עופרי מלכה, שמפונה מקריית שמונה, חולמת להיות חוקרת ובלשית; דניאל ליברמן מבית שמש מעוניין לייצג את ישראל בעולם, והוא עוסק בזה כבר היום; ועמית אוידה מרמת ישי רוצה להיות שחקן. הם עברו כאן את חודשי המלחמה, חוו טלטלה קשה ("יש בי כעס", אומרת עופרי), אבל מרגישים רצון לתרום ולהשפיע, לצד דאגה מהפילוג בחברה הישראלית. ביום העצמאות ותוך כדי מלחמה, שישה בני נוער מספרים על עצמם, על החיים בישראל, ועל התוכניות לעתיד.

"לפני המלחמה חשבתי שאעביר את הצבא בקלילות, היום אני נלחמת לעשות שירות משמעותי"

עופרי מלכה (18) מקריית שמונה, מפונה, גרה כרגע אצל בת דודתה במושב כחל שמדרום לצפת, מתגייסת בעוד כחודשיים

עופרי מלכה. "רצו לשלב אותי בתיכון בחצור הגלילית, אבל לא רציתי ללכת לבית ספר בלי החברים שלי" (צילום: דוד טברסקי)

סיפור המלחמה שלי: "ביום ההולדת שלי, ב-9 באוקטובר, התפנינו עצמאית מהבית לצימרים של בת דודה שלי בכחל, ומאז אני מפונה, כבר 7 חודשים. בלילה שבית ה-6 ל-7 באוקטובר היינו עם חברים בסוכה. ישבנו כל הלילה, ישנתי אולי שעתיים עד שהתעוררתי לגיהינום. בת דודה שלי הייתה בנובה, היא למזלנו ניצלה, אבל לא מעט חברים ומכרים שלי שהיו שם איתה נרצחו. בן דוד שלי הוא לוחם. הרגשות מעורבים מאוד".

איך המלחמה השפיעה עלי: "כשהגענו לכחל רצו לשלב אותי בתיכון בחצור הגלילית. היה לי מאוד קשה להתאקלם, בעיקר כי לא רציתי ללכת לבית ספר בלי החברים שלי, שמפוזרים באילת, תל אביב, הרצליה, חלק נשארו בקריית שמונה. הייתי הולכת מדי פעם, והייתי מאוד עצובה. גם בלימודים קשה, לא חיכו למפונים עם הבגרויות, אין הרבה הקלות, והדור שלי נדפק בנושא הזה גם בגלל הקורונה. לצערי כבר הפסקתי ללכת לבית הספר ההוא.

"אני הרבה יותר חרדתית, לחוצה ועצבנית מאשר לפני המלחמה. אני מרגישה בתור מפונה שהופקרנו, יש בי כעס. הכי קשה לי שאין צפי חזרה: מאוד רציתי להיות עם החברים מהבית לפני שמתגייסים וכל אחד הולך לדרכו, אבל כנראה שזה לא יקרה. מצד שני, לפני המלחמה חשבתי שאהיה ג'ובניקית ואעביר את הצבא בקלילות, והיום אני נלחמת לעשות לשירות משמעותי, ברור לי שאנחנו הדור שנלחם שוב על המקום הזה".

מה אני אוהבת בישראל ולמה: "אני אוהבת את הישראליות, את הישראלים. זה עם חם, מעורב, מגוון, שמח ויפה. אני מרגישה שזכיתי להיות יהודייה וישראלית. אני אוהבת מאוד את החברים והמשפחה שלי. אני אוהבת את זה שיש לי משפחה גדולה, שנטועה חזק בשורשים של האדמה והמדינה הזו. אח של אמא שלי, שהיה לוחם בגולני, נפל בפעילות מבצעית לפני 32 שנים, וזה משהו שמלווה אותי כל חיי, למרות שלא הכרתי אותו.

מה מפריע לי כאן והייתי רוצה לשנות: "קשה לי מאוד עם הקיצוניות. מכל הצדדים. אי הסכמה היא כמובן לגיטימית, אבל קשה לי שאנשים נלחמים אחד בשני ומתריסים אחד כלפי השני ולא יושבים לדבר. הכול הופך מאוד מהר להיות פוליטי ומכוער, עם אינטרסים, קיצוני.
"בתחילת המלחמה הייתה המון אחדות, זה עורר המון תקווה, אבל מאוד מהר חזרנו להפגנתיות ולאנטי אחד כלפי השני. עצוב לי שאנחנו לא מצליחים להתאחד באמת".

תוכניות וחלומות: "במהלך התיכון התנדבתי שלוש וחצי שנים במשטרה בקרית שמונה כמדריכת נוער בסיכון, ולא הספקתי לסיים את השנה האחרונה שלי, בגלל המלחמה. אני מנסה להתקבל לשירות צבאי בשח"ם (משטרה כחולה). אחרי הצבא אני רוצה לעשות תואר בקרימינולוגיה. החלום שלי הוא להיות חוקרת ובלשית במשטרה, לחקור מקרי רצח ופשעים חמורים. זה ממש מעניין אותי, ולדעתי יש לי הרבה מה לתת בתחום הזה".

"אני עוזר לחניכים לעבד את האירועים, מדרבן אותם להדריך בעצמם"

עמית אוידה (18) מרמת ישי, תלמיד י"ב בבית ספר כרמל זבולון ביגור. הגדול מבין שבעה אחים (שתי אחיות אצל אמא, ועוד ארבעה אחים אצל אבא), מדריך ט' בקן רמת ישי של הנוער העובד והלומד, ועובד בשתי עבודות – בפיצרייה ובחנות תבלינים

עמית אוידה. "בן דוד של אמא שלי נהרג ב-7 באוקטובר, כל הבית הזדעזע לגמרי" (צילום: דוד טברסקי)

סיפור המלחמה שלי: "בן דוד של אמא שלי, רס"ב זיו דדו ז"ל, נהרג ב-7 באוקטובר. הוא היה קצין לוגיסטיקה בגדוד 51 של גולני, הוא נסע בבוקר לפתוח את מחסני הנשק ונתקל במחבלים בדרך. גופתו נחטפה לעזה, והוחזרה במבצע צבאי (במסגרתו נפלו רס"ר גל איזנקוט ורס"ר איל ברקוביץ' ז"ל, דבר). כל הבית הזדעזע לגמרי בתקופה הזו.

איך המלחמה השפיעה עלי: "הדברים אצלי בעיקר התחדדו. בשנה הבאה אני יוצא לשנת שירות בנוער העובד והלומד, והתקופה האחרונה חיזקה את הרצון שלי לעשות את זה, לעזור בכל מה שאני יכול. גם במשימה שלי היום, בהדרכת ט' בקן, אני מרגיש משמעות יותר גדולה. לעזור לחניכים לעבד את האירועים, לדרבן אותם להדריך בעצמם בשנה הבאה, להיות שם בשביל החניכים הצעירים. הפעילות בתנועה השתנתה הרבה פעמים, בהתחלה עשינו פעילות במקלט או מהבית, גם אפינו יחד עוגות וחילקנו לחיילים, ועכשיו הפעילות חזרה יותר לשגרה, אבל עדיין כמובן יש הרבה שיחות על המצב ועל המלחמה".

מה אני אוהב בישראל ולמה: "הייתי מאוד גאה בחברה הישראלית בתחילת המלחמה. כשיש זעזוע מתאחדים, כולם תורמים, כולם עוזרים, כולם ביחד בדברים. בישראל אתה תמיד יכול לסמוך על זה שיהיה מי שיעזור כשצריך, שיהיה למי לפנות".

מה מפריע לי כאן והייתי רוצה לשנות: "המחלוקות הסתמיות. הקיצוניות מאוד קשה לי. לא חייבים להסכים על הכול, אבל הייתי רוצה שתהיה פה פחות צרות עין. ויש לי גם כעס על מה שקרה: על הקודקודים, מקבלי ההחלטות. בעיקר על זה שהיו התראות, והיו מי שאמרו שקורה משהו, ואף אחד לא עשה עם זה כלום".

תוכניות וחלומות: "החלום העיקרי בינתיים הוא שהחטופים יחזרו ושיגיעו ימים טובים יותר. ברמה האישית, אני רוצה ללמוד בבית ספר למשחק ולהיות שחקן. קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, הכול. זה חלום שלי מגיל קטן, ואני גם מסיים עכשיו מגמת תיאטרון. אבל לפני זה, עכשיו הזמן שלי לתת חזרה למדינה. בשנת השירות, ואז בצה"ל, בשירות קרבי במסלול הנח"ל".

"חושב יותר על העתיד שלי, איך נהיה בארץ, גורל הדו קיום"

אמיר ח'וסי, בן 15, מנאות חובב. לומד בכיתה י' בתיכון 'דרור נווה מדבר' של רשת דרור בתי חינוך

אמיר ח'וסי. "הייתי רוצה להיות צלם מפורסם, שמצלם אירועים משמחים וטבע" (צילום: אלבום פרטי)

סיפור המלחמה שלי: "המלחמה הייתה קשה, והשפיעה עלי ועל המשפחה שלי. היא גם פגעה בלימודים שלי."
איך המלחמה השפיעה עלי: "התקופה האחרונה נתנה לי תחושה שצריך לדאוג לאחרים שנמצאים במצוקה, והגבירה את האחריות כלפי עצמי והאחרים. גרמה לי לחשוב יותר על העתיד שלי ולחשוב על איך נהיה בארץ, על היחסים שלנו אחד עם השני ועל גורל הדו-קיום."
מה אני אוהב בארץ ולמה: "את החברים והמשפחה שלי".
מה מפריע לי בישראל והייתי רוצה לשנות: "אני גר בכפר לא מוכר, והייתי רוצה שהמדינה תכיר בכפר שלי כמו שאר הכפרים בארץ."
תוכניות וחלומות: "הייתי רוצה להיות צלם מפורסם שמצלם אירועים משמחים וטבע ולהצליח ברמה הלאומית והבינלאומית".

"החלטתי לא להיחשף לחדשות, אחרת לא הייתי מתפקדת"

סאשה גינזבורג (19) מתל אביב, תלמידת י"ב בתיכון עמל היי טק ואומנויות. עלתה ב-2015 יחד עם הוריה בעקבות כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיהסאשה גינזבורג. "סבתא שלי טוענת שלא היינו צריכים לעלות, אבל אני וההורים יודעים שזה לא נכון" (צילום: אור גואטה)

סיפור המלחמה שלי: "חצי מהמשפחה ומהקרובים מחוץ לישראל דאגו, ושאלו אם אנחנו בטוחים. וחלק מהם, ביניהם סבתא שלי, נקטו קו יותר פרו פלשתיני. סבתא שלי טוענת שלא היינו צריכים לעלות לישראל, כי הסיבה שבגללה ברחנו מתקיימת גם פה. אני וגם ההורים שלי יודעים שזה לא נכון. אין מה להשוות בין כיבוש חצי האי קרים למלחמה בעזה".

איך המלחמה השפיעה עלי: "קיבלתי החלטה מהרגע הראשון שאני לא נחשפת לחדשות. ידעתי שאם אני אצפה או אקרא חדשות, לא אצליח לתפקד. אני משלימה עם העובדה שאני לא יודעת הכול, ואני מניחה שזה מה ששומר עליי.

מה אני אוהבת בישראל ולמה: "זו מדינה טובה שיש לה בעיות. אני פחות חווה את ישראל ויותר את תל אביב שהיא עיר יפה בסך הכול. אני אוהבת איך אנשים בתל אביב מתעסקים בעניינים שלהם ולא מתערבים לאנשים אחרים".

מה מפריע לי כאן והיית רוצה לשנות: "ישראל תהיה מקום טוב יותר בלי המלחמה, מן הסתם. אני לא כל כך אוהבת את מזג האוויר, אבל זה לא דבר שאפשר לשנות".

תוכניות וחלומות: "אני מתגייסת לצבא, אבל אני עוד לא יודעת לאיזה תפקיד. אין לי עדיין מחשבות לאחר כך".

"מעניין אותי לעסוק בפוליטיקה, לייצג את ישראל באו"ם ובעולם"

דניאל ליברמן (15) מבית שמש, לומד בישיבה התיכונית 'נתיבי התורה', שנפתחה לפני 4 שנים עבור בחורים חרדים שרוצים להשתלב בצבא, בעיקר ביחידות הטכנולוגיות. הבכור מבין חמישה אחים, כולם בנים. מתרגל קרטה

דניאל ליברמן. "יצאנו בפרוייקט הנצחה לנובה, בנובמבר אני אמור לצאת למשלחת שגרירים צעירים בגרמניה" (צילום: אור גואטה)

סיפור המלחמה שלי: "בין 6 ל-7 באוקטובר ישנתי בממ"ד, ובשבת בבוקר התעוררתי פתאום כשכל המשפחה נכנסה לממ"ד. כשקצת נרגע חשבנו לצאת להקפות. שבת, אף אחד מאיתנו לא היה מחובר לחדשות. אבא שלי הוא נהג אוטובוס בעיר, והלכנו לסניף לשאול את השומר הבדואי אם הוא יודע מה קורה – והוא סיפר שיש רציחות המוניות, אופנועים עם חמאסניקים ברחובות הערים. כשחזרנו הביתה נחת טיל שלם על המדרכה, ממש מתחת לבניין".

איך המלחמה השפיעה עלי: "אחרי שבועיים התחלנו לראות הפגנות נגד ישראל ופייק ניוז, והבנתי שצריך להילחם גם בחזית ההסברה, התחלתי להגיב ברשתות, באינסטגרם. בהמשך הצטרפתי לקורס מזורז של עיריית בית שמש ומשרד החוץ להכשרת 'שגרירי הסברה ישראלית'. וזה מה שאני עושה מאז. הכנו פוסטרים לפרסום ברשתות. ביום המאה למלחמה יזמתי בישיבה שלי עצרת התעוררות על המצב של החטופים בעזה, עם תערוכה עם תמונות החטופי. יצאנו בפרוייקט הנצחה לנובה, לעשות פסטיבל פעם בחודש בבית שמש ובעיר התאומה שלנו בגרמניה שמזכיר את הנובה. בנובמבר אני אמור לצאת למשלחת שגרירים צעירים בגרמניה".

מה אני אוהב בישראל ולמה: "אני אוהב את היופי של הארץ עצמה. גרתי עשור בצפון הירוק, עם האוויר הטוב. הים. עכשיו במרכז יש הווי, אפשר לנסוע לשוק בשישי ולראות אנשים שמחים. אני אוהב את הנופים של הנגב. בעיקר אני מאוד אוהב את האוכלוסיות המגוונות.
"את יום העצמאות אני בדרך כלל מציין עם המשפחה שלי. בערב אנחנו רואים את טקס הדלקת המשואות ובחג עצמו עושים על האש. אני מתייחס לזה כאל חג לכל דבר, וגם אומר 'הלל'. השנה קשה יותר לשמוח ולחגוג כשעוד יש 136 חטופים בעזה, ואנחנו עדיין במלחמה. אני עדיין מרגיש שצריך לציין את החג הזה בשמחה: על זה שאנחנו פה ויכולים להניף את הדגל ולהלל את הקב"ה בארץ ישראל".

מה מפריע לי כאן והייתי רוצה לשנות: "בתחילת המלחמה, ראו פתאום את האחדות, וזה מאוד נגע בי. אתה רואה את כל גווני הקשת, חילונים, חרדים, בדואים – מי נלחם, מי מתנדב, מי מכין אוכל. לכן קצת כואב לי הלב כשאני רואה בזמן האחרון התרופפות קלה באחדות. 'כן חוק הגיוס, לא חוק הגיוס'. צריך לשים את הפילוג בצד, כל אחד צריך לשמוע את האחר ולחפש את המשותף".

תוכניות וחלומות: "מעניין אותי לעסוק בפוליטיקה. פחות בלכלוך, ויותר בלייצג את ישראל באו"ם ובעולם".

"בתקופה האחרונה אני מרגיש יותר קשור לעם"

יואב בראמי ממודיעין, תלמיד י"ב בישיבת בני עקיבא 'לפיד', עם ארבע אחיות, שתיים מהן נשואות עם ילדה. משתתף בתוכנית למחקר בתחומים מדעיים 'אלפא' באוניברסיטה העברית, ומוביל את קבוצת הרובוטיקה בישיבה

יואב בראמי. "רוצה לתרום למדינה, גם בתחום הריאלי-טכנולוגי וגם בתחום החברתי" (צילום: אלבום פרטי)

סיפור המלחמה שלי: "עם תחילת המלחמה יזמתי והובלתי מיזמי התנדבות מטעם קבוצת הרובוטיקה, שמטרתם לחזק ולעודד את העורף. בין היתר היו פעילויות בנושאי מדע וטכנולוגיה למשפחות מפונות, התנדבויות בארגוני שליחת מזון וביגוד לחיילים, העברת סיורים בסדנה שלנו ועוד".

איך המלחמה השפיעה עלי: "התקופה האחרונה גרמה לי להרגיש הרבה יותר קשור לעם. הבנתי פתאום מה המשמעות של להיות יהודי ואזרח של מדינת ישראל. הבנתי שגם לי יש תפקיד חשוב בקידום ופיתוח החברה שלנו."

מה אני אוהב בישראל ולמה: "אני אוהב בארץ את תחושת השייכות. אני מרגיש גאוות יחידה, להיות חלק מהלאום העיקרי שמרכיב את המדינה".

מה מפריע לי והייתי רוצה לשנות: "זה שיש אנשים שמתייחסים למחלוקות בצורה מרחיקת לכת. הגיוני מאוד שזה בא מתוך כוונה טובה, אבל בסוף זה גורם לפגיעה במדינה שלנו, לקרעים שנוצרים סתם".

תוכניות וחלומות: "אני רוצה לתרום למדינה, גם בתחום הריאלי והטכנולוגי-מדעי וגם בתחום החברתי. להיות פעיל עבור האחר, ולתת מעצמי כמה שאני יכול, כדי שנוכל להגיע ביחד למצב הרצוי למדינה".