שלוש שנים אחרי האסון האזרחי הטרגי ביותר שידעה החברה הישראלית, ובצל הבלאגן שמביא איתו המצב הבטחוני, לא התקיים השנה שום טקס רשמי ממלכתי לזכר 45 הנספים במירון. בשבוע שעבר נחשף כי הטקס שהתקיים בשנתיים האחרונות בקרבת ציון קבר הרשב"י לא יתקיים שם מפאת סוגיות ביטחוניות, ולא בשום מקום אחר משיקולי תקציב. שלוש שנים עברו, ובהיעדר טקס זיכרון ממלכתי, גם סמלי השלטון התעלמו מהאירוע, שניים מהם נחקרו על חלקם באסון בוועדת החקירה הממלכתית.
עבור משפחותיהם של יוסף דוד אלחדד; משה מרדכי אלחדד; אליעזר צבי יוזעף; חיים ראק; יוסף מסטורוב; יהודה יוסף לוי; ישי מועלם; יעקב אלחנן סטרוקובסקי; ידידיה משה חיות; שלמה זלמן ליבוביץ'; אלקנה שילה; משה בן שלום; אליהו שמואל כהן; נחמן קירשינבוים; הבחור משה לוי; אריאל אחדות; אברהם דניאל אמבון; אלעזר יצחק קולטאי; משה נטע אנגלרד; יהושע אנגלרד; אלעזר גפנר; אריאל צדיק; חנוך סלוד; שמואל צבי קלגסבלד; אלעזר מרדכי גולדברג; דוד קרויס; חיים עוזר סלר; שמחה בונים דיסקינד; מרדכי יואל פעקטע; ישראל אנקווה; יוסף גרינבוים; יהונתן חברוני; יהודה לייב רובין; מנחם זקבך; משה ברמן; משה שמחה צרפתי; נתנאל שמעון מטלון; דורון חן; ידידיה אשר פוגל; פנחס מנחם קנלוביץ; שרגא אליהו גשטטנר; נחמן דניאל מאריס; מנחם יוסף עמרם טויבר; יששכר דוב בעריש שטיינמץ ויוסף יצחק אייזיק קאהן זכרם לברכה, הפך יום ששונן ליום אסונן. כל משפחה והדרך שבה היא מתאבלת וזוכרת, ויתכן שעבור חלקן אין כלל חשיבות לאירוע, לטקס או להתייחסות ממלכתית כלשהי, אך האסון אינו רק עניינן הפרטי.
אסון מירון אינו עניין פנים חרדי, אף שכל קורבנותיו קשורים לציבור הזה. האסון הוא נקודת ציון ישראלית ויהודית, תמרור אזהרה מדמם וכואב המסמן לכולנו מה קורה כאשר אנשי מקצוע, מנהיגי ציבור ופוליטיקאים נכנעים לגחמות ולחצים, ובראש מעייניהם לא עומדים ביטחון ובטיחות הציבור שהם חייבים לו דין וחשבון.
"תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו", כתבו חברי ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון בדברי הסיכום של הדו"ח שניסו למנוע חברי הקואליציה שכיהנו בזמן האסון, קואליציה דומה לזו הנוכחית. "תרבות רעה של היעדר משילות ושלטון החוק ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות ושל התחמקות ממנה. תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון בל"ג בעומר התשפ"א. הכתובת הייתה על הקיר, ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע, וחובה הייתה למונעו".
למרבה הצער, לא הוחלט על קיומו של טקס זיכרון ממלכתי להרוגים באסון. 45 אנשים שילמו בחייהם, ואף אחד לא נשפט או נעצר. 45 אנשים שמותם הוא כתם על כל שרשרת הפיקוד הרבנית והפוליטית שבמשך שנים איפשרה התנהלות של תרבות רעה, שבה חיי אדם אינם יקרים דיים. אולי זו הסיבה שמותם, שלוש שנים אחרי, אינו נמצא על סדר יומן של הממשלה, של הכנסת או של הציבור.
"כדי למנוע את האסון נדרשה תרבות מתוקנת", כותבים בהמשך חברי ועדת החקירה, "נדרשו נושאי משרה וגופים הפועלים בראש ובראשונה מתוך חובת נאמנות להיותם שליחי ציבור – באחריות ובמקצועיות, נושאי משרה הנוהגים לפי הכלל הבסיסי שבמקום שאין איש – השתדל להיות איש. נושאי משרה הפועלים בחרדת קודש כדי לממש כראוי את האחריות ואת הסמכות שניתנו בידיהם לטובת הציבור ולשלומו". אבל אין איש, אין אחריות, אין אשמה, אין טקס, אין זיכרון, אין כתם, אין תיקון.
