שאת אוהבת את החנות הזאת'. זה היה כאילו נאור הגיע איתם לכבוד יום ההולדת שלה. הרגשנו כאילו באותו יום הוא בא איתם כדי להגיד לה: 'אמא אני לא שוכח ואני לא אשכח כל החיים'".