הספורטאית הפראלימפית עתליה נבו מסרבת לתת למחלת הפרקינסון לעצור אותה מהשגת המטרה – להגיע למשחקים הפראלימפיים בפריז בענף הטריאתלון. "חשוב לי להגיע לשם, לא רק לעשות את הדרך", אומרת נבו, בת ה-51 אמא לשלושה ילדים ממושב בית לחם הגלילית, בראיון ל'דבר'. "אני נלחמת למען המודעות לפרקינסון. גם לאנשים החולים במחלה, שידעו שהחיים לא נגמרים".

במהלך המאבק על מיקום בדירוג העולמי שיביא אותה להשגת המטרה, נבו יצאה לתחרות בפורטוגל ב-7 באוקטובר, היום בו המציאות של ישראל השתנתה. "אני מזנקת לתחרות כאשר אני יודעת שהבן שלי מוקפץ לסיירת גבעתי, שני הילדים שלי קצינים, הבעל שלי מקפיץ לבסיס את הבת שלי וגויס למילואים בסיירת מטכ"ל. הקטן שלי שבכיתה י' נשאר לבד בבית", מספרת נבו.

הספורטאית הפראלימפית עתליה נבו, מתחרה בטריאתלון (צילום: זהר נבו)

התחרות התקיימה בתנאי מזג אוויר קשים של 40 מעלות. נבו הגיעה לריצה מיובשת, כאשר המחשבות על המציאות בישראל לא הרפו ממנה. "הייתה לי תחרות מדהימה עד האופניים, אבל משהו במחשבות גרם לי לשכוח לשתות וגם כאשר ניסיתי, הנוזל לא יצא מהבקבוק", נזכרת נבו. "במהלך הריצה, 3 ק"מ לסוף, נתפס לי הגב בתשעים מעלות. מהלחץ, החום והתייבשות. עד אז הלך לי מעולה בתחרות, 50 מטר לסוף אני רואה את המתחרה לפני אחרונה ונמאס לי שכולם משיגים אותי. אני רוצה שלפחות היא לא תעקוף אותי, אני מסתובבת, מתחילה לרוץ ונופלת על הפנים".

חמישים מטרים לסיום מצאה את עצמה נבו שוכבת על המסלול מלאה בדם. הצוות הרפואי זינק אליה במטרה להעניק לה עזרה. בנחישות המאפיינת אותה, נבו סירבה לקבל את הטיפול, התרוממה והמשיכה לקו הסיום. "אמרתי לרופאים, אתם לא נוגעים בי, אני אגיע לסיום לבד! אני קמה כולי מאוחה בדם, יש לי פנס בשפה, פנס בעין ונשברו לי המשקפיים", היא מספרת. "אני מגיעה לסיום עושים לי אינפוזיה, לוקחים אותי לבית חולים ואני לבד. אחרי שלוש שעות שאני רואה שאף אחד לא מקבל אותי, אני אומרת תודה רבה ומשתחררת מבית החולים".

בסיום התחרות גילתה נבו שהטיסה שלה לישראל בוטלה. היא הגיעה מותשת ופצועה, ושהתה 24 שעות רצופות בשדה התעופה. "אני מתה מעייפות, מנסה לא להירדם, כל חמש שעות אני עוברת מקום בטרמינל. התקשרתי לד"ר רוני בלוטין (המנהל המקצועי של הוועד הפראלימפי). הוא הצליח לסדר לי שנציג של אל על יחזור אליי בטלפון ואמר לי שיש טיסה עוד יומיים. המקום היחיד שיש זה בביזנס ב-1,800 דולר".

המסע הבלתי נתפס המשיך גם בנחיתה למציאות הקשה והכואבת בארץ. "נחתתי בחמש בבוקר. כאשר המטוס נפתח חיכו שני חיילים להורים שהיו במטוס כדי להודיע שהבן שלהם נהרג", מספרת נבו. "כל מי שהיה במטוס ראה את הסיטואציה ובכה. שדה התעופה מושבת, ריק ונטוש".

"בן הזוג שלי אסף אותי בהפתעה, אנחנו מתחילים נסיעה עם ביקור של חבר של הבן שלי שנפצע ומאושפז באיכילוב ועוצרים בעוד שתי הלוויות של חיילים בסיירת מטכ"ל. הגענו הביתה רק בשמונה וחצי בערב".

"לקח שלוש שנים לאבחן מה יש לי"

כילדה התחרתה עתליה נבו בשחייה, במועדון מכבי חיפה. בהמשך סיימה בהצטיינות לימודי מדעי המחשב ועבדה בהייטק במשך 15 שנים ברחבי העולם. ב-2012 החליטה נבו לחזור לישראל ולהצטרף למערכת החינוך.

"כשלמדתי בטכניון עשיתי במקביל שני תארים – תואר במדעי המחשב ותואר בהוראת מדעי המחשב. ידעתי שיום אחד אהיה מורה, זה היה החלום שלי", מספרת נבו. "ב-2013 הצטרפתי לכפר הנוער ויצו נהלל בתור מורה למתמטיקה, חינכתי כמה שנים. אני מנהלת פדגוגית וסגנית מנהלת של הבית ספר. כרגע אני בשנת שבתון".

עתליה נבו מתחרה בטריאתלון (צילום: זהר נבו)

כשחזרה לישראל, החלה להתחרות בענף הטריאתלון וזכתה באליפות ישראל ב-2015 ו-2016. שנה מאוחר יותר השתתפה בתחרות אשת הברזל בגרמניה. "עשיתי תחרות טובה מאוד, אך סיימתי אותה פצועה. בדיעבד התברר שכבר הייתי חולה. התסמינים החלו חודשיים לפני התחרות, בהתחלה חשבנו שזה עומס ופציעות ספורט".

"לקח שלוש שנים לאבחן את מה שיש לי. אף אחד לא חשב על כיוון של פרקינסון. במקרה, פיזיותרפיסטית שמה לב שמשהו בדיבור שלי היה נראה לה מוזר, היא שלחה אותי לנוירולוג ומשם זה היה מאוד מהיר. הלכתי לארבעה נוירולוגים לראות שהם באמת צודקים".

איך זה הרגיש בהתחלה?
"כף הרגל פשוט הייתה מפסיקה לתפקד, אני חשבתי לתומי שהיא נתפסת. היא פשוט הייתה קופאת, מפסיקה לקבל פקודה ומפסיקה לתפקד. היו התקפי עייפות מטורפים משהו בלתי מוסבר – שזה אחד התסמינים של פרקינסון, החולים מאוד עייפים. צד שמאל שלי הלך והדרדר בתנועתיות שלו. הוא די נגרר, אחרי צד ימין. התופעה המרכזית שלי היא נוקשות שרירית בכל צד שמאל, שמאוד מגבילה את התנועה וגורמת לכאבים".

"יש לך חודש להתמסכן ולהתבכיין"

ברופא הרביעי אליו הגיעה כבר הבינה נבו שהרופאים אינם טועים וקיבלה על עצמה את הבשורה הקשה, ששינתה את חייה. "הוא אמר לי 'אין לי צל של ספק שיש לך פרקינסון, יש לך את התסמינים'. נכנסתי לחודש של אבל, דיכאון לא נורמלי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי אוקיי, יש לך חודש להתמסכן ולהתבכיין. אבל אחרי החודש הזה, את יוצאת. החלטתי לא לשים את המחלה לפני, אלא לצידי. זאת אומרת אני חיה איתה, היא איתי ביחד. היא לא מנהלת אותי".

איך מעכלים את הבשורה הזאת?
"הייתי בשוק. אני לא מכירה אף אחד שחולה פרקינסון. זה נשמע כמחלה של זקנים, מחלה של אנשים שרועדים. אבל מסתבר שיש תופעות אחרות לא רק רעד ויש לא מעט אנשים צעירים שחולים במחלה. אנשים מתביישים במחלה הזאת".

"אני יכולה אולי להבין למה, האנשים שחולים במחלה הזאת המראה שלהם בשלב המתקדם הוא לא יפה. את גוררת את הגוף, הבעות הפנים של קפואות, קשה לדבר והתנועות נורא איטיות. אנשים מתביישים לספר שהם חולים במחלה. אני לעומת זאת מהר מאוד הוצאתי את הכל החוצה, לא התביישתי".

איך זה משפיע עלייך פיזית?
"אני בן אדם מאוד פעלתן ופתאום אני עייפה ויש הגבלה בתנועות. אני צריכה לעצור הכל. יש ימים שאני מרגישה מותשת ולא יכולה לעשות כלום. זאת מחלה שעדיין יש הרבה מאוד דברים שלא ידועים בה, מחלה שאין לה תרופה ושהיא פרוגרסיבית".

"הייתי חייבת לנסוע"

בעקבות השינוי הדרמטי בחייה, נבו החליטה לא להתייאש ולחכות שהמצב הגופני ימשיך ויחמיר, אלא לחפש אפיק חדש להגשמה עצמית. "פניתי לאיגוד הטריאתלון הישראלי ואמרתי להם שיש לי פרקינסון ורציתי לראות מה יש להם בנושא הפראלימפי. הם אמרו לי 'תשכחי מזה, זה לא יעבוד. לא יודעים בעולם מה לעשות עם חולי הפרקינסון'".

נבו לא ויתרה, הצליחה לבנות תיק רפואי ופנתה לאיגוד העולמי. את ההזמנה לתחרות הראשונה שלה היא קיבלה כאשר היא בדרכה לחופשה משפחתית באוסטריה. "נאמר לי שבעוד שבוע וחצי אני צריכה להגיע לסוונזי בווילס. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה לקלסיפיקציה (קביעת דרגת הנכות ל.ב.). בעודי בשדה התעופה אני מחפשת טיסה ללונדון שעלתה 1,200 דולר. חזרנו ביום שלישי בשמונה בבוקר מאוסטריה, בחמש בבוקר למחרת כבר המראתי ללונדון".

עתליה נבו מתחרה בטריאתלון. "יש לי 750 מטר צעידה שאני לא אשכח אותה לעולם" (צילום: זהר נבו)

"טסתי לבד עם כל הציוד, בלונדון מצאתי אוטובוס לסוונזי. אני מגיעה לתחנה המרכזית אין נפש חיה. אני לא יכולה לעלות על מונית בגלל הציוד, אני צריכה רכב מסחרי גדול, אז אני עולה לאוטובוס למגורים באוניברסיטה בה שוהים המתחרים בתחרות עם מזוודת אופניים, מזוודה וטרולי. הגעתי ב-12:30 לתחנה של האוניברסיטה, יש לי 750 מטר צעידה שאני לא אשכח אותה לעולם".

למרות שהיא לא התאמנה בצורה מסודרת לפני התחרות, הצליחה נבו לסיים במקום החמישי. אך סיימה את התחרות עם טעם חמצמץ, כאשר קיבלה את דרגת הנכות לקלאס PTS4. "מה שמתסכל אותי, שהבנתי שאני לא בקלאס המתאים. אני מתחרה עם קטועי גפיים המשתמשים בפרוטזה. אבל לא היה לי מה לעשות".

אחרי תחרות נוספת בה התחרתה בטורקיה, נבו נסעה לתחרות מבחן בפריז. היא הייתה ברשימת ההמתנה לתחרות ולא התחרתה בסוף. "הייתי מאוד מתוסכלת, כי כבר הגעתי לפריז. זאת נסיעה מאוד יקרה ואני בסוף גם לא מתחרה. הכל על חשבוני. חזרתי מאוד מתוסכלת. לא נשברתי המשכתי לתחרות הבאה במונטריאול. גם שם הייתי ברשימת המתנה, אבל הייתי חייבת לנסוע, כי התחרויות החל מיולי 2023 נכנסות לניקוד בדירוג הפראלימפי".

למזלה, הפעם ביום שהגיעה למונטריאול היא קיבלה הודעה שהפעם היא נכנסה לתחרות. "לא הייתה תחרות מדהימה, הייתי עדיין פצועה בברך. לא רצתי באימונים, רק בתחרויות. משם המשכתי ישירות לתחרות בלוס אנג'לס שם הלך לי מעולה והגעתי למקום השלישי. זה הקפיץ אותי למקום השישי בעולם".

עתליה נבו מתחרה בטריאתלון (צילום: זהר נבו)

בעקבות פרוץ המלחמה נבו פספסה שלוש תחרויות חשובות שנערכו בסוף חודש אוקטובר "בינתיים המתחרות מתקדמות ואת הולכת אחורה. הדרדרתי למקום התשיעי. הייתי בתחרות באוסטרליה. הפעם על חשבון הוועד הפראלימפי, עם מלווה ומאבטח. פעם ראשונה שאני נוסעת לא על חשבוני ואני מודה להם על כך".

נבו ממשיכה להתחרות במטרה לשמור על אחד מתשעת המקומות הראשונים בדירוג העולמי. כאשר ב-1 ביולי יתפרסם הדירוג הסופי ותשע המדורגות הראשונות יקבלו את הכרטיס למשחקים בפריז. ההצלחה של נבו להעפיל למשחקים תהיה פורצת דרך לה וחולי הפרקינסון בענף הטריאתלון ובספורט הפראלימפי.

נבו מציינת את האנשים סביבה שעוזרים לה בדרך למשחקים הפראלימפיים. "אני רוצה להודות למשפחה שלי שבלעדיה, זה לא היה קורה. זאת הקרבה שלהם וההתגייסות לאני מאמין שלי גם כספית וגם משפחתית מטורפת. המשפחה שלי היא חלק מהותי בסיפור הזה. למאמן שלי עוז דודאי שצועד איתי יד ביד ולהתאחדות ספורט נכים שבאמת יוצאים מגדרם כדי לעזור לי".