אם לא יהיה אירוע יוצא דופן, מכבי תל אביב תניף בשבת את צלחת האליפות, בפעם הראשונה מאז עונת הקורונה, 2019/20.

מבין 24 האליפויות שלה, תיזכר האליפות הזו כאחת האפורות שבהן. לא בגלל הפסדים רבים, אלא בעיקר כי הסגל לא היה נוצץ (על הנייר ועל המגרש), לא היו הצגות כדורגל ולמעט פתיחת עונה מרשימה, נהנתה מכבי ת"א בעיקר מהמעידות של מכבי חיפה, שהייתה קבוצה מוחלשת – בגלל עזיבת שחקנים – ובעיקר בגלל חולשת הליגה (פלייאוף עליון עם בני ריינה ובני סכנין, אומר הרבה על הרמה). אלא שאליפות היא אליפות. בויקיפידיה יהיה רשום בטור האליפות 2023/4 וגם אם העונה הזו קיבלה טעם מר בגלל ה-7 באוקטובר, רק היסטוריונים חדי זיכרון יעשו את הקשר. השורה התחתונה תקבע.

העניין הוא שמכבי ת"א לא בהכרח הייתה הקבוצה הטובה בליגה. הטבלה לא משקרת, אבל במאבקים הישירים מול מכבי חיפה, היה תמיד נדמה שחיפה איכותית יותר, מבריקה יותר, משכנעת יותר. הניצחון של מכבי ת"א בשבת האחרונה שבר רצף שבו מכבי ת"א לא הצליחה לנצח את חיפה, והוא בעיקר הציב מחדש בקרית שלום את הצלחת.

לא חושב שמישהו במכבי ת"א צריך להיעלב מהקביעה לפיה לא הקבוצה הכי טובה בארץ זכתה באליפות, שכן מה שקובע בסוף הוא רק מספר הנקודות. גם אם נוסיף למכבי חיפה את שתי הנקודות שהורידו לה על התנהגות האוהדים שלה, הפער יישאר משמעותי מדי לסגירה.

***

וזה הדבר הכי מדהים. ברוב המקרים בהם זכתה אלופה בתואר האליפות למרות שלא הייתה טובה מהיריבה העיקרית במאבקי האליפות הישירים, הפער היה קטן, ההכרעה הייתה במחזור האחרון, הוויכוח מי היה טוב יותר נשאר נצחי.

ב-1964 זכתה הפועל ר"ג באליפות למרות שמכבי יפו ניצחה אותה פעמיים, בבית ובחוץ, והפועל פ"ת הייתה הקבוצה הבכירה בליגה. היא ניצלה מעידות של שתיהן כדי לזכות.

ב-1965 עשתה זאת הכח במחזור האחרון למרות שהפועל ת"א הייתה צריכה לזכות באליפות והפסידה במחזור הסיום בנתניה.

ב-1982 זכתה הפועל כפ"ס באליפות למרות שמכבי נתניה נתנה הצגות ותוך שבועיים תקעה שתי שישיות, פעם למכבי ת"א ופעם לבית"ר ירושלים וגם ניצחה במשחק העונה 2-5 את אותה כפר סבא.

ב-1984 זו הייתה מכבי חיפה שפיגרה ב-13 נקודות אחרי בית"ר ירושלים המלהיבה עם אורי מלמיליאן ואלי אוחנה ונהנתה ממעידה מחזור לסיום של בית"ר מול הפועל ת"א, כדי לזכות באליפות.

ב-1991 זכתה מכבי חיפה בדאבל – לא רק באליפות – למרות שהפועל פ"ת היתה מרשימה ממנה בליגה אבל לא הצליחה לנצח אותה בשום מאבק.

ב-1995 ו-1996, אבל בעיקר ב-1995, נראתה מכבי חיפה הרבה יותר טוב ממכבי ת"א, כולל במשחק העונה ביניהן באצטדיון ר"ג (0-3 לחיפה), ועדיין מכבי ת"א זכתה באליפות.

ב-2003 עשתה זאת מכבי ת"א למכבי חיפה, שעשתה עונת שיא בליגת האלופות (מקום שלישי), הובילה בהפרש ניכר מעל לכל הליגה, ועוד לפני שאיבדה את יעקובי איגביני שעזב לפרמייר ליג, הפסידה בקרית אליעזר 3-2 למכבי ת"א שזכתה לבסוף בתואר בזכות הפרש שערים.

ב-2010 – גם בזכות עונת הקיזוז – פער הנקודות העצום שהיה בין מכבי חיפה להפועל ת"א נמחק כלא היה ועל אף שחיפה הייתה יכולה לזכות לבסוף באליפות, היא מעדה במחזור הסיום, "הרוש הודף" והשאר היסטוריה.

***

אפשר להתווכח על עונות אחרות שבהן זכתה קבוצה באליפות למרות שלא הייתה טובה מיריבתה העיקרית, אבל בשעה שניצחה במשחקים ביניהן, במאני טיים, זה מה שקובע. ושוב, זה גם לא משנה. מכבי ת"א תזכה באליפות בפער נקודות מספק, שני מחזורים לסיום העונה. אם היכולת לא סיפקה הוכחה ניצחת לעליונות, עשה זאת פער הנקודות. אלופה מוצדקת.

היא מוצדקת כי צריך לזכור שבתחילת העונה דיברו על אליפות אפילו יותר קלה למכבי ת"א, אחרי השישייה בטרנר שאיתה פתחה את העונה מול הפועל ב"ש בגביע הטוטו. גם העלייה המרשימה לשמינית גמר הקונפרנס ליג, מהמקום הראשון בבית, ואפילו הרביעייה המדהימה שתקעה לאולימפיאקוס בפיראוס – אולימפיאקוס בגמר, כן? – הדגישה את זה שלמכבי ת"א  יש את הפוטנציאל. ובדיוק כמו בחלק מהמאבקים מול מכבי חיפה, מה שיזכרו מהעונה האירופית שלה זה את השישייה שספגה בגומלין מול היוונים. מכבי ת"א עשתה עונה אירופית כבירה בכל מצב והוכיחה את מה שהוכיחה בליגה: המצטבר שלך גדול הרבה יותר מהחד פעמי שלך.

למרות שזו הייתה עונה בינונית במושגים של ערן זהבי – "רק" 17 שערי ליגה, 36 שערים לזכות מכבי ת"א בכל המסגרות – זו הייתה עונת שיא מבחינת כיבושים לדור פרץ ועונת קפיצת מדרגה לגבי קניקובסקי. מכבי ת"א תזכה בתואר האליפות למרות שהיה לה רק זר דומיננטי אחד, מילסון, שוער שלא הייתה לגביו תמימות דעים, והגנה לא מרשימה בלשון המעטה. לחשוב שמכבי ת"א זכתה באליפות עם ואן אובריים כמספר 6 שלה, כשממול התחרו עלי מוחמד ושואו על המשבצת במכבי חיפה, מדבר בפני עצמו.

ערן זהבי במדי מכבי תל אביב ושון גולדברג ממכבי חיפה, בגמר גביע הטוטו (צילום: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

גם העליונות של רובי קין לא ניכרה לעין מול מסאי דגו. שניהם מאמנים חסרי ניסיון. דגו בקבוצה עם פרופיל גבוה וקין כמאמן בכלל. ועדיין קין – למרות קשיים אובייקטיבים וסובייקטיביים בשל ה-7 באוקטובר – הצליח לזכות באליפות ראשונה למכבי ת"א שולאדן איביץ' לא היה מעורב בה. והדומיננטיות של איביץ' הייתה אחרת מזו של קין. הטמפרמנט האחר של קין, הוורסטיליות שלו, היכולת לאסוף את הקבוצה אחרי אובדן פער של 10 נקודות ואובדן ביטחון ניכר, ועדיין לברוח שוב ל-10 נקודות הפרש – הייתה קלף מנצח.

מכבי ת"א גם הוכיחה שאין לניהול הספורטיבי של גל אלברמן בלעדיות על הצלחה, וגם הוא תלוי במאמנים או שחקנים. בן מנספורד השלים שוב שדרה ניהולית זרה במכבי ת"א ושם חותמת על הקלישאה לפיה הכדורגל הישראלי תלוי מומחים זרים.

בשורה התחתונה, הזכייה של מכבי ת"א באליפות ה-24 בתולדותיה – הם יגידו 25, אבל אין שם היסטוריונים – אולי לא הייתה המרשימה בתולדותיה, אבל די הדגישה את העובדה שבראייה היסטורית, זה המועדון היחיד ששמר באופן קבוע על מקומו בצמרת, נפל (באופן יחסי) וקם, ותמיד התכתב עם הקהילה שלו דרך תארים.
מברוכ!