"כל אחד נדבק לאיזה סיפור", אומרת האומנית יעל סרלין ומצביעה על העבודה הראשונה שלה. "כל הזמן דמיינתי שירדן רומן גת לא יודעת שהבת שלה חיה, ומה עושים לה. בתוך זה אני עם שישה ילדים בבית, רן במילואים, וההורים מפונים. מצאתי את עצמי ערב אחד רוקמת את השם שלה, 'ירדן בת אורלי', ממש כמו שמתפללים על בן אדם, ורקמתי דימוי של אימא מחבקת את הילדה שלה. כתבתי 'בקרוב תתחבקו', כמו תפילה".

הרקמה שיצרה סרלין. "כתבתי 'בקרוב תתחבקו', כמו תפילה" (צילום: יונתן בלום)

סרלין, אומנית רב-תחומית ירושלמית, לא יכלה להתמודד עם כל הכאב, הפחד וחוסר הוודאות שהביאו איתם החודשים הראשונים של המלחמה. היא רקמה בקשה אישית, שרומן גת, שנחטפה מקיבוץ בארי והצליחה ברגע האחרון להעביר לבן זוגה אלון את בתם גפן, תחזור ותחבק אותה. אימה של ירדן, אורלי, למדה עם סרלין במדרשה לאמנות, וכששמעה את סיפורה של ירדן, לא ידעה את נפשה.

"לא תכננתי את זה ככה, אבל לי זה עשה ממש טוב, וחשבתי שזה יכול להתאים לעוד אנשים", אומרת סרלין, שיזמה יחד עם מחלקת האמנות הפלסטית של עיריית ירושלים את הפעילות, ונפגשה במשך חודש עם מאות אנשים, בסדנאות ובזום, ביחד הם, ובייחוד הן, רקמו בקשות, תפילות, אישיות וכלליות, תקוות למציאות אחרת. היצירה, המורכבת מ-400 חתיכות בד רקומות, הוצגה עד כה בגלריית 'סטודיו משלך', ובסוף השבוע הזה יורדת ולא מצאה עדיין מקום להיות מוצג בו.

רקמות מהיצירה של סרלין (צילום: יונתן בלום)

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה" (צילום: יונתן בלום)

רקמה על בסיס צילום גרפיטי שעשו אחיו של מתן אנגרסט שנחטף לעזה (צילום: יונתן בלום)

שובו הביתה לשלום (צילום: יונתן בלום)

רקמות רבות עסקו בילדים החטופים, חלקן כבר התגשמו לטובה (צילום: יונתן בלום)

רקמות מהיצירה של סרלין. "הנחיתי לחשוב על אדם שנמצא במחשבות שלהם, ולחשוב על אישזהו דימוי שמחזיק להן תפילה עבורו" (צילום: יונתן בלום)

את המפגש הראשון בתחילת נובמבר קיימה סרלין בגלריית סדנאות האמנים באצטדיון טדי, שבהם יש לה סטודיו. "זה היה פתוח לכולם אבל הגיעו רק נשים. הצבתי שולחנות עם בד לבן עליהם במרכז החדר, רציתי שיהיה לזה מעמד טקסי. כל אחת קיבלה פיסת בד, סיפרתי על ירדן ועל הרקמה שעשיתי, והנחיתי לחשוב על אדם שנמצא במחשבות שלהם, ולחשוב על אישזהו דימוי שמחזיק להן תפילה עבורו". סרלין מזכירה שבתקופה ההיא אנשים היו מוצפים רגשית מאוד, בחוסר ודאות עצום. "זה היה ממש פורקן חשוב. אנשים אמרו לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהם יוצאים מהבית מאז 7 באוקטובר".

"תחזור, תצחק, תצחיק". רקמות מהיצירה של סרלין (צילום: יונתן בלום)

מספרי הרקמה של יעלי לייבושור ז״ל שרקמה סבתה רחל (צילום: יונתן בלום)

"שיהפוך תהום לבאר" (צילום: יונתן בלום)

"רון בנימין חוזר לרכוב". חלק מהרקמות הן עדות לאווירה שהייתה בחודש הראשון (צילום: יונתן בלום)

"אבא בוא הביתה". חלק מהרקמות אפשר לקרוא כתפילה לחטופים ולחיילים הלוחמים כאחד (צילום: יונתן בלום)

"צ'יקו". רקמות מהיצירה של סרלין (צילום: יונתן בלום)

המפגשים התחילו בישיבה שקטה, ואחרי ההנחיה וזמן העבודה, סרלין עצרה וביקשה לשתף, וכל אחד סיפר את הסיפור שלו. למפגש הראשון הגיעה רחל, סבתה של יעלי לייבושור, תצפיתנית שנרצחה במוצב נחל עוז. "היא ראתה את הפרסום ופשוט באה", מספרת סרלין בהתרגשות. "לבת המצווה של יעלי רחל קנתה לה מספריים של עגור. היא רצתה להקדיש משהו לנכדה שלה, וסיפרה על האהבה של יעלי לרקמה. זה ריגש אותי מאוד, כי סבתי הייתה רוקמת. סיפרתי לה שמצאתי פעם בבית הקברות בטורקיה שסבתא שלי קבורה בו סמל של מספרי רקמה על הקברים. בטורקיה מטביעים סמל של מספריים על מצבות לא רק של רוקמות, סמל לסוף החיים, לכך שחוט החיים נחתך". כשרחל סיימה לספר, כולן קמו לחבק אותה אחת אחת.

לזכרם של הלוחמים הדרוזים שנפלו במערכה, ונולדים מחדש. רקמות מהיצירה של סרלין (צילום: יונתן בלום)

מחכים לנעמי. (צילום: יונתן בלום)

להחזיק תקווה (צילום: יונתן בלום)

על החיבורים בין הרקמות סרלין ושותפותיה עבדו שעות (צילום: יונתן בלום)

בתקווה להחזרת משפחת ביבס בשלום (צילום: יונתן בלום)

רקמות מהיצירה של סרלין. "היה לי חשוב להחזיק מחשבות עם תקווה" (צילום: יונתן בלום)

סרלין ערכה סדנאות במלונות למפונים, הנחתה מפגשי רקמה בזום לקבוצות, רבים רצו להשתתף אבל למאות אלפי אנשים לא היה בית. סרלין הסבירה את הקונספט, אבל אנשים עבדו בבית או בביתם הזמני עם מה שהיה זמין, מה שהופך את התוצאה הסופית למעט אקלקטית, לא אחידה בסוגי הבד ובטיב הרקמה. לאט לאט החלו להצטבר עוד ועוד עבודות, רקמות עם ציורים, תפילות, שמות. "זו עבודה בשיתוף הקהל, לא חתמתי עליה את השם שלי, עשיתי את זה למען מי שרוצה, בתוך תקופה תלושה. אחרי חודש שעסקתי בדברים, הפסקתי לאסוף כי הרגשתי שעברנו למצב אחר, האחרונים הם מהימים שהחטופים בעסקה הראשונה התחילו להגיע". הרקמה האחרונה שהצטרפה לעבודה הייתה של ילד בן 7 משער הנגב, שרקם 'אני רוצה לחזור הביתה'".

את הרקמות חיברו סרלין וכמה נשים שתרמו את עבודתן לרקמה הגדולה, על הבדים הלבנים ששימשו אותה לשולחנות בסדנאות, שש יריעות בגודל 2*1.80 מטר, סרלין הציבה את העבודות, והן חיברו הכול בעבודת יד, שעות על שעות.

"הכי נורא אם נרפה מהמחשבה עליהם"

"זו אווירה יהודית ומאוד קיבוצית, שהזכירה לי פרוכת", היא אומרת. "השילוב של שמיכות הטלאים, שכל אחד עושה את החלק שלו. לרקמה יש אורך חיים, ממש עדות. רקמה על הסידור נשארת שנים. בחוט יש משהו שנשאר ומחבר".

למה בחרת דווקא במשאלות?
"בתקופה ההיא היה לי חשוב להחזיק מחשבות עם תקווה, היום זה נשמע לי נדוש. קשה לי לחשוב על זה. באותו רגע הרגשתי שזה מחזיק לי את הראש מעל למים, כי הכול נראה אסוני. היום, כשהחיים נמשכים וגם המצב הזה נמשך, יותר קשה להחזיק את התקווה הזו הספציפית, כי זה מתחיל להיות מצב קבוע, זה קשה להחזיק תקווה תמימה שעוד רגע זה ייגמר. אז הצלחתי יותר".

אין בך תקווה יותר?
"היום יש בי עוד רגשות, החיים ממשיכים והמציאות לא משתנה. אז חשבנו שהכול אבוד ועוד רגע המציאות משתנה, אז היינו חייבים להחזיק תקווה, ואנשים הרגישו שהכי חשוב זה להיות יחד. זה נכון, זה אשכרה עבד, זה נתן כוח, זה היה חזק. אני אוהבת שיש פה עדות של חודש, במציאות של אי-ודאות ופחד עמוקים".

למה הרקמות לא מסודרות לפי המשפחות או האנשים?
"יש הרבה עבודות שעסקו בילדים, הרבה שהוקדשו למשפחת ביבס. בחרתי לא לחבר ביניהן כדי לא להתעסק בשאלה אם למישהו יש יותר או פחות. כל אחד מהיוצרים בא עם מה שעלה לו בראש. כשחלק מהחטופים השתחררו זה היה ממש חזק, הסתכלנו על הרקמות שהוקדשו למי שחזר ומאוד התרגשנו. ויש את התמונה של ירדן שמתחבקת עם הבת שלה. בול מה שחלמנו".

התפילה שלך התגשמה.
"נכון, אבל לא של כולם. יש עבודה של ארבל, שרקמה לרביד כץ, קרוב משפחה שלה שהיה חטוף. היא חשבה על רביד שישב תמיד בסעודות משפחתיות והצחיק את כולם. היא עשתה את הדמות שלו, עם קווים שנראים כמו צחוק, וכתבה 'תחזור, תצחק, תצחיק'. זה היה חזק כי הרגשנו שאנחנו מכירים משהו ממנו. וגם אם לא ממש מכירים, אז יש לנו מושג".

סרלין מפנה את תשומת הלב לכמה עבודות: רקמה שיצרו אימא ובת מדליית אל-כרמל שרקמו תפילה לשירי ביבס והתנחמו באמונה שלהן בגלגול נשמות; תפילות לתצפיתניות; תפילת החלה של אלמוג סרוסי; עבודות על שני לוק; דמותו של הירש גולדברג פולין עם יד מגובסת; לעבודה של הילד הכי צעיר שהגיע לאחת הסדנאות וצייר דגל כחול לבן; רקמה שעשתה קרובת משפחה של שני אחים שלחמו בעזה וריססו גרפיטי לאחיהם מתן החטוף.

יש מי שאומר שזה שאנחנו מכירים כל חטוף עם הסיפור שלו זה מחליש, כי אנחנו רואים פחות את הסיפור הגדול, וצריך מרחק כדי לקבל החלטות קשות שאולי יצילו את החטופים.
"אני מרגישה הפוך. אלה שני דברים מקבילים, אבל בימים שאני לא זוכרת, אני מתרחקת. אבל זה משהו שאני מאמינה בו, שאם אתה חושב על משהו ומכוון אליו, זה יתגשם הדבר הכי נורא הוא שנרפה מהמחשבה עליהם, שיישכחו. אז אני כל יום דואגת להזכיר לי משהו מזה, כי אני מפחדת להמשיך בחיים ולשכוח את זה. לכן אני שמחה שזה ברקמה, זו עדות לדבר הזה. גם אם מישהו חזר, זו עדות לדבר הזה. הכוח המשותף שלנו הוא להזכיר, להכיר, להכניס אותם למחשבות שלנו ביומיום".