מלחמת ששת הימים, ובעיקר תקופת ההמתנה שלפניה, קטעה את רצף משחקי הליגה אז, ולמעשה דחתה ארבעה מחזורים לעונה שאחריה, אלא שאז הייתה זו עונה כפולה שנקבעה הרבה לפני שנאצר סגר את מיצרי טיראן, כך שהליגה לא באמת נפגעה; מלחמת יום הכיפורים דחתה את פתיחת העונה בליגה, על אף שקטעה את רצף משחקי הגביע שהתקיימו לפניה; מלחמת שלום הגליל פרצה מיד לאחר סיום העונה ואירועי טרור או מבצעים כאלה ואחרים אולי העבירו זמנית את הביתיות של הקבוצות הישראליות לחו"ל, או שיבשו את הפוטנציאל להצלחה.

מלחמת 'חרבות ברזל' הייתה המלחמה הראשונה שקטעה את רצף משחקי הליגה לחודשיים, לראשונה מאז מלחמת העצמאות, אם לא מחשיבים את המלחמה בקורונה. ובאופן פרדוכסלי, אם הליגה בקום המדינה בוטלה וליגת הקורונה נגררה עד עומק יולי, עונת 2023/24 תסתיים במועדה, למרות האירוע המטלטל שאנחנו עדיין חווים אותו.

כי אין מה לעשות, זאת הייתה העונה שהייתה, בצל המלחמה בעזה, האיום מצפון ואפילו ליל הכט"במים האיראנים. ועדיין, בניגוד לכל המלחמות האחרות, ההשפעה הייתה במיוחד ביציעים, בעיקר כי השחקן המקצועני (למעט מנשה זלקה) לא משמש בתפקידים קרביים או תומכי לחימה.

שחקן הפועל חדרה מנשה זלקה מקבל פרחים במשחק מול בית"ר ירושלים (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

אימונים חודשו במהרה בסמוך למרחבים מוגנים; הליגה ששבוע לפני המלחמה כמעט שברה שיא צופים, כמעט שברה אותו גם בסוף העונה. רק ארבעה מחזורים נערכו בלי קהל ועוד שלושה עם קהל מוגבל. מה שכן השפיע היה אובדן חיי אדם בקרב אוהדים, והיחס לעניין הלאומי שבא לידי ביטוי גם במשחקי הנבחרת וגם בנגינת ההמנונים המתפשטת, שהבליטה את תופעת הביזוי מצד אוהדי בני סכנין.

ועדיין, הליגה כמעט ולא השתנתה; שלוש הראשונות הן שלוש הקבוצות שחילקו ביניהן את האליפויות מאז עונת 2011/12, למעשה שלוש הקבוצות שחילקו את תארי האליפות בפורמט הקיים של הליגה (14 קבוצות, פלייאוף עליון ותחתון). מי שכן אולי נפגעה מהמלחמה הייתה הפועל ת"א שאיבדה את מאמנה מייק ולקאניס ולא קיבלה תחתיו תחליף הולם. ערב המלחמה היא הביסה את בית"ר ירושלים בטדי 0-3, והייתה במקום השביעי במרחק קצר הרבה יותר מהמקום השני מאשר מהקו האדום. זה קצת תואם את מה שקרה למכבי חיפה ב-1974, כשירדה ליגה, גם בגלל שחלק משחקניה היו מגויסים (ואף נפצעו) במלחמת יום הכיפורים.

***

מכבי ת"א הייתה בפער של 3 נקודות ערב המלחמה, אחרי 5 מחזורים, ולמעט ארבעה מחזורים, לא שמטה את המקום הראשון. בשאלה אם הגיעה לה האליפות עסקנו בשבוע שעבר. העובדה שמכבי ת"א הייתה דומיננטית לאורך כל העונה היא הסיבה שהיא זכתה בסופו של דבר באליפות. פער נקודות שמושג בפתיחה, בהנחה ולא מדובר בקבוצה קקיונית, הוא מפתח חשוב לזכייה בתואר אליפות.

במובן הזה, ההצלחה של רובי קין היא יוצאת דופן, בעיקר כי הוא מאמן זר, במשרת האימון הרצינית הראשונה שלו, כשהוא מגיע ממדינה שיוצאת נגד ישראל באופן תדיר. למול מסאי דגו שכבר אימן בליגת העל, הגם שלא מועדון גדול, הזכייה שלו בתואר וגם ההגעה לשמינית גמר הקונפרנס ליג, מהמקום הראשון בשלב הבתים, הייתה מרשימה. דגו עשה עונה טובה, יחסית לירושה שקיבל מברק בכר, והאצילות שלו לאחר קבלת הבשורה כי לא ימשיך בעונה הבאה, לא רק עשתה טוב למכבי חיפה שנתנה הדרן לעונה הזו, אלא גם תסייע לו בקבלת המשרה הבאה.

הפועל ב"ש התחילה את העונה בתבוסה ביתית 6-1 בגביע הטוטו למכבי ת"א וסיימה אותה בתבוסה ביתית 4-1 למכבי חיפה, כך שגם המקום השלישי שלה לא היה חלק ממרוץ אליפות, אלא תקרת זכוכית, שגם אותו היא השיגה רק בהמשך העונה אחרי פתיחת עונה רעה לעומת פתיחת עונה מצוינת של הפועל חיפה.

***

הפתעות העונה הן כמובן בני ריינה והפועל חדרה. נתחיל מהסוף: תאריך התפוגה של חדרה בליגת העל עבר מזמן, אבל נס פך השמן שלה מאיים לשבור את השיא של ימי החשמונאים. חדרה שוב נמנעה מלהיות יורדת בטוחה ושוב המציאה את עצמה מחדש דרך אלעד מדמון, המכירה שלו למכבי ת"א וההשארה שלו עד לסיום העונה. בעניין הזה יקיר שוורץ ויוסי מאור, הבעלים, עשו עבודה מדהימה. כך אפשר להגיד גם על סעיד בסול, שהפך את ריינה לקבוצה השנייה מהחברה הערבית שתוקעת יתד בליגה יותר מעונה אחת. יכול להיות שגם כאן יש תאריך תפוגה (ובכלל למועדון), אבל ריינה הוכיחה לכל אורך העונה שהיציבות שלה היא מעבר לכל תחזית, הצלחה מסחררת.

אכזבות העונה הן שתי היורדות, ומכבי נתניה. הפועל פ"ת חזרה לליגת העל, הפעם כקבוצת אוהדים, אבל רב היה המרחק בינה לבין קבוצת האוהדים הראשונה, הפועל ירושלים, שהופכת להיות הקבוצה העדיפה בירושלים. הפועל פ"ת עשתה בחירת שחקנים רעה – ותיקים מדי לצד שחקני ליגה לאומית, או מושאלים – ומיהרה לחזור לליגה השנייה, כפי שקורה לה בכל גיחה כזו בדור האחרון. תמיד זה גם משפיע לרעה על ההמשך.

הפועל ת"א היא המועדון הגדול הראשון שיורד פעמיים לליגת המשנה תוך 7 שנים, מאז עשתה זאת הפועל ב"ש ב-2005, אבל זו הפעם הראשונה שזה קורה לה ללא משבר כלכלי-ניהולי. זה יביא כנראה לשינוי ואולי לצמיחה מואצת, אבל יפגע מאוד בליגה בעונה הבאה. ספק אם יישבר שיא אוהדים למחזור בעונת 25/6.

אוהדי הפועל תל אביב במשחק מול מ.ס. אשדוד, בסיומו נפרדה מליגת העל (צילום: רשתות חברתיות, לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

נתניה היא אכזבה כי ציפינו שהיא תעשה קפיצת מדרגה אחרי שנים נהדרות בסוף העשור הקודם, אלא שמתברר שערן לוי ודיא סבע השפיעו על נתניה יותר ממה שהשפיע המועדון כולו. וזה מאכזב בעיקר כיוון שנתניה מנוהלת היטב, אבל לא מסוגלת לעשות את קפיצת המדרגה.

כדורגלן העונה הוא ערן זהבי. לא כי הוא היה טוב יותר מדין דוד או פרנדזי פיירו, או דור פרץ, אלא כי הוא ממשיך לספק מספרים מדהימים – 40 שערים העונה בכל המסגרות – למרות שהיו לו פסקי זמן ממושכים לראשונה מאז חזר מפלרמו. זהבי הוא כדורגלן העונה כי הוא כמעט בן 37 וזכה באליפות, וכבש את שער האליפות, וגם עשה את אחת משלוש העונות הפוריות שלו בקריירה.

תגלית העונה היא לא ענאן חלאילי ולא דור תורג'מן אלא דווקא אלעד מדמון. זה קורה בעיקר כיוון שבניגוד לשניים האחרים, מדמון הגיע לעונה הזו אלמוני לחלוטין – בלי חשיפה במונדיאליטו או באליפות אירופה עד גיל 21 – והוא מסיים אותה עם 12 שערים, וחוזה במכבי ת"א.

מאמן העונה הוא לא רובי קין – למרות התשבוחות שקבילת פה למעלה – כי קין הוא בסוף מאמן מכבי ת"א, מצופה ממנו לייצר עונה כזו. מאמן העונה הוא שרון מימר, שבאמת הפך את בני ריינה למרענן הרשמי של הליגה, ובעיקר לקבוצה בלי רגשי נחיתות מובנים או מזדמנים, בלי תחושת קיפוח וללא אנטגוניזם כלפיה. וזו הצלחה כבירה במקום שאין בו תשתיות לכדורגל. מאמן העונה המאכזב הוא כמובן יוסי אבוקסיס ,שניצח בנקודות את בני לם.

שרון מימר. מאמן העונה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הזר של העונה הוא כמובן מילסון שבלעדיו ספק אם מכבי ת"א הייתה מצליחה לצוף מעל מכבי חיפה ברוב העונה.

התופעה המרעננת והמעצבנת של העונה כאחד היא הקהל. הוא בא בהמוניו, נתן כבוד לנופלים, כבוד לקבוצות שלו, אבל הקומץ שלו הצליח לגרום להורדה של 9 נקודות במצטבר – אחרי ערעורים והקלות – לארבע קבוצות. האם זה השפיע על מרוץ האליפות או על היורדות, זה נתון לויכוח. האם זה השאיר טעם לוואי? בוודאי ובוודאי.

אוהדי הפועל ירושלים מניפים שלט תמיכה באוהד הקבוצה הירש גולדברג פולין, שלטוף בעזה (צילום אורן בן חקוון/פלאש90)

עונת 23/24 הייתה עונה בינונית במישור המקומי, מצוינת באירופה – הכי מצוינת, על סמך הניקוד – למרות אובדן ביתיות, ואיומה מבחינת התחושות שמתערבבות עם התחושות האישיות של כמעט כל אזרח פה.