שרה פרידמן, עד לפני שלוש שנים מפקדת כלא הנשים נווה תרצה, גאה בשינוי שהובילה לאורך שנותיה בתפקיד: פתיחת שערי הכלא לחברה הסובבת. "שמתי את נווה תרצה על המפה דרך מיזמי השיקום", היא מספרת ל'דבר', "האמנתי בשיקום ובחינוך, וחשבתי שכדאי שנעשה פעילות בחוץ, עם הקהילה. הכי קל לסגור את הכול, שלא יראו ולא ישמעו מה קורה בפנים, לא להתעסק בסידורי אבטחה חריגים ובשעות נוספות, ואני חשבתי להיפך. שאם האסירות יצאו החוצה, הקבלה שלהן בחברה תהיה קלה יותר".
אבל כיום, שלוש שנים אחרי שפרשה לגמלאות בדרגת גונדר-משנה, היא מבינה שבשביל להגשים חזון כזה נדרש שינוי חשיבה מערכתי בשירות בתי הסוהר כולו. "כיום אין תפיסה שלטת בארגון בנושא הקהילה", היא אומרת, "שב"ס אמנם לקח על עצמו חינוך, טיפול ושיקום, הקים מרכזי חינוך ותעסוקה, אבל אין מחויבות לעבודה עם הקהילה. ובעבודה הזו נעוץ השיקום".
פרידמן הגיעה לעבודה בשירות בתי הסוהר כקצינת חינוך, אחרי שעבדה כמורה בבית הספר התיכון רמלה-לוד, שנמצא בסמוך לכלא איילון. זו היתה אמורה להיות עבודה זמנית, אבל היא נשארה בארגון 35 שנה, 15 מתוכן בבית הסוהר נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל, ו-8 שנים כמפקדת הכלא. מבחינתה, היא נשארה מחנכת לאורך כל הדרך. "להיות מחנכת זאת תפיסת עולם, ומימשתי אותה גם בכלא". היא מספרת שהמפקדות לפניה הגיעו מתחום הביטחון ולא החינוך, ולכן היא נקטה גישה שונה.
לאחרונה היא סיכמה את חוויותיה ותובנותיה בספר בשם 'נווה תרצה – נשים מאחורי החומות' (הוצאת מדיה 10). בספר היא מכנה את בית הסוהר 'פנינה אפורה'. "לדעתי ולצערי, לרוב האסירות בית הכלא הוא פנינה. מקום שהן יכולות לאכול בו ארוחות בלי מפריע, בלי סרסור ובלי מכות, לקבל התייחסות. אבל זו פנינה אפורה, כי הן עדיין כלואות, גם סורגים מזהב נשארים סורגים״.
הדילמות: "כשאסירה מבקשת טיפולי פוריות, מי יחליט אם היא תהיה אימא?"
דילמות רבות שפרידמן התמודדה איתה ייחודיות לאסירות, ומצריכות יחס מערכתי שונה. "לנשים בהריון קיצרו את זמן הנסיעה למשפט או לדיונים, כדי שלא יצטרכו לעשות את צרכיהן בדרך", היא מספרת, "קנינו לבית הכלא מכשיר אולטרסאונד למעקב הריון, כדי שלא יצטרכו לצאת לבדיקות. הוחלט שאסירות יקבלו יותר נייר טואלט מגברים, אחרי שהתלוננו שהכמות הקיימת לא מספיקה. הייתה מחאה על מחירי הטמפונים בקנטינה. דיונים שלמים בצוות אם לאפשר סכיני גילוח, מענה לצרכי טיפוח אישי מול הרצון להפחית סכנות".
את המענה לדילמות גיבשה פרידמן מתוך התפיסה הניהולית האישית שלה, כמי שבאה מרקע חינוכי. "נהלי השב"ס לא מותאמים לנשים", היא כותבת בספרה. ובהיותה היחידה שמפקדת על כלא לנשים, לא היו לה קולגות להתייעץ איתן או לחלוק עימן את נטל ההכרעה.
היא מספרת שאסירות שהן אימהות נמצאות בדרך כלל בפוזיציה שונה בתוך המשפחה מאשר אסירים שהם אבות: "כשהאימא נכנסת לכלא, בדרך כלל המשפחה מתפרקת". מורכבות אחרת קשורה לכניסה ללידה ולגידול תינוקות בתוך הכלא: "שב"ס מאפשר עד גיל שנתיים לגדל תינוק בכלא, ובתנאים הקיימים היום לא ניתן לאפשר את זה עד גיל מאוחר. אבל אחרי גיל שנתיים הלב נשבר, הפרידות קשות. כל הדילמות איומות ומביאות תחושה של חוסר אונים".
פרידמן יזמה אפשרות של 'דולה' לאסירה, כך שלא תהיה לבדה ברגעים אלו. היא אומרת שהקושי הכי גדול שאסירות מתארות הוא הריחוק מילדיהן. בספרה, פרידמן מתייחסת בפרק נפרד לחלופת מאסר לאימהות: בגרמניה אסירות מגדלות את ילדיהן עד גיל 8, והסגל גר באותה שכונה עם האסירות, וילדיהם לומדים ביחד עם ילדי האסירות. דוגמא נוספת היא במרכז אמריקה: "מעודדים אימהות לגדל בכלא, כדי שהילדים לא ידרדרו לפשע".
חלק מההכרעות שפרידמן הייתה צריכה לקבל היו הרות גורל. "כשעולה שאלה אם תינוק ילך לאימוץ מלא או לא, בית המשפט נוטה לקבל את מה שאנחנו אומרים. אלו דילמות מוסריות קשות. או אם אסירה רוצה להיכנס להריון ולא יכולה, ואני צריכה לאשר לה את טיפולי פוריות, מה יהיה עם הילד? ומי יחליט אם היא תהיה אימא או לא? וכשמגיעה למעצר אימא שיש לה תינוק, מה נעשה איתו? אני מחליטה לפי ההיגיון, טובת הילד מול טובת האימא, טובת החברה מול הפרט״.
230 מיטות לאסירות, לעומת כ-15 אלף לאסירים
בתקופת ההתנתקות, בתה החיילת של פרידמן נפצעה קשה מדקירה של מתיישבת. הדוקרת נשלחה לבית הכלא היחיד בארץ לנשים – נווה תרצה. פרידמן, ששירתה בכלא, הייתה צריכה להיות מעורבת בטיפול בדוקרת. "הבת שלי נדקרה ביד, ומי שדקרה אותה אצלי בכלא. ואני צריכה לטפל בשתיהן".
הסיפור הזה הוא דוגמת קיצון למיעוט הנשים האסירות בישראל, שכתוצאה ממנו יש רק בית סוהר אחד לנשים. למרות שנשים הן כמחצית מהאוכלוסיה, חלקן בקרב האסירים נמוך בהרבה עד כדי מזערי. בישראל יש כ-230 מיטות כליאה עבור נשים, לעומת כ-15 אלף עבור גברים. "העבריינות אצל נשים נמוכה יותר", אומרת פרידמן, "והשופטים נותנים יותר הזדמנויות לנשים, אולי בגלל הילדים. אצלנו תמיד אומרים בהומור שנשים פשוט יותר חכמות, לא תופסים אותן".
מספר הנשים הנמוך בבתי הסוהר משפיע גם על ההתמודדויות על האסירות. היא חשה החמצה: "דווקא בגלל שהמספר קטן, היה אפשר לטפל בהן יותר". לדבריה, המספר הקטן מאפשר יותר התמודדויות עומק, ומצד שני, גורם לכל תחום הנשים להיות בסדר עדיפות נמוך יחסית במערכת הכליאה בישראל.
בשונה מבתי סוהר לגברים, בנווה תרצה אין כמעט הפרדה בתאים בין מורשעות בסוגי עבירות שונים, ולדברי פרידמן זהו עניין משמעותי. בין אסירות קטינות (14-18) לבגירות החוק מחייב הפרדה, אך לדבריה, מספרן הנמוך של הקטינות המופרדות עלול "לייצר בידוד, שמחמיר את מצבן. לפעמים יש בין 4 ל-6 קטינות, לפעמים אין בכלל".
פרידמן מספרת שבשנים האחרונות נבנה אגף מיוחדת לקטינות, אולם מדובר במספר קטן של עצורות, וחסר מענה לצרכים: "מורה מגיע ללמד שעות ספורות בשבוע, זה לא מגיע להיקף הנדרש בחוק חינוך חובה".
"האלימות שהאסירות חוו מגברים הפכה אותן לעברייניות בעל כורחן"
״רוב האסירות באות מרקע של קורבנות", אומרת פרידמן, "הייתה שם אלימות קודמת. ראינו שהאסירות היו חשופות לאלימות במשפחה, פיזית, מינית, כלכלית וסוגים נוספים. ההערכה שלנו היא ש-90% מהאסירות היו קורבנות לאלימות לפני שנכלאו, אבל עד היום לא נעשה מחקר מסודר שמאפיין את הנשים האלו ואת הסיבות שהביאו אותן לכלא".
לדברי פרידמן, "האלימות שחוו מצד גברים הן שהפכו אותן לעברייניות בעל כורחן, הן שדחפו אותן לקחת סמים כדי לברוח מהמצב, להקהות את הכאב, להרחיק את המציאות. וכך הן נכנסות למעגל הפשע. חלק מהן אומרות: תודה לאל שנכנסתי לכלא, זה הציל את חיי״.
בשנותיה כמפקדת הכלא היא טיפלה ב-13 אסירות שרצחו את בעליהן. לטענתה, כולן עשו זאת לאחר שעברו התעללות. היא מבקרת את טיפול המדינה בנושא: "השתתפתי בדיונים בכנסת על אלימות במשפחה. הם לא הובילו לכלום".
ויש גם מקרים קשים, של אסירות שרצחו את ילדיהן. במקרה של אחת מהן, כרשויות הרווחה החלו בתהליך של הוצאת הילדים מחזקתה, היא איימה שתהרוג אותם, ובהמשך מימשה את האיום. "רצח ילדים זה קשה. זה לרוב על רקע פסיכיאטרי. ואז היא בהריון. זה פוגש באופן אישי, כי זה גורם לך לתהות למה זה קורה. אני חושבת שאם המוסדות היו שמים לב לפני זה לא היה קורה. אולי עם קצת יותר מודעות היו יכולים להציל אותה".
השיקום מתחיל בכלא: "לאפשר לאסירות לייצר קשרים שיסייעו להן כשישתחררו"
בשנותיה בנווה תרצה יזמה פרידמן שורה של מפעלי שיקום עם הפנים לקהילה. היא חיברה בין אסירות לפרויקט 'מלכת המדבר', שכלל מנטוריות מהקהילה לאסירות משוחררות. נוצר קשר עם ליגת הכדורשת לנשים 'מאמאנט', ואסירות השתלבו בה אחרי השחרור. חלק מהאסירות עשו קורס שזירת פרחים ועבדו בתחום; אחרות למדו עיצוב אופנה וקיימו תצוגה פתוחה לקהל; קבוצה נוספת העלתה הצגה שאליה הוזמנו אורחים מחוץ לכלא; ובימי שישי, נשים מחב"ד היו מגיעות לעבוד עם האסירות. אפילו הוקמה פינת חי בכלא.
״המטרה היא להראות לעולם בחוץ שהאסירות הן בני אדם ולא מפלצות, שיש בהן רצון ויכולת להשתקם, וגם לאפשר לאסירות לייצר קשרים שיסייעו להן כשישתחררו. מעולם לא שכחתי את העבירות החמורות של האסירים והאסירות. ועם זאת אם הם כבר יושבים בכלא צריך לחשוב איך רוצים שהם ישובו לחברה, זה האינטרס שלנו כחברה לא פחות משלהם. בישראל אין עונש מוות, בסוף האסירים והאסירות חוזרים לחברה. ואז יש את מי שמשתחררת וחוזרת לכלא, אבל יש גם כאלו שלוקחות את ההזדמנות ולא חוזרות".
היא מדגישה כמה נחוצה ההמשכיות: "אם אף אחד לא מקבל את האסירים בחוץ, המקום הכי טוב בשבילן יהיה בכלא. שיקום דורש המשכיות. אצל נשים זה יותר מאתגר, כי גברים יכולים לעבוד בעבודות פיזיות. אסירות משוחררות לא בהכרח יכולות לעבוד בבניין ובמפעלים, ולניקיון בבתים לא רוצים להכניס אותן". לדבריה, חינוך החברה לשיקום צריך לבוא מלמעלה: "כמו שקבעו בחוק ש-5% מהעובדים צריכים להיות אנשים עם מוגבלויות, שיקחו גם 2% אסירות משוחררות".
לדבריה, ״תעסוקה היא החלק הכי משמעותי בשיקום. מי שמתפרנס בכוחות עצמה לא תלויה במישהו אחר כדי שיהיה לה כסף. רוב האסירות המשוחררות מקבלות קיצבה מביטוח לאומי שלא מחזיקה אותן באמת".
האינטנסיביות: "תפקיד בכיר דורש ויתורים בבית"
הבחירה של פרידמן לעבור מבית הספר לבית הכלא דרשה ממנה לשלם מחירים, להקדיש פחות זמן לבית ולמשפחה. "תפקיד בכיר דורש ויתורים בבית", היא מספרת, "יש צוות, אבל בסופו של דבר אני אחראית. אי אפשר לבוא הביתה בראש שקט. את מחוברת 24/7 לכל הביפרים ואמצעי הקשר, חיה במתח גבוה".
אז איך עושים את זה? "אם לא היה לי שיתוף בעניין הזה, לא הייתי יכולה", היא אומרת. למרות ששב"ס הוא הארגון הביטחוני הראשון שבראשו עמדו נשים, לא כולן מצליחות להתקדם. לדברי פרידמן, "אין הרבה נשים בתפקידים בכירים בארגון".
היא מציעה לבנות את ההכשרה לתפקידים מהסוג הזה אחרת, כך שיותר נשים יוכלו להשתלב בהם: "תנאי פנימייה לטווח ארוך מותאמים יותר לגברים. לאפשר להגיע הביתה אחר הצהריים זה חשוב כדי לאפשר הנהגה נשית. שב"כ, המשטרה ואפילו צה"ל נותנים מקום לנשים אבל פחות חושבים בצורה מגדרית. מצד שני גם נשים מוותרות על תפקידים בכירים כי לא רצו לצאת לקורס ארוך. זה משאיר אותנו תקועות".
