"לא הייתה סיטואציה כזו במדינה, שאנשים במשך כל כך הרבה זמן לא יכלו לחיות חיי שגרה בבית שלהם וזוכים להתעלמות מוחלטת מהמדינה", כך אומר בנחרצות עו"ד הרן רייכמן מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת חיפה, שמנהל מסוף דצמבר האחרון את העתירה לבג"ץ של תושבי יישובי קו העימות בצפון שלא פונו על ידי המדינה. בעתירה הם דורשים הכרה של המדינה במצבם ותשלום פיצויים.

העתירה, שנידונה בימים אלו בבג"ץ, הוגשה על רקע יותר משבעה חודשים בהם הממשלה לא פרסמה תכנית רשמית לתמיכה וניהול של המשבר האזרחי החמור שהתפתח בצפון עקב הלחימה מול החיזבאללה. לאורך 200 עמודים מתוארים הקשיים הכלכליים, הנפשיים והארגוניים של כ-20 אלף תושבים. במקור היא כללה 14 יישובים, ומאז הגשתה הצטרפו אליה עשרות משפחות מארבעה יישובים נוספים.

לפי העתירה, המשבר ביישובים 'הלא-מפונים' החל חודשיים לאחר תחילת הלחימה, כאשר תושבי היישובים שבמרחק שבין 3.5 ל 6 ק"מ מגבול הצפון התחילו לחזור לבתיהם, והתקשו לקיים חיי שגרה.

עו"ד הרן רייכמן (צילום: אלבום פרטי)

"אנחנו לא מבקשים לעסוק בפן הצבאי של הבעיה", מסביר עו"ד רייכמן, "הביקורת והדרישה שלנו נוגעות לפן האזרחי. שהמדינה תיקח אחריות על אלו שנשארו בביתם בזמן המלחמה. הצפון הוא זירת מלחמה, ואנשים נשארים כי אין להם ברירה כלכלית".

סמוך לתחילת הלחימה באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה לפנות רק את היישובים הנמצאים עד 2 ק"מ מקו הגבול, ומאוחר יותר הרחיבה את טווח הפינוי ל-3.5 ק"מ. אך תושבים רבים ביישובים המרוחקים יותר מהגבול, עד 6-7 ק"מ, התפנו גם הם לבקשת המועצות האזוריות, עקב חשש להסלמה קיצונית ואפשרות לחדירת מחבלים, וללא כל תמיכה מהממשלה. בבדיקה שנעשתה על ידי מרכז המחקר של הכנסת הראה שבתחילת ינואר ביישובים עבדון, גשר הזיו, כדיתה, כפר סאלד, כפר בלום, שדה נחמיה ושמיר התפנו בחודשים הראשונים של המלחמה בין 50% ל-70% מהתושבים.

כעבור חודשיים, בדצמבר, לא נשארו לתושבים שהתפנו עצמאית מקורות מימון, קהילתיים ואישיים, כדי להמשיך את הפינוי, והם נאלצו לחזור לבתיהם, בלב אזור לחימה.

שיבוש בכלל היבטי החיים, חשש לפוסט טראומה

העתירה מגוללת את מאפייני החיים של התושבים בצל הלחימה בצפון, עם נוכחות אינטנסיבית של כוחות צבא, כשהם מהווים ומטרה להתקפות יום-יומיות שאינן מאפשרות שגרת חיים ועבודה. המערכות הציבוריות, בהן מערכת החינוך והשירותים השונים לתושב, מערכת הבריאות והאפשרות לצאת לקניות, כמעט שאינם זמינים או שפסקו לחלוטין.

כדי להמחיש את הקושי היומיומי של התושבים שמתגוררים סמוך לקו העימות, מובאת בעתירה חוות דעת של הפסיכולוגית הקלינית קרן פטאל-אשר על מצבם הנפשי של תושבי המושב אבירים בגליל המערבי, ששותפים לעתירה. פטאל קבעה שישנו חשש סביר להתפתחות תסמונות פוסט-טראומתיות מתקדמות בקרב התושבים. "שגרת מלחמה מתמשכת בקרבה למקום מגורים, עשויה להיות בעלת השלכות בפן הרגשי, התפקודי, ההתנהגותי והקוגניטיבי. תיארו בפניי מספר תושבים מגוון רב של קשיים; בין היתר תוארו ביטויים שונים של חרדה כגון עוררות יתר, רעד, תשישות, התפרצויות זעם, זיעה, רגישות גבוהה לרעשים המזכירים ירי ארטילרי, קושי משמעותי בריכוז ועוד".

פטאל מציינת שהורים לילדים במושב דיווחו על סימנים המעידים על רגרסיה, הכוללים: הרטבה, חרדת פרידה משמעותית, פחד לצאת מהבית, פחד מנסיעה ברכב, קושי בהרדמות ופחד מפגיעה שתגיע מזרים מבחוץ.

הממשלה החליטה ב-2012 להיערך לסיוע ל'מתפנים עצמאיים' – התכנית לא גובשה מעולם

המצב בצפון חסר תקדים בתולדות המדינה, אבל הממשלה כבר החליטה להיערך למצבים דומים. כבר בשנת 2012 אישרה הממשלה את תכנית 'מלון אורחים' לפינוי מאורגן של תושבי אזורים שנשקפת להם סכנה עקב מלחמה, טרור או אסון טבע. בהחלטת הממשלה נקבע שהמשרד להגנת העורף (שנסגר ב-2014 וסמכויותיו הועברו למשרד הביטחון) יגבש תפיסה לאומית לטיפול במתפנים עצמאית, שלא בהוראת המדינה. 11 שנים חלפו, אך התכנית לא גובשה.

הפגנת תושבי הצפון (צילום: דוד טברסקי)

בהחלטת הממשלה נדרש המשרד לקבוע את אמות המידה לסיוע לרשויות שיקלטו תושבים שהתפנו עצמאית, דרכים לאספקת שירותים בסיסיים ובחינת דרכי הפיצוי. בדו"ח מבקר המדינה מ-2020 העיר המבקר שהתכנית עדיין לא גובשה, והזהיר ש"חוסר ההיערכות לטיפול באוכלוסייה זו משמעותו פגיעה אפשרית במתן שירותים, אפילו בסיסיים, לתושבים שעזבו את בתיהם ואת קהילותיהם בעקבות מלחמה או אירוע חירום אחר".

לדברי רייכמן, "הפעם הראשונה שבה התחילו לדון ברצינות בעניין בוועדות הכנסת, הייתה חודשיים לתוך המלחמה".

פגיעה מהותית בשוויון

בעתירה טוענים התושבים לפגיעה לא-מידתית בשוויון בין תושבי 20 היישובים בצפון שפונו בהוראת הממשלה, לתושבי היישובים שלא פונו, עקב היעדר המדיניות של הממשלה כלפי יישובים אלו. לדברי עו"ד רייכמן, "אלו שהמדינה מפנה מקבלים פיצוי ומועברים למקום בטוח, לעומת זאת התושבים שנמצאים באזור, מרחק קילומטרים ספורים מהמקומות המפונים, זכאים לאותן הזכויות והיחס אותו מקבלים תושבי תל אביב".

כך למשל, תושבי היישובים הלא-מפונים נדרשים להיות צמודים למרחבים המוגנים; ולחיות תחת הגבלות משמעותיות של פיקוד העורף על התנהלות מוסדות החינוך של ילדיהם, מקומות העבודה שלהם, והשירותים האזרחיים להם הם זכאים.

אחת הטענות בעתירה היא שלפי החוק בישראל, כל אזרח שנכפה עליו נטל אישי באצטלה של אינטרס ציבורי, כמו הפקעת קרקע לצרכים צבאיים, זכאי לפיצוי. "התושבים שחיים היום מ-3.5 ק"מ עד 7 נפגעים יותר מאחרים, זו עובדה", אומר עו"ד רייכמן, "השאלה היא איך מפצים אותם".

"המדינה מנסה למרוח את בית המשפט"

באפריל הגישה המדינה את תשובתה לבג"ץ, וביקשה הארכה של 60 ימים נוספים למתן תשובה סופית. בין היתר, נציגי המדינה טענו שהתושבים ביישובים הלא-מפונים ממוגנים מספיק כדי להמשיך לחיות בהם.

עו"ד רייכמן אומר שהטענה הזו מנותקת מהמציאות. "המדינה נצמדת להתייחסות מאוד צרה של מה זה ביטחון, ומסרבת להתייחס לבעיה האזרחית שנוצרה בעקבות המלחמה. ברוב היישובים המיגון הם מקלטים ציבוריים. בגלל המצב הנוכחי מתקיימים בהם לימודים או פעילויות אחרות, למרות שהם לא ראויים לשהות ארוכה. ועדיין מצפים מאנשים שיחיו שם".

בימים הקרובים צפויים משרד ראש הממשלה והאוצר להניח על שולחן הממשלה תכנית לשיקום הצפון בעלות משוערת של כ-3.5 מיליארד שקלים, עם אפשרות להרחבה תקציבית נוספת של 3 מיליארד שקלים בהמשך. התכנית, שקיבלה את השם 'צפונה', אמורה לספק את המענה הכלכלי הנדרש לשיקום התשתיות, המבנים וחיזוק המיגון ביישובים שניזוקו, ולפתח אפיקי השקעה למגוון מוסדות ציבוריים ועסקים באזור.

בבית המשפט ביקשו נציגי המדינה לאפשר להם לא לתת את תשובתם עד שתפורסם התכנית, שלטענתם ייתכן שתכלול התייחסויות לסוגיית היישובים הלא-מפונים. אך עד כה נראה שהסיכוי לכך נמוך. בדיון של ועדת הנגב והגליל מהחודש שעבר אמרו נציגי הממשלה שבתכנית המדוברת לא תהיה התייחסות לצרכים המיידיים של התושבים הלא-מפונים, ורובה מכוונת לצרכי התושבים המפונים ולשיקום האזור בסוף המלחמה.

עו"ד רייכמן מבקר בחריפות את בקשת ההארכה. "מנסים למרוח את בית המשפט", הוא אומר, "אפילו השופטים, שלא רוצים להתערב בסוגיה כזו כבדה, הרגישו אי נוחות. המטרה שלי היא לגרום לבית המשפט להתעצבן על ההתנהלות הזו. בית המשפט צריך להבין שככה החיים של האנשים נראים, ולהכריח את המדינה לקבוע מדיניות".