״7 באוקטובר הרג הכול. יש לי חברים בשני הצדדים. לא היה צריך להגיע לשם. היה צריך לעשות שלום ולהגיע לפתרון״, אומרת חממה ג'מיל ממשפחת ג'ובראן, בראיון ל'דבר' שנערך על חוף הים בג'סר א-זרקא.

״אני רוצה לחיות. המנהיגים שלנו רואים הכול כמו משחק פלייסטיישן, אבל החיים שלנו הם לא משחק". היא מביטה סביב, בים שהיא כל כך אוהבת. ״7 באוקטובר היה הפתעה, אבל פה לא השתנה כלום. אני מסתכלת לאחור, וזה אותו דבר. אחד הורג את השני". החוף ריק לחלוטין. ״עדיין יהודים באים לכאן, אבל פחות".

חממה ג'מיל במועדון הגלישה: "לא מעניין אותי יהודי או ערבי. אני מסתכלת על בן האדם, לא על הזהות שלו, לא על השפה שלו" (צילום: יעל אלנתן)

היא מתעקשת למצוא שביב תקווה במציאות המייאשת. ״החיים הם מאלוהים. צריך רק לחיות בשלום, בטוב ובשוויון. לא מעניין אותי יהודי או ערבי. אני מסתכלת על בן האדם, לא על הזהות שלו, לא על השפה שלו. אצלי לא השתנה כלום. הצלה זה אני. אפילו אם יש יריות בכפר אני עוזרת. אני לא מפחדת. מכנים אותי בת הים".

היא בת 45, רווקה, מצילה, גולשת, דייגת, מדריכה ימית, שחקנית כדורגל וכדורעף במאמאנט, תושבת כפר הדייגים של גי׳סר א-זרקא, ואחת מתוך 22 אחים ואחיות. רבות נכתב על עשייתה הענפה, אבל חשוב לה להשמיע את דעותיה, קל וחומר אחרי אירועי 7 באוקטובר, שטענו את מושג ההצלה במשמעויות חדשות.

דיוקן של חממה ג'מיל במועדון הקייאקים. ״אנחנו מחבקים את הילדים פה. אני עובדת גם עם הנוער העובד והלומד בהדרכת ים" (צילום: יעל אלנתן)

"דווקא עכשיו יש לי מה להגיד. יש לי מסר דרך ההצלה", היא אומרת, "הייתי בשני הצדדים – שיחקתי פה בישראל כדורגל ושיחקתי בנבחרת פלסטין. אנשים בשני הצדדים רוצים לחיות. בחיים לא שווה להרוג בן אדם. אלוהים הביא אותנו לכאן. אלוהים נתן לנו את החיים. קשה לראות אנשים הורגים אחד את השני״.

"אני מחנכת ילדים איך לתפוס גל בחיים"

היא הצילה ילד מטביעה כשהייתה בת 12, והחוויה נחקקה היטב בזיכרונה והשפיע על מהלך חייה. היא אומנם לא מצילה מוסמכת, אבל זהות המצילה כבר נטמעה בה. ״מי שעושה טוב, זה מרגיע אותו מבפנים. אחר כך מדברים עליך בטוב ולא שוכחים. זה נתן לי חיזוק להמשיך. משם אמרתי: רק חיים. מצילת חיים. משם התחלתי״.

גם מניעת טביעות היא הצלה, ולכן היא משקיעה בהסברה בבתי ספר ובטיקטוק. "אני מסבירה על הים למשפחות שבאות לשבת פה, מעבירה סדנאות לבתי ספר שבאים לפה והולכת לבתי ספר ערביים״. היא פתחה עם אחיה לפני כמה שנים מועדון גלישה וקייאקים. ״אנחנו מחבקים את הילדים פה. אני עובדת גם עם הנוער העובד והלומד בהדרכת ים".

חממה ג'מיל במועדון הגלישה: יש נשים שהתחתנו מוקדם ובוכות. צריך לחשוב מה את רוצה, לאן את רוצה להגיע. יש הרבה שאיבדו את החיים בגלל החתונה״ (צילום: יעל אלנתן)

ג'מיל גדלה במשפחת דייגים מרובת ילדים עם שתי אימהות ואב. ״לא היה לנו לחם לאכול בבית", היא נזכרת. "הלכתי לבית הספר בלי גרביים". היא הרגישה שונה, וסירבה להתאים את עצמה לתבניות המקובלות. ״עניין אותי לשחק כדורגל, להצליח בין הגברים בכדורגל. הייתי מפרידה במריבות בבית הספר".

"הים זה עולם של החיים, זה בית ספר, זה נשמה"

אבל זהותה כאישה עדיין חשובה לה. "הגברים אומרים 'את אחות שלנו', לא דיברו עליי כגבר. אני אישה. דייגת, ספורטאית, מצילה, חובשת". היא לא רצתה גם להתחתן ולהביא ילדים. ״גם ההורים לא רצו שאתחתן, אלא שאהיה מבוקר עד ליל בים. הם מבינים את שאני אוהבת את הים. יש נשים שהתחתנו מוקדם ובוכות. צריך לחשוב מה את רוצה, לאן את רוצה להגיע. יש הרבה שאיבדו את החיים בגלל החתונה״.

את אהבתה לים היא משתדלת להעביר לדורות הבאים. "אני אומרת לילדים לנקות את החוף, ומי שמביא שקית זבל מלאה נכנס ראשון לים בפעילות. אני מחנכת את הילדים בבתי הספר איך לגלוש בחיים, איך לתפוס גל בחיים. הים זה עולם של החיים, זה בית ספר, זה נשמה, זה תקווה, לא כולם מבינים את זה. יש אנשים שמפחדים לדרוך על החול, ולא יודעים שזו תרופה. ללכת על החול יחף מנקה את הרעלים בגוף".