תושבי פרי גן שבחבל שלום גילו בתחילת מאי פלאיירים על גגות ועל מדרכות המושב. הפלאיירים דרשו מהתושבים להתפנות – כלומר, מתושבי רפיח. פיצוץ גדול בתוך רצועת עזה העיף את הפלאיירים, שאותם הפיץ צה"ל לאוכלוסייה בדרום הרצועה, והם מצאו את דרכם לתוך שטחי ישראל.

"אולי בכלל אנחנו אלו שצריכים להתפנות", צוחקת הדס זנזורי, מנהלת הקהילה של פרי גן בתקופת החירום, "החזרה שלנו מתחילה מנקודה של אי-אמון. אבל אנחנו חוזרים".

עשרות משפחות מפרי גן כבר בחרו לשוב לבתיהן, כמחצית ממשפחות המושב. זאת למרות שהחזרה הרשמית ליישובי חבל שלום צפויה לקרות רק עוד כחודש, ב-7 ביולי, עם תום תקופת הפינוי של תושבי העוטף שבמרחק עד 7 ק"מ מהגדר. החל מתאריך זה המדינה תפסיק לממן את השהות במלונות של רוב מפוני העוטף, ובהם כל יישובי חבל שלום.

הכניסה לחבל שלום. "זה המקום הטבעי שלנו, המשך של ההתיישבות בנגב" (צילום: דוד טברסקי)

השבים לחבל מנסים לחזור לשגרה כלשהי תחת הדי ההפצצות מרפיח, שהתחזקו מאוד מאז כניסת צה"ל לעיר בתחילת מאי. הם מתמודדים עם ימים של אזעקות, עם חששות מפני חדירת מחבלים, ומפעם לפעם עם אירועים חריגים – פצמ"רים שנורו על קיבוץ כרם שלום; פצצה של חצי טון שהתנתקה בטעות ממטוס חיל האוויר בדרכו לרצועה, והתרסקה בגינה במושב יתד.

"אנחנו חוזרים כי זה המקום הטבעי שלנו", מסבירה זנזורי, "אנחנו ממשיכים את ההתיישבות בנגב. אני מאמינה שרוב המשפחות יחזרו בסוף. אבל יהיו כאלו שלא. במושב מכבדים כל החלטה, מתאמצים לעזור במה שניתן".

"כבר שמענו את ההבטחה שהצבא יחצוץ בינינו לגדר"

כחלק מתהליך בניית האמון והניסיון להרגיע חששות, האלוף במילואים מיקי אדלשטיין, שמסייע לפיקוד דרום מאז תחילת הלחימה, כינס את ראשי היישובים בחבל. אדלשטיין סיפר שבקרוב שלושה גדודים ייפרשו בכל האזור שבין אשכול לגדר ויגנו על התושבים.

"הבטיחו הרבה דברים", אומרת זנזורי, "שהצבא יהיה החיץ בינינו לגדר, וגם בצד השני של הגדר. שייצרו שוב מרווח של קילומטר שיירו במי שייכנס לתוכו. הבעיה היא שכבר שמענו את ההבטחות האלו בעבר, ואני יודעת שהמדיניות הזו נשחקה במשך השנים".

הדס זנזורי מפרי גן. "אני מניחה שנחזור לטפטופים, אבל יש לנו קו אדום – שלא יאפשרו לזוועות לחזור" (צילום: דוד טברסקי)

לא ניתן לראות סימנים לכך, אך בצה"ל מבקשים מהתושבים להאמין שהגנת האזור משתדרגת. לפי פרסומים זרים, מערך הגנה משמעותי המורכב מגדודים ומוצבים נבנה בתוך רצועת עזה כבר במשך חודשים. אחת ממטרות הלחימה ברפיח היא לאפשר את ההגנה הזו, במיוחד עבור תושבי דרום העוטף – אך במקביל בכירים ישראלים, בהם שר הביטחון יואב גלנט, אומרים שצה"ל לא מתכוון להישאר ברצועה לטווח ארוך. לא ידוע מה סדר הגודל של מערך ההגנה הזה, וכמה זמן יישאר.

תושבי פרי גן וחבל שלום כולו ניצלו בזכות קרב גבורה במושב של חברי כיתת הכוננות של היישוב הדתי הקהילתי שלומית. ארבעה מחברי כיתת הכוננות נפלו בקרב. לצדם לחם רבש"צ החבל, לוחם היס"מ והשוטר אבי צידון, שנפל אף הוא בקרבות. מערך ההגנה באזור היה דליל מאוד.

"לצערי, אני מניחה שנחזור לטפטופים של לפני 7 באוקטובר", אומרת זנזורי, "אך יש לנו קו אדום – מצב ביטחוני שלא יאפשר לזוועות שקרו לנו לחזור". לא ברור מי יסכים להתפשר על החיים עם רעשי פיצוץ בלתי נגמרים, אך גם לא ברור שלאנשים יש ברירה טובה יותר. "אנשים כבר עכשיו חוזרים בגלל העבודה, או כי אי אפשר יותר להמשיך במלון. לא משנה איך נזרוק את המטבע, הוא ינחת בדיוק באמצע, יהיו כאלו שיהיו בעד החזרה וכאלו שיתנגדו".

"הילדה חזרה לגן, אבל הקטנה שבמעון נשארה בבית"

כמה דקות נסיעה קצרות מפרי גן, אופיר ראובן, אשת חינוך ממושב יבול, חששה מאוד מהחזרה. התעצמות הלחימה וההתעקשות של מועצת אשכול להחזיר את התלמידים ב-1 לספטמבר לבית הספר בקיבוץ מגן, המרוחק רק 5 ק"מ מהגבול, אפילו גרמו לה לחוש חרטה מסוימת. כשתתחיל שנת הלימודים, היא אמורה לשלוח אליה שלושה ילדים.

"משרד הביטחון והמועצה מאשרים את החזרה", אומרת ראובן, "אף שיותר ממחצית מההורים אמרו שלא ישלחו לשם את הילדים שלהם". בצבא טוענים שהחזרה בטוחה, ועם זאת – הורים רבים מבקשים אלטרנטיבה רחוקה יותר מהגדר, אפילו זמנית. ראש המועצה גדי ירקוני טען שהדבר לא ישים ושאין לכך תקציב.

"אין שכבת גיל באשכול שלא עברה אירוע טרגי", אומרת ראובן. לדבריה, גם מנגנון מענקי השיבה, שמפחית את המענק ככל שהשהות מחוץ לבית מתארכת, דחף את המשפחה לשוב. "אתה מפחד שאתה מאבד כסף – וחוזר".

כשליש מהמשפחות עם ילדים חזרו ליבול. ילדי יבול וחבל שלום בכלל היו חלק ממסגרות הגיל הרך בקיבוצים שפונו, כמו ניר יצחק, סופה וחולית. כעת אין מספיק מסגרות, ובאלו שפתוחות יש מחסור באנשי ונשות חינוך.

"מי שבחר לחזור מוקדם מצא את עצמו עם מסגרת רק לחצי מהילדים שלו", אומרת ראובן. "מישהי מאחד המושבים פה סיפרה שהתקשרה אליה רכזת גן ואמרה לה שאם היא לא חוזרת לאזור ורושמת את הילד – לוקחים לו את המקום. אז עכשיו הילדה חזרה לגן, אבל הילדה הקטנה שבמעון נשארת בבית. איך עובדים ככה?"

סוגיית בית הספר הפכה לסמל המורכבות והחשש בתהליך החזרה. רק לפני שבוע נפל טיל בחצר בית הספר היסודי בקיבוץ סעד. "היה פה משבר אמון מוחלט ועדיין יש", אומרת ראובן. "בפיקוד העורף אומרים שהם מצטערים ורוצים לשאת באחריות, אז אני אומרת – תוכיחו. תנו לנו שנה וחצי שנתיים להרגיש ביטחון, לדעת שהילדים נמצאים באזור בטוח. תודו שאתם לא יודע לקבל אחריות על המצב הביטחוני בזמן הקרוב, ותאפשרו פתרון אחר. לא לשלוח את הילדים שלנו ללמוד מרחק הליכה מהגבול עם עזה".

עבור ראובן, ילידת המושב, הסוגיה הביטחונית היא אישית מאוד. בנה הבכור היה בן חודשיים כשגלעד שליט נחטף בבסיס שנמצא במרחק נסיעה קצרה מהמושב. זה גם היה הרגע שבו החלה ההידרדרות בביטחון האזור, שרק החריפה מאז.

"הילדים שואלים אותי לאן הלכתי כשהיה צבע אדום, איך הסתדרו בלי מיגוניות. הם לא מצליחים לדמיין מציאות שבה הדברים האלו לא קיימים. אני לא מרגישה אשמה על הבחירה לגור כאן. החיים נהיים קשים יותר בכל ישראל, אז בעיניי לא משנה אם אגור בתפוח, בכפר סבא או ביבול".

"הציפייה מהמדינה היא לפעולה צבאית רצינית"

בצד השני של הכביש מול מושבי חבל שלום, במרחק פחות משני קילומטר מהם, יש שדה קרב. הכניסה אליו סגורה, מאובטחת על ידי חיילים. בקצה הכביש עומד קיבוץ כרם שלום. דודי רבי, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, הפיק מהמצב הזה לקח ברור: "אי אפשר לגדל ילדים בתחושה שיש נאצים מעבר לגדר".

לאחר שנלחם בעזה, הוא עבר לשמור על ביתו ועושה זאת כבר חודשים, בעוד משפחתו מפונה באשלים. מבחינתו, מיגורו המוחלט של חמאס הוא תנאי חובה. היכולת לסמוך על הגדר אבדה.

הכניסה לרפיח עוררה בו אופטימיות, לפחות לרגע. "הייתה פה חוסר ודאות לגבי הכול. כל הזמן אמרנו 'ואם לא תהיה כניסה, אז מה יהיה איתנו? מה יהיה עם כרם שלום?' יש לנו אורך רוח, וברור לנו שכניסה לרפיח לא אומרת שחמאס הושמד. אולי זה ייקח אפילו שנה-שנתיים. ואולי נשקול לחזור לחיות פה תוך כדי. אבל הציפייה מהמדינה היא לפעולה צבאית משמעותית ורצינית".

בית שנפגע בכרם שלום. "במשך שנים עמדות של חמאס תצפתו על רוב הבתים ביישוב" (צילום: דוד טברסקי)

רבי היה בקיבוץ ביום שבו הפצצה כבדה של החמאס הרגה ארבעה חיילים, וגרמה לנזק כבד. זה היה אירוע יוצא דופן, לפחות ביחס לתקופה האחרונה, וגם הוא עדות ללחימה שהתעצמה ברפיח. מחוץ לביתו רואים בקלות את עמודי העשן שעולים מרפיח, וירי ופיצוצים נשמעים ברצף, 24 שעות ביממה. כרם שלום הוא הקרוב ביותר לרצועה מבין קיבוצי החבל, ולכן בלימת המחבלים בו הצליחה להציל חיי אדם רבים באזור כולו.

"במשך שנים עמדו עמדות של חמאס מול הקיבוץ, ותצפתו על רוב הבתים ביישוב", אומר רבי, "אבל המצלמות על החומות שנועדו לשמור עלינו? הן מומנו מתרומות, כי המדינה לא הסכימה לממן. וזה בקיבוץ ששום בסיס או מוצב לא מפריד בינו לבין החומה. עד 7 באוקטובר עוד אפשר היה להכיל את כל זה. עכשיו זה לא בא בחשבון".

"כשקופת החולים חזרה, זו הייתה עבורי קריאה לשוב"

בפינה הצפונית של החבל, זהבה שקד ממושב דקל נזכרת שהפינוי השנה לא היה הראשון שחוותה. הראשון היה לפני 42 שנה, מהעיר ימית בסיני. היא הגיעה לשם בשליחות ציונית, וכשהתפנתה החליטה להקים את ביתה, ביחד עם עוד מאות מפונים, באזור חבל שלום – שלפחות מחצית מתושביו גרו בחבל ימית עד 1982.

"כאבנו על כך שבגין, שדחף להגדלה של העיר, הוא זה שגם החליט לפנות אותנו", אומרת שקד. "אני חשבתי שזו טעות שנתפנה, הפגנו נגד ההחלטה. אבל ביום שבו באו לפנות, החלטנו לא להתנגד לשוטרים בכוח. הסכמנו להתפנות עבור השלום. וזה שלום טוב, שאני מקווה שלא יעורער".

לשקד קשה להאמין להבטחות השלטון על כך שהחמאס ייעלם. "ב-7 באוקטובר היה פה מחסור חמור בנשק ובכוח אדם. לא הייתה באמת כיתת כוננות. ניצלנו בזכות תושייתו של מח"ט, וכוח צבאי שהגיע להציל אותנו. כל מה שאפשר לקוות לו עכשיו זה שתהיה הפרדה גדולה יותר מהרצועה, וצבא חזק יותר. והכי חשוב, שחומה תהיה חומה".

שקד חזרה למושב כמעט ריק, עם מעט חקלאים, חברי כיתת כוננות, ועוד כמה תושבים שלא מצאו את עצמם יותר במלונות והסכימו לשלם את מחיר החיים באזור לחימה. "סוגיית בית הספר פחות מעניינת אותי. כשהבנתי שקופת החולים האזורית חזרה – זו הייתה מבחינתי הקריאה לשוב.

זהבה שקד עם בעלה נמרוד. "מאמינה שנשקם את החיים שלנו פה" (צילום: דוד טברסקי)

"החלום שלי כסבתא זה שהנכדות שלי יבואו להיות פה לידי – אבל כל עוד יש ירי שלנו ברפיח וירי עלינו זה לא אפשרי. אף שהירי שלנו הוא סוג של נחמה מבחינתי, אפילו מרגיע, כי בשבת שבה היינו צריכים אותו – הוא לא היה".

עם החזרה למושב ביקרה לראשונה בבית הוריו של חתנה, יובל, שהוריו, מתי ועמיר וייס, נרצחו בביתם בקיבוץ בארי. היא הייתה קשורה אליהם מאוד: "זה קשה, כבד, עצוב. זה מלווה אותי כל יום וכל היום". כשהיא מספרת על כך, נשמעים ברקע פיצוצים אדירים מכיוון הרצועה.

היא חששה לחזור, אבל בדקל יש לה את הגינה שלה, וגם את 'הגדת חבל ימית', מרכז מבקרים שבו היא מדריכה בהתנדבות. שקד היא זו שהקימה את מרכז המבקרים לפני יותר מעשור, כדי לספר את סיפורו של החבל, שההתיישבות הישראלית בו הפכה לזיכרון רחוק.

שקד לא מוכנה שגורלו של חבל שלום יהיה דומה. "כמה ימים אחרי השבת הארורה פגשתי את בתי עדי, ששהתה עם יובל והנכדות בבארי כל אותו יום. והיא ישר אמרה לי: 'אימא, אנחנו נשקם את החיים שלנו פה'. אני מאמינה שכך יהיה. צריך שהמדינה תאפשר לנו לבנות, להתרחב, כדי שנוכל להביא לפה את ילדנו".