"מבחינתנו הסכם השכר של הפסיכולוגים הציבוריים הוא הסכם דרמטי, ואנחנו מצפים שכל הצדדים יתגייסו", אומר ל'דבר' ד"ר יובל הירש, מראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית וממובילי מאבק הפסיכולוגים, "זו לא תהיה מראית עין, ולא יהיה איזה מענק פה ושם. זה יהיה להישאר ולקבל שכר ראוי בשירות הציבורי".

לדברי הירש, רק העלאת שכר משמעותית יכולה להציל את השירות הפסיכולוגי הציבורי, שמאז 7 באוקטובר הצורך בו רק הולך וגדל. "הפסיכולוגים שעובדים היום בשירות הציבורי, נמצאים היום בצומת. הם על סף ייאוש, ונושאים את עיניהם להסכם הזה כדי לראות מה עומד לקרות. אמרתי את זה גם לנציגי האוצר והמשרדים האחרים – אם אנחנו לא נביא הסכם שיהיה ראוי, זה לא רק לא יביא אנשים, אלא גם יגרום להרבה אנשים לעזוב. תהיה התפוררות, והאזרחים יהיו המופסדים הגדולים".

ד"ר יובל הירש. "אין כמעט אדם במדינה שלא נחשף איכשהו לזוועות" (צילום: אלבום פרטי)

"המצב מטולטל ומיובש כבר שנים, והמחסור הוא מקצה לקצה, בכל התחומים ובכל הארץ", אומר הירש, ומסביר מדוע סוגיית השכר היא דרמטית. "כשמשלמים ממוצע של 50-40 שקלים לשעה לפסיכולוג אחרי תואר ראשון, תואר שני והתמחות, סך הכל עשר שנות לימוד, ובחוץ אתה מרוויח לפעמים פי עשר – ברור שיהיה מחסור. זה אבסורד, בקיץ אתה מתלבט אם ללכת לטפל ולשכור בייביסיטר לילדים, כי שעת עבודה שלה עולה יותר מהשכר על שעת עבודה שלך". 

המשא ומתן החל, הוא אומר, אבל עוד לא רואים את הסוף. "התחלנו עם 50 מיליון שקלים בקופסה, אבל ברור לכולם שזה סכום מינורי שלא יכול לעשות את השינוי הנצרך בפסיכולוגיה הציבורית."

הצורך מתרחב, המו"מ מתעכב

מאז 7 באוקטובר ועם הימשכות המלחמה, הצורך בטיפול נפשי מתרחב, בזמן שהמחסור בפסיכולוגים בשירות הציבורי מחריף, בכל התחומים: בקופות החולים, בבתי החולים, בפסיכולוגיה התעסוקתית, השיקומית, הקלינית, בשירות הפסיכולוגיה החינוכית בבתי הספר וברשויות המקומיות.

בתקופה הזו, הפסיכולוגים בשירות הציבורי מצויים במשא ומתן על תנאי העסקתם מול משרדי החינוך, הבריאות והאוצר, נלחמים על בלימת הנטישה המאסיבית של אנשי מקצוע את השירות הציבורי לטובת הפרטי בשל השכר והתנאים המבזים, ולמעשה, נלחמים על עצם קיומו של טיפול נפשי כשירות ציבורי שהמדינה אחראית לספק לאזרחיה. בפועל, הפוליטיקאים שנוהגים לדבר רבות על חשיבות החוסן החברתי הם אלה שמעכבים את המשא ומתן, שנמשך כבר חודשים רבים, כתוצאה ממאבק שהחל כבר לפני שנתיים וחצי.

"שכר בייביסיטר גבוה משל פסיכולוג"

בדיון בוועדת הבריאות שנערך בשבוע שעבר, הציגה יונית שולמן, פסיכולוגית קלינית, תלוש שכר של עמיתתה, פסיכולוגית בעלת ותק של 12 שנה במגזר הציבורי, המרוויחה 32 שקלים לשעה. "לא חסרים פסיכולוגים בישראל. פשוט אי אפשר לחיות מזה. ובמגזר הפרטי, במקרה הזול, מקבלים פי עשר", אמרה.  

לפני כשנתיים וחצי פתחו הפסיכולוגים בשירות הציבורי בעיצומים, בסופם הושגה התחייבות של המדינה לרפורמה בשכר ולהחרגה תקציבית. המשא ומתן בהתחייבות זו מתקיים רק עכשיו. באותה ועדה, אמרה מאי שמואל, נציגת הממונה על השכר באוצר, שההסכם "ייחתם בשנה הקרובה".

"אנחנו לא בלוחות זמנים בהסכם מסוג כזה", טענה, והודתה שאפילו טרם נבדק אם מענקי העידוד שניתנו לפסיכולוגים במערכת הציבורית לפני כ-5 חודשים היו יעילים, והאם נכנסו מאז פסיכולוגים חדשים למערכת. 

אין הגדרת מפתח לתקינה לפסיכולוגיה הציבורית

בניגוד לפסיכיאטרים, מהם יש מחסור חריף גם כן כבר שנים, פסיכולוגים לא חסר בארץ. על פי נתוני הפורום, ישנם כ-16 אלף פסיכולוגים רשומים בישראל, כאשר פחות משליש מהם עובדים במערך הציבורי.

בסקר שערך הפורום ביולי האחרון, 92% מהמשיבים מכלל תחומי המומחיות ציינו כי שכר נמוך הוא חסם לעבודה בשירות הציבורי, וכ-70% העידו כי יחזרו לשירות הציבורי במידה ותנאי העבודה ישתפרו.  

הסכם השכר האחרון לפסיכולוגים בשירות הציבורי נחתם בישראל בשנת 1979. השכר מצוין בו בלירות ארץ-ישראליות. הפסיכולוגים בשירות סובלים גם מהזנחה כללית של המרפאות לבריאות הנפש, מאלימות מצד המטופלים ובני משפחותיהם שלא מקבלים שירות מספיק טוב, ומריבוי מעסיקים שמקשה על התארגנות והליכים ארגוניים.

רוב הפסיכולוגים מועסקים על ידי משרד הבריאות (בבתי החולים, המרפאות בקהילה, ועוד) או במשרד החינוך במאצ'ינג עם הרשויות המקומיות (בשירות הפסיכולוגי-חינוכי).  

בנוסף, במדינת ישראל אין הגדרת מפתח תקינה לפסיכולוגיה הציבורית (מלבד שירות הפסיכולוגיה החינוכית). משמע, כמה פסיכולוגים נחוצים כדי לתת שירות טוב לאזרחי המדינה. תהליך הגדרת מפתחות תקינה למקצועות הבריאות מתנהל כיום במשרד הבריאות, אך נכון להיום הפסיכולוגיה הציבורית לא נכללת בו.  

"עדות לפשיטת רגל של המדינה"

מצד המדינה, ישנה התנגדות חזקה לייצר סטנדרטים ומפתחות תקינה, מחשש שהיא תחויב לעמוד בהם. אבל בנבכי ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, הפסיכולוגיה החינוכית היא היחידה שנוצרו לה מפתחות תקינה, שעומדים על פסיכולוג אחד ל-1,000 תלמידים בחינוך ה"סטנדרטי" (לחינוך המיוחד יש מפתח אחר).  

הירש מדגיש שהמפתח הזה לא רלוונטי להיום – לא לעידן הפוסט קורונה, לא לעידן הטכנולוגי מרובה הפרעות הקשב והמורכבויות, ובוודאי לא ביחס ל-7 באוקטובר. אבל בניגוד לסקטורים האחרים – הוא קיים. וגם לפיו, המחסור עומד היום על כ-30%, והמצב בשטח עומד על פסיכולוג חינוכי אחד לכ-2,000-1,500 תלמידים. 

"כרגע, יש הכרה של כל הגורמים, אפילו של משרד האוצר, שיש צורך בשינוי משמעותי", אומר הירש. הוא מציין שההסתדרות נרתמה גם היא לעניין, ויו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, מעורב באופן ישיר. גם משרד הבריאות מכיר בבעיה ותומך בשינוי, והבעיה העיקרית, לדבריו, היא דווקא במשרד החינוך.  

הירש: "האוצר שם את המקלות שלו, מנסה להתערב בעבודה המקצועית שלנו, אבל משרד החינוך בכלל לא באירוע. הוא לא מוכן בכלל להכניס את היד לכיס, לבוא ולקחת אחריות על השירות הפסיכולוגי-החינוכי שנמצא במצב מזעזע. זה תמוה בעיניי, המשרד בכלל לא מעורב, מושך ידיו מהאחריות על העובדים שלו ועל הילדים שלנו ומהצוותים החינוכיים". 

אבל מבחינתו, זו אחריות של משרד האוצר, והפוליטיקה לא מעסיקה אותו. "אותי, כנציג העובדים, זה לא מעניין מאיפה מביאים את הכסף. שיביאו אותו. הציבור הישראלי שזקוק לטיפול, הילדים שלנו, לא יכולים לסבול את הפינג-פונג הזה. 50% מהפסיכולוגים בארץ התנדבו, הלכו וטיפלו בחינם באנשים. זו עדות לפשיטת רגל של המדינה". 

"העלות כתוצאה מאי-טיפול תהיה 60-50 מיליארד שקל בשנה"

הירש טוען שמדובר בלא פחות מצרכי מלחמה, כפי שצריך עכשיו נשק ותוספת לתקציב הביטחון. "יש לנו פה מעגלים שניים, שלישיים ורביעיים. יש אנשים שחיים על טראומה מזה שהם ראו את הסרטונים.

"הסטטיסטיקה אומרת שכ-15% מאנשים שחווים טראומה סובלים לאחריה מפוסט-טראומה, ועכשיו זה בסדרי גודל. אין כמעט אדם במדינה שלא נחשף איכשהו לזוועות, ואין כמעט אדם שלא מכיר אדם שנרצח, נפל, נפגע, נחטף. אנחנו מזהירים את המדינה מקטסטרופה שמתחוללת כבר עכשיו. אני כבר לא יודע איזה אסונות עוד צריך לעבור כדי שיבינו שהתיקון של המערכת הוא קריטי.  

"המצב היה רע עשרות שנים, אי אפשר אפילו להאשים ממשלה כזו או אחרת. הקורונה לקחה אותנו עוד צעד לכיוון התהום, ולאחר 7 באוקטובר יש קטסטרופה שאנחנו אפילו לא מתחילים לראות את הקצה שלה. אנחנו נראה את ההשלכות של זה בעשרות השנים הקרובות. אם המדינה לא תתאפס ותיערך לבנות מערך טיפול נפשי איכותי, קוהרנטי ויציב עכשיו, יהיה פה כמו יום כיפור, שאנשים 50 שנה אחרי עדיין סוחבים את זה. המדינה לא תשתקם מהדבר הזה".  

אבל השקעה בשירות הפסיכולוגי הציבורי, לדברי הירש, היא השקעה שתחזור למדינה. "זה ישתלם בחוסן, בקהילות בריאות, במשפחות בריאות, בילדים בריאים, בחיילים בריאים, בכוח עבודה יצרני ובריא. לפי מחקר שעשינו, העלות של הנטל הכלכלי כתוצאה מאי הטיפול תהיה 60-50 מיליארד שקל בשנה". 

"זה לא רק עניין של זכויות עובדים, זה מאבק חברתי"

למעשה, בניגוד לכל מקצוע אחר כמעט, לפסיכולוגים אין כמעט שום אינטרס אישי צר לשמור על השירות הפסיכולוגי הציבורי. הביקוש לפסיכולוגים רק עולה ועולה, יש מספיק מי שידו משגת לשלם מאות שקלים לטיפול, והאופק בשירות הפרטי מובטח. "המאבק הוא אידיאולוגי", מעיד הירש. "זה לא רק עניין של זכויות עובדים, זה מאבק חברתי.  

"ארגוני העובדים הם היחידים ששומרים על השירותים הציבוריים החברתיים במדינת ישראל. בפסיכולוגיה הציבורית כמו בעבודה הסוציאלית, בסנגוריה, בבריאות, בחינוך. כל שירות חברתי ציבורי, אם אין ארגון עובדים מאחוריו – אין אותו. אנחנו לא יכולים לסמוך על מקבלי ההחלטות שייקחו את האחריות על זה, זו עובדה כבר לאורך שנים. ואנחנו לא נפסיק להילחם על הדבר הזה. 

"אף אחד לא מצפה לקבל את ה-400 שקל לשעה שמקבלים בפרטי", הוא אומר, ומבהיר: "כן מצפים לשכר מכבד, ויש צורך בשינוי דרמטי בשביל זה. "יכול להיות שמצפים לנו עוד מאבקים, אבל אנחנו קודם כל רוצים להוציא את העגלה הזו מהבוץ.

"אני אופטימי. אני מקווה שהשיחות יסתיימו בקרוב ושנשיג את התקציב שצריך להשיג. אני רוצה להאמין שגם משרדי החינוך והבריאות וגם משרד האוצר מכירים באקוטיות של המצב, ורוצה להאמין שלא ימשכו אותנו כמו שעשו לסקטורים אחרים. 

הוא מדגיש ש"פסיכולוגים הם ציבור ערכי, הם רוצים לעבוד בשירות הציבורי, הם רוצים לחזור לשירות הציבורי. בסוף אם נותנים שכר שהוא לא מבזה, פסיכולוגים יחזרו לשירות הציבורי".

משרד החינוך: "מייחסים חשיבות רבה לגיבוש הסכם שכר כולל לפסיכולוגים"