כ-60% ממטפלי בריאות הנפש בשירות הציבורי שוקלים את עזיבתו או מתלבטים בעניין זה, בעיקר בגלל השכר הנמוך – כך על פי תוצאות סקר שמפרסם היום (שני) המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.

את הסקר ערכו פרופ' ערד קודש וענבל ירקוני, לקראת כנס ים המלח בנושא מערך בריאות הנפש הציבורי. החוקרים ביקשו לאמוד את שביעות רצונם של אנשי מקצוע מהמערכת הציבורית, ולזהות את הגורמים המשפיעים על החלטתם אם להישאר לעבוד בו או לעבור למגזר הפרטי. 622 מטפלות ומטפלים השיבו על הסקר, ביניהם פסיכיאטרים (הן של מבוגרים והן של ילדים ומתבגרים), אחים ואחיות פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובעלי תפקידים נוספים.

27% מהמשיבים השיבו כי הם שוקלים לעזוב את עבודתם במגזר הציבורי, ו-31% השיבו כי הם מתלבטים בשאלה זו. מבין השוקלים לעזוב, אחוז גבוה במיוחד היו מתמחים ומתמחות בפסיכיאטריה של ילדים ונוער (63.6%) ופסיכולוגים (41.7%). נמצא ששיעור השוקלים לעזוב גבוה בקרב פסיכיאטרים ופסיכיאטריות מומחים לילדים ונוער, ומתמחים ומתמחות בפסיכיאטריה למבוגרים (38.2% ו-33.3% בהתאמה). גם 28.4% מהמומחים ומומחיות בפסיכיאטריה למבוגרים, 23.2% מהעובדים והעובדות הסוציאליים ו-16.6% מהאחים והאחיות הפסיכיאטריים השיבו כי הם שוקלים לעזוב את השירות הציבורי.

עוד לפני 7 באוקטובר, מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל סבלה ממצוקת כוח אדם ניכרת, במיוחד ביחס לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים. בתקופת המלחמה הביקוש לטיפול עלה, והעומס על המטפלים הולך וגובר.

משיבים ששוקלים לעזוב את המגזר הציבורי נשאלו מה הסיבה העיקרית לכך. בקרב פסיכיאטרים ופסיכיאטריות למבוגרים ופסיכיאטרים ופסיכיאטריות לנוער ולילדים, הסיבה העיקרית היא חוסר שביעות רצון מגובה השכר. כ-80% מהפסיכיאטרים למבוגרים ו-57% מהפסיכיאטרים לילדים השיבו כי הם שוקלים לעזוב את משרתם בשל פערי השכר בין המגזר הציבורי לפרטי.

משיבים בסקר תיארו את עבודתם כ"שוחקת, לא מתגמלת, מתסכלת", ומחו על "ניצול עובדים במערכת כך שיעבדו כמה שיותר שעות, כדי לחסוך בעובדים נוספים", "עומס רב ובלתי נסבל שלא מאפשר אוויר לנשימה" ו- "תחושה שאנחנו כל הזמן ב'כיבוי שריפות' במקום לעשות עבודת עומק משמעותית".

עוד ציינו משיבים כי השכר הנמוך מחייב לשלב בין מקומות עבודה כיוון ש"אי אפשר להתקיים מהשכר", כי "חסר תקציב לפיתוח הדרכות לצוות המטפל", כי קיימת "הישענות רבה מדי על מתמחים" וכי "סביבת העבודה הפיזית פעמים רבות לא מכבדת את המטופלים ואת אנשי הצוות".

כשנשאלו על סיבות להישאר, המשיבים ציינו את תחושת השליחות (58%), סיפוק מהסיוע לאוכלוסיות מוחלשות (58%), וכן יציבות תעסוקתית וזכויות (48%). מניתוח הנתונים עולה שתחושת השליחות היא שיקול מרכזי עבור כלל המשיבים, גם אלו ששוקלים עזיבה.

מהתשובות עלה תסכול מהפער בין הרצון לעשות עבודה טובה לבין התנאים שמקשים על כך: "אנחנו בתחתית סדר העדיפויות בכלל וברפואה בפרט"; "הנהלות קופות החולים מתקשות להבין את הצורך להשקיע בהכשרה מקצועית ושכר מטפלים", "מאוד אוהבת את העבודה אבל מרגישה שלא יכולה לתת למטופלים את מלוא תשומת הלב ומענה מלא לצרכים שלהם בגלל מחסור בצוות"; "התחושה היא שאף על פי שאתה מתאמץ מאד – אתה לא מצליח לתת מענה ראוי מספיק".

פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית מוסר בתגובה: "כבר עם תחילת הרפורמה בבריאות הנפש ב-2015 ראינו כי הפעולה הראשונה שנוקטים היא סגירת מרפאות לפני שנפתחו חלופות, והתעלמות מטיפול בבעיית הבסיס שהיא כמובן תנאי שכר ועבודה בלתי ראויים ומבזים, אשר מביאים את העובדים לעזוב. מאז ידענו לצערנו מכות רבות, בכללן הקורונה, אסון מירון, שומר חומות וכמובן אסון אוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. לצערנו, במקום לעדכן את שכר הפסיכולוגים ולעדכן תקינה שתתאים לצרכי האוכלוסייה כפי שנדרש עוד מהרפורמה בבריאות הנפש, ולשמר את הפסיכולוגים, מחפשים פתרונות פלסטר מהירים".

"כבר בימים אלו, ימי מלחמה קשים מנשוא שמביאים עמם קושי נפשי רב, בפרט אצל ילדינו, אנו מזהים מגמה של עזיבה של פסיכולוגים בבריאות הנפש, בבתי החולים ובמסגרות החינוכיות בשל אותן סיבות. למרות פניות חוזרות ונשנות, אנו לא רואים את שר החינוך יואב קיש נותן את דעתו על כך או מתייחס, והלכה למעשה מפקיר את בריאות ילדינו. כתוצאה מכך אנו עומדים מול תורי המתנה לטיפול פסיכולוגי ארוכים מנשוא, החמרה במצוקה, ופגיעה בסביבת הנפגעים ובתפקודם״.