מדוע ערבים ישראלים מדברים פחות עברית? ומה ההבדל בין הצורך של ערבים ללמוד עברית לבין הצורך של יהודים ללמוד ערבית?

בכנס גבעת חביבה בנושא "השפה העברית בחברה הערבית", נדונה סוגיית לימודי העברית בחברה הערבית מהיבט פדגוגי, וכן השלכותיה הכלכליות. לדעתו של מוחמד דראושה, מנהל אסטרטגי בגבעת חביבה, מדובר בבעיה עמוקה יותר. 

"מדובר במגמה שמוצגת בעיקר בעובדה שכמעט 40% מהנערים בני 18-26 לא עובדים ולא לומדים. זו תופעה חדשה של שני העשורים האחרונים. אחת הסיבות לכך היא ירידה בשליטה בשפה העברית.  

מוחמד דראושה. "אדם יכול לחיות טוב מבלי לצאת ליישובים יהודיים, והחשיפה לעברית ירדה" (צילום: מוחמד חלילייה)

"החברה הערבית לא מצליחה לייצר מקומות תעסוקה עבור 33 אלף צעירים ערבים שנכנסים מדי שנה לשוק העבודה. רוב כוח האדם חייב למצוא תעסוקה במשק היהודי הישראלי, שדורש כישורים נוספים, שכנראה מערכת החינוך לא מספקת.

"אחד הכישורים האלה הוא שפה עברית ברמה איכותית, המספיקה להשתלבות תעסוקתית וחברתית. גם במידה ויש לאדם את כל הכישורים הטכניים, אם הוא לא מתחבר לאנשים, סביר להניח שיפרוש בשבועות הראשונים. זאת כי שפה היא אלמנט תרבותי בתקשורת בין-אישית, ולא רק כלי לביצוע משימות". 

"הרגשת זרות וחוסר אמון בין שתי החברות"

ממחקר שערכה ראשת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן, מריאן תחאוכו, עולה כי ב-2003, 55% מהתלמידים הערבים ו-69% מהתלמידות הערביות נבחנו בבגרות 4-5 יחידות בעברית. ב-2019, רק 15% מהתלמידים הערבים ו-32% מהתלמידות הערביות ניגשו לבחינת 4-5 יחידות בבגרות בעברית.  

מה הסיבות לתופעה זו, למרות מאמצי המערכת?
דראושה: "הסיבה הראשונה היא שהתפתחו זירות לימודים חלופיות בירדן, ברשות הפלסטינית ובמזרח אירופה. תנאי הקבלה יותר נוחים, עם פחות חסמים בפני סטודנטים ערביים. החסמים הם גם בחינות נוספות (כמו מבחן יע"ל – מבחן בקיאות בשפה העברית – י.ש.) וגם חסמים כלכליים וחברתיים. זה יקר לחיות בערים ישראליות, במיוחד לסטודנטים ערבים, שכמעט מחציתם מגיעים ממשפחות עניות.  

"סיבה שנייה היא שהיישובים הערביים גדלו. הייתה צמיחה משמעותית, והצורך בעברית פחת. אדם יכול לחיות טוב מבלי לצאת ליישובים יהודיים, והחשיפה לעברית ירדה.  

"בשני העשורים האחרונים, אחרי אוקטובר 2000, התפתחו הרגשת זרות וחוסר אמון בין שתי החברות – הערבית והיהודית. זה הגדיל את הקיטוב בין האוכלוסיות. הקיטוב והזרות מתבטאים גם בחקיקה – חוק הנכבה, חוק ועדות קבלה, חוק הלאום, חוק האזרחות. 28 חוקים נחקקו מ-2009, שמבהירים לאזרח הערבי – 'זו לא המדינה שלך'.  

"יש תהליך של דה-ישראליזציה, כלומר נתק מהזהות הישראלית, ירידת המעמד של העברית ופחות רצון להתערות".  

לדברי דראושה, החברה היהודית דוחפת החוצה באופן גלוי את האזרחים הערבים. "מנסים לתת לערבים רק תעסוקה. זו תפיסה פונקציונלית, ואומרים להם 'תשכחו מהשתלבות חברתית ופוליטית'. זו תגובת הנגד של החברה הערבית. 'אם דוחפים החוצה, אז נצא החוצה'. רואים את זה בכמות החברויות האישיות, במפגשים בין בתי הספר. ברמה הפונקציונלית זה עובד, אבל ברמה החברתית והפוליטית זה לא עובד". 

האם הפיתוח הכלכלי של היישובים הערביים בהכרח יוביל לבידול בין האוכלוסיות?
"קיבוע החברה הערבית ביישובים שלה, זו מדיניות מנהל התכנון. המנהל מתחם את היישובים הערביים להיות נפרדים. אסור לבנות אזורי תעשייה ותעסוקה לערבים בלבד או יהודים בלבד. צריך אזורי תעשייה ותעסוקה אזוריים מעורבים ולא ישוביים. יש מדיניות של הפרדה בתעסוקה ובמסגרות הלימודיות. מקימים מכללות בבאקה אל גרביה, בסח'נין ובנצרת, שמשרתות את הערבים, ומכללות בנוף הגליל ובכרמיאל שמשרתות את היהודים. 

"חסרה כוונת מכוון, חסרה מדיניות לעסוק בשילוב כאסטרטגיה. היה ניסיון של יצירת אשכולות במשרד הפנים, אבל רובם מגבים את היישובים החזקים על חשבון המועצות האזוריות. חלקה של החברה הערבית הוא 21%, והיא יושבת על 3% מהקרקע. אין יכולת לפתח אזורי תעסוקה עצמאיים. לצערי, המדינה עוסקת בפיתוח ליהודים, והחברה הערבית נתפסת כשולית ולא כיעד".  

דראושה טוען, כי קובעי המדיניות פועלים בפרדיגמה של חוק הלאום ומייצרים את הקיטוב וההרחקה מתהליך הישראליזציה. "זה תהליך פוליטי, חברתי וכלכלי", הוא מבהיר, "יש 'יהודיזציה' של המרחב, עיסוק בהפרדה במקום בשילוב".  

"להקים אוניברסיטה משותפת שנותנת אפשרות ללמוד בערבית"

לדראושה יש גם ביקורת על תוכנית החומש "תקדום" (החלטה 550). "התוכנית לא עוסקת בשילוב, אלא בקיבוע הנפרדות. למה צריך לבנות עיר ערבית בצפון? למה לא עיר ערבית-יהודית? נוף הגליל היא עיר יהודית עם 30 אחוז ערבים. אין שם מסגד, גן ילדים או בית ספר ערביים. יש מדיניות שיוצרת את השכבתיות, למי המרחבים האלה שייכים. במוסדות האקדמיים פחות מ-3 אחוז הם עובדי מנהלה ערבים ו-32% סטודנטים ערבים. זה מחזק את הזרות.  

"צריך להקים אוניברסיטה משותפת שנותנת אפשרות ללמוד בערבית. למה לא ללכת לגן ביחד? אפשר ללמד בנפרד היסטוריה, ולעסוק בזהות, אבל למה ללמד בנפרד כלכלה ומתמטיקה? במקום להקים שני בתי ספר – יהודי וערבי – תקימו בית ספר משותף שיהיה הכי טוב. 

"בנוף הגליל יש שלושה קניונים מעורבים משגשגים ברחוב הראשי. למה לא בונים לצידם מוסדות חינוך לשתי האוכלוסיות? למה ברחובות הפנימיים יש הפרדה טוטאלית? חסרה הכוונה משלבת, שמדברת על חברה משותפת. כנראה זה משרת את המנהיגות בחברה היהודית והערבית, אבל זה לא משרת את האוכלוסייה והמדינה". 

לעתים ההתנגדות ללמוד עברית נובעת מהרצון לשמור על הזהות.
"זה לגיטימי לחשוש ולשמור על הזהות, אבל צריך גם ללמוד כישורים זהותיים. זהות היא לא דבר סטטי. היא משקפת היסטוריה ודברים שנצברו במשך דורות, אבל אדם מפתח אותה עם הזמן, ומתאים עצמו לשינויים. 

"למה לומדים אנגלית ולא מפחדים ממנה? כי חושבים שזו זהות שרצוי להתחבר אליה. זו זהות מורחבת, שכוללת את המקור, הזהות האתנית וגם את אוכלוסיית הרוב. זה מסייע  למוביליות חברתית וכלכלית.  

"איים של החברה הערבית והתרבות הערבית מונעים את המוביליות ואת ההזדמנויות האחרות. החברה הערבית לא חיה בוואקום. היא חיה במרחב ישראלי. היא צריכה לשמור על מרכיבי זהות, אבל דו–לשוניות אינה פוגעת בזהות שלך. הזהות הכלל-ישראלית מושתתת על השפה העברית.

"בקיאות בעברית היא כישור שצריך לאמץ ולהצליח בו. צריך לשלוט בשפה כדי לשנות את הדעה בציבור היהודי, כדי שאוכל לדון בשפה עברית ולהגיד למה אני לא מסכים, להביע שאט נפש מתנועות אנטי-דמוקרטיות שנגד האינטרס הערבי. זה לא מתחרה בזהות שלנו". 

כיצד ניתן להתגבר על הרתיעה מלימודי עברית?
"באינסטרומנטליות. כאשר התלמיד הערבי מבין שהזדמנויות העבודה בחברה הערבית הן 55% מכלל ההזדמנויות, אז הוא יבין כי יש באפשרותו להגדיל את סיכוייו על ידי למידת עברית. אחר-כך ניתן לעסוק בהרחבת האופקים ובהפחתת הזרות. יש להראות שזו דרך מרכזית להצליח, ובנוסף להפחית זרות על ידי רכישת השפה. בשיחה עם דובר עברית כשפת אם, אנו מפתחים שיח חברתי, הופכים את העברית משפת האויב לשפת החבר, לשפה אישית ולא פוליטית, לשפתו של אדם שאני מכיר, חבר או מורה.  

"מדברים לא רק על מדעים, אלא גם על בגדים ואלמנטים תרבותיים של האחר, שמקבל לגיטימציה במרחב שלי. צריך גם סיורים בחברה הישראלית. החברה הערבית היא בועה שהולכת וגדלה. צריך ללמד את התלמיד לצאת ממנה ולפרוש כנפיים. הוא תמיד יכול לחזור אל הבועה, אבל צריך לתת לו את המרחב להתפתח בו". 

"נדרשים למאמץ ללמד ערבית בחברה היהודית"

דראושה תובע במקביל מהחברה היהודית להכיל את השינוי המבוקש. "החברה היהודית צריכה לייצר מרחב מכיל ומקבל בקליטת עובדים וסטודנטים בעבודה, בלימודים, במגורים. אנו זוכרים את ההפגנות בעפולה (נגד מגורי ערבים – י.ש.) ובנתניה (נגד הסטודנטים הערבים – י.ש.). צריך ליצור מרחב בטוח, מזמן ומזמין לחברה הערבית להשתלב בתוכו.  

"השתלבות הערבים במשרות איכותיות משרתת את כלל המשק והחברה היהודית, גם אם היא יוצרת תחרות ברמת היחיד. אני חושב שתחרות על איכות היא דבר טוב. החברה הערבית לא צריכה להיות סגורה בפני יהודים ולא החברה היהודית בפני ערבים. 

"ככל שנגדיל את מספר המורים הבין–מגזריים, נגדיל את רצועת המרחבים המשותפים והחיים המשותפים. לפני עשר שנים התחלתי לשלב מורי עברית יהודים בבתי ספר ערבים, והם הכי פופולאריים. ככל שיהודים יראו בחברה הערבית מקום הנאה ופרנסה, לא רק לאכול חומוס אלא גם לראות הצגה ולעבוד, ככל שהממשק יהיה יותר איכותי, ולא רק בנוי על אינטרסים משותפים, אלא על לגיטימציה הדדית של נוכחות האחר במרחבים שלי, יש סיכוי ליצור זהות מכלילה ולא זהויות נפרדות". 

האם נדרש מאמץ דומה כדי ללמד יהודים לדבר ערבית?
"אנו נדרשים למאמץ ללמד ערבית בחברה היהודית. כל יהודי צריך ללמוד ערבית, אבל זו לא אותה סקאלה של צורך. לחברה הערבית העברית היא צורך קיומי, כלי למוביליות כלכלית, תרבותית ופוליטית. ליהודים זה לא צורך קיומי, זה צורך אזרחי-תרבותי.

"צפייה בהצגת תיאטרון בנצרת דורשת כישור תרבותי, בדומה לצפייה בהצגה בלונדון. הצופה היהודי יחווה חלקים במדינה, שהיום הוא מנוע מהם בגלל חוסר כשירות אזרחית. זה יעזור להפחתת הפחד ויגדיל את תחושת הביטחון. הבנת השפה הערבית היא כישור לחיים בחברה משותפת.