מה מביא אישה בת 61 לצאת לבד לטיול רכבות בגרמניה?
העצב.

זה לא שאני עצובה כל היום, לפעמים אני מחייכת, מי שמסתכל מהצד יכול לראות אצלי שמחה. אני משתדלת לשמור על שגרת פרישה מוקדמת ככל האפשר: לעשות הליכות, להתעמל, לקרוא, ללמוד, לטייל, לפגוש משפחה וחברות. משתדלת שיהיה נורמלי.

אבל הנורמלי החדש הוא גם עצב גדול בפנים. אבן גדולה שצריך להסיר כל פעם שרוצים לעשות משהו שהוא לא לבדוק ב- 6:00 בבוקר מה הותר לפרסום ומה עדיין לא.

***

זה לא דיכאון. אני מהדור הישן, אנחנו פחות מאמינים בדיכאונות. אצלנו יש "מצבי רוח". את הדיכאון אנחנו משאירים לפתולוגיה ולא ליום יום.

דיכאון בשבילנו הוא לא עמדה קיומית, אנחנו מאמינים בזכות להיות עצובים, או שמחים, או מהורהרים, יש לנו מצבי רוח והם בסדר, הם לא מחלה טעונת טיפול. אצלנו מותר להיות עצובים ולא צריך לגרש את העצב.

אבל מה עושים כשהעצב אין לו סוף ואי אפשר לשאת אותו יותר? זה קורה בעיקר בחגים, רגע לפני שהחג נכנס. המועקה תופסת מקום גדול בחזה ואני חושבת מאין אאסוף את הכוחות לחג הזה, ומי בכלל רוצה לחגוג?

אבל אז בא החג והשמחה שלו. האבן זזה קצת הצידה, נהיית יותר קלה ואפשר אפילו לשמוח.

לקראת יום הזיכרון האבן הזו הפכה לנוזל סמיך וצפוף המאיים לגלוש מתוכי ולהציף. הרגשתי שאני לא אוכל לשאת את העצב הזה, שאין לי יותר מקום לאבן הסמיכה הזו.

החלטתי לברוח מפה. לא לתמיד, רק לקצת זמן עד יעבור עצב.

מוזר שאישה יהודיה בורחת מעצב, דווקא לגרמניה, ודווקא ברכבות.

***

בגרמניה יש לי חברות. את גרמניה אני מכירה טוב מאז שנשלחתי לייצג את מפ"ם במשלחת לכנס הצעירים של האינטרנציונל הסוציאליסטי האירופי. פעם הייתה בישראל מפלגה כזו שקראו לה מפ"ם והיו גם מפלגות סוציאל דמוקרטיות, הציונות הייתה ניסיון של צדק חברתי והקמת קיבוצים צמודי גדר. ניר עוז למשל. אני גרתי בדן. פעם הקיבוצים האלה היו קיימים. אולי הם עוד יהיו.

יש לי חברה וחבר שמאלנים בגרמניה, הם מגדירים את עצמם סוציאל דמוקרטים, או סוציאליסטים. שם מודעות למעמד הפועלים וכבוד האדם העובד הם משהו שאת גדלה איתו ולא מגלה במקרה כשאת מתבגרת.

הייתי בגרמניה מספר פעמים עם תלמידים ותלמידות בחילופי משלחות נוער. הייתי עם המשפחה. במלחמת לבנון השנייה, כשהבית שלי התמלא במשפחה מהצפון, החברה מגרמניה פינתה לנו את בית הקיץ שלה ביער והילדים יכלו להרגיש קצת חופש גדול ומרחב.

מוזר, אבל אני מרגישה בגרמניה קצת כמו בבית. המקומות מוכרים לי. יש לי בהם חוויות. יש לי חברות וחברים.

***

בגרמניה יש גם כרטיס לכל התחבורה הציבורית במדינה ב- 50 יורו לחודש. כן, יש שם ממשלה שמאמינה בתחבורה ציבורית נגישה, נקייה, חדשנית ב-50 יורו לחודש. זה שהם מאמינים ברכבות, אנחנו היהודים כבר יודעים, אבל מסתבר שהם מאמינים גם באוטובוסים, רכבות עיליות ותחתיות, רכבות קלות… ובכלל בזכות האדם לנוע ממקום למקום בקלות ויעילות.

אמנם המנוי הוא לרכבות אזוריות בלבד, למשל הדרך ממינכן לפרנקפורט אורכת 5 שעות ו-48 דקות, צריך להחליף 3 רכבות, אבל יש לי את כל הזמן ובדרך עצרתי לטייל בוירצבורג היפה על נהר המיין. אני, מזוודה אחת קטנה ומתגלגלת, תיק גב וכרית עורף נסענו לגרמניה לטיול רכבות עם מסלול לא ידוע מראש.

יש לי חברה שטוענת שאדם צריך "עוגנים", אז קבעתי שאפגוש חבר אחד וחברה אחת. החבר לקח אותי לראות את גמר הגביע לכדורגל נשים של גרמניה. 50,000 איש באו לראות את המשחק הזה שכולו פסטיבל גברים נשים וטף.

החברה השאירה אותי אצלה שלושה לילות, כי טענה שאני צריכה לנוח ולדבר. דיברנו שלושה ימים רצוף. היא רצתה לדעת עלינו הכל: מה היה ב-7/10, איפה היה הצבא, השב"כ והמוסד, איפה הייתה הממשלה. לא היו לי תשובות. כשהיא שאלה מי מההרוגים והחטופים אני מכירה, היו לי הרבה תשובות. דיברנו על ימין קיצוני באירופה, על לאומנות, הגירה, מעמד עובדות ועובדים, משפחה וחברים, אבל בסוף תמיד הגענו ל-7/10. כל הדרכים מובילות לשמחת תורה.

***

ביום הזיכרון עזבתי אותה ויצאתי לדרך. לא הייתה לי תוכנית, לא רציתי כזו. הורדתי שירי עצב, או איך שקוראים לזה פה "שירי ארץ ישראל היפה", כי ישראל היפה היא תמיד עצובה. עליתי וירדתי מרכבות בדרך אל כלום.

הרכבות ב- 50 יורו לחודש היו מלאות במבוגרים עם בגדי "הייקינג" מדוגמים ומקלות הליכה וכן במהגרים. באחת הרכבות לפרנקפורט ישבו מולי זוג אוקראיני שפיצחו גרעינים בחדווה, פיטפטו בהנאה וצילמו את נהר המיין בהתפעמות. כשהם ירדו כל הסביבה הייתה אפופה בקליפות גרעינים.

ברכבת אחרת לאורך נהר הריין ישבה מולי מהגרת צרפתייה מאחת הקולוניות, ששוחחה עם המשפחה בשמחה ובקול. הייתה לה יום הולדת והם שלחו לה שירים שכל הקרון שמע.

בדרך אל הרי האלפים מילאו את הכיסאות רביעיית נערות ונער מדנמרק. לא הבנתי מה הם אמרו כל הדרך, אבל הם אמרו את זה בקולי קולות.

נסיעה מוזרה במיוחד הייתה כשהתיישבו לידי אמא ובן מהגרים ממדינה ערבית, סוריה נדמה לי על פי המבטא. הבנתי את כל שיחתם. בשלב מסויים האם הוציאה אוזניות והתחילה להקשיב להרצאת דת. האימאם דיבר ודיבר ודיבר. נזכרתי בנסיעה מהעבודה שהנהג גם הרכיב אוזניות והרב כל הדרך דיבר לו באוזניים.

האם כל הזמן ניסתה להאכיל את הילד. הוא אמר לה שהוא רעב, אבל לא לסופגניות שהיא מציעה לו. הם נסעו להלוויה של איזשהו קרוב משפחה.

אני הסתרתי את ישראליותי ואת יהדותי. גם כשהם דיברו עלי.

***

גרמניה כבר לא מאמינה בדיוק הזמנים. הרכבות תמיד מאחרות ולפעמים אפילו נעלמות לגמרי ממסך הנסיעה. לי זה לא שינה כלום, רק את המסלול שבין כך נקבע מרגע לרגע.

זה לא שגירשתי את העצב בגרמניה, זה שהייאוש נעשה יותר נוח כשהירוק והמים השוצפים ניבטים מחלון הרכבת.

ביום הזיכרון התחלתי להרגיש את הגעגועים העזים, לא למדינה כיישות גדולה ערטילאית, אלא געגוע למלים, לשפה, געגוע למשפחה, לחברות, לחברים.

דגל ישראל לצד דגלי גרמניה, אוקראינה והאיחוד האירופי, על בניין בגרמניה (צילום: אושרה לרר שייב)

הסתרתי את ישראליותי, למרות שדגלי ישראל התנופפו לעברי מראשי עיריות בדרך, סמוך לדגלי אוקראינה, האיחוד האירופי, האזור והמדינה. האירוויזיון הפתיע אותי בדרך, באהדה שזכינו לה בקרב הצופים. אהדת הצופים ודגלי ישראל על העיריות הבהירו לי שיש פער בין המדיניות המוצהרת של הפוליטיקאים לבין מה שבאמת חושבים האזרחים באירופה.

***

האזרחים באירופה פוחדים. המהגרים פוחדים מהלאומנות העולה של המקומיים הוותיקים, והמקומיים הוותיקים מפחדים מהאיסלמיזציה המתפשטת.

הלכתי בשכונות שחברים אמרו לי לא ללכת בהם. לקחתי חדר מלון במקום שהמליצו לא לקחת. לא הרגשתי פחד שם.

בכלל, פחד הוא תחושה מתעתעת. אנחנו מפחדים ממה שאנחנו רואים, ואם אנחנו לא רואים, אנחנו לא מפחדים. בעוטף עזה של 6 באוקטובר לא היה פחד.

חזרתי לארץ. מסתבר שאזורים בהם טיילתי לאורך הנהרות הוצפו כעת. יש הרוגים ונעדרים. גם אצלם לא ראיתי את הפחד מהנהרות לפני שהם הוצפו. ראיתי שהם מטיילים לאורכם בנחת. כל פלח אדמה והעצב שלו.

***

ברחתי וחזרתי. אני לא חזקה ולא מחוזקת יותר, אני רק מבינה עוד יותר שאין לי ארץ אחרת אך אדמתי בוערת.