במידה והמדינה לא תאריך אותה, בעוד כחודש צפויה לפוג תקופת הפינוי במלונות ובמוקדי הפינוי העצמי של רוב תושבי העוטף, והם יידרשו לחזור לבתיהם. התקופה הזו מביאה דילמות רבות לפתחן של הנהגות הקיבוצים, כאשר אחת מהן רגישה במיוחד: מה הדרך הראויה לפעול מול החברים שהצהירו כבר כעת שאינם מתכוונים לחזור.
"אנחנו אמרנו על עצמנו שנהיה מהיישובים הראשונים שחוזרים", מספר עמרי פרי, מנהל הקהילה ומפקד כיתת הכוננות של קיבוץ יד מרדכי, ש-80% מתושביו כבר חזרו לבתיהם, "אבל חזרה חלקית היא אינה חזרה, יש קהילה לדאוג לה. אם נתיב העשרה לא יחזרו – הדבר הזה ישפיע מאוד על יד מרדכי. שיקום הקיבוץ כרוך בשיקום החבל, והוא דורש טיפול גם בסוגיות הרגישות".
"שכל כספי השיקום שהבטיחו יעברו – בלי גמגומים"
חזרת הלחימה בצפון הרצועה החזירה את הירי הארטילרי הצה"לי לאזור יד מרדכי בחודש האחרון והחברים חזרו להתלבט כיצד נכון לפעול – האם לבקש תקופת הארכה נוספת לפינוי, כפי שמבקשים היום במפלסים, ארז וכרמיה, לפחות עד סוף הקיץ, ולהתעקש על חיזוק המרכיבים הביטחוניים.
"עמדנו על מספר דרישות ברורות לחזרה – הגדלת כמויות כלי הנשק, נשקייה חדשה במיקום מוגן יותר, וציוד מלחמתי וטכנולוגי", אומר פרי. "הדברים האלה קרו כי ההנהגה עמדה על זה, אבל עדיין לא כל כלי הנשק הגיעו. הרחבת הגדר והרחקתה מהיישוב עוד לא קרו. צריך שכל כספי השיקום שהבטיחו יעברו – בלי גמגומים".
הקיבוץ ממשיך לנהל, גם בימים אלה, תהליך קליטה של 52 משפחות חדשות. אך לדעת פרי, סדר העדיפויות בעת הזו חייב להיות ברור – תמיכה באלה שפונו ומבקשים לחזור, וגם אלה שלא.
"אם תוכנית תקומה תקרה כמו שמציגים אותה, זה ייתן משב רוח רציני לחבל. אבל זהו זמן רחוק מעכשיו. כרגע מה שצריך לעשות זה להבין איך לסייע לצלוח את התקופה עד החזרה. זה תהליך ארוך שאתה עובר עם עצמך, עם משפחתך. היום אני יודע להגיד שאני מרגיש בטוח בקיבוץ, אבל לא כל אחד מרגיש את זה".
בין 10%-15% מכלל תושבי העוטף לא מתכוונים לחזור
כיום, תוכניות חוק תקומה, ש-14 מיליארד שקלים מתקציבן כבר אושרו, אינן מתייחסות לסוגיית הפיצוי של אלה שיבחרו שלא לחזור. כל יישוב ומועצה אזורית יקבלו סכום כסף מסוים שיוכל לשמש למטרה הזו, אבל הצרכים בכל מקרה ומקרה מגוונים, ואין ודאות שיגיעו לאלה שיעזבו.
חברי הקיבוצים קיבלו עד כה מענקי פינוי, מענקים חד-פעמיים ומימון שהות מחוץ לבית, אך כל זה צפוי להסתיים ב-7 ביולי. בניתוח שאלונים פנימיים של מספר קיבוצים ומושבים מהחודשים האחרונים, החברים שלא ישובו צפויים להוות בין 10%-15% מכלל תושבי העוטף שהתגוררו בו ערב 7 באוקטובר.
בקיבוץ ניר עם, הנמצא כעשר דקות נסיעה דרומית מיד מרדכי, מתוך כ-700 חברים חזרו רק 90. בקיבוץ יש הרבה מאוד משפחות צעירות, ובהנהגת המקום הבינו שאם לא יינתן פתרון קהילתי מקיף יותר, הן לא יחזרו כלל.
כך נולד רעיון השיכון הזמני, שיאפשר מגורים בני שנה בשיכון מיוחד באשקלון עבור חברי הקיבוץ, אבל גם כעת, חודש לסוף הפינוי, הדברים לא סגורים. "נתנו לנו התחייבות כתובה, וראש תקומה, משה אדרי, אמר שלא ייתן לסגת מההצעה", אומר עפר לאופמן, יו"ר ניר עם.
"הבית היה מבצרם והפך למלכודת"
למרות מיעוט החוזרים כרגע, בקיבוץ עובדים במרץ על שיקום מבני החינוך, הקהילה ומתן מענה לצרכים הקהילתיים בקיבוץ. "בעיקר שהמקום לא ייראה כמו יישוב נטוש בן שנה", אומר לאופמן. "לא הייתה פגיעה במבנים, אבל יש פה גם עניין של בלאי והזנחה של הרבה חודשים של קיבוץ שלא טופל".
חברי הקיבוץ שיבחרו לא לשוב אליו בסופו של דבר, יצטרכו למצוא מענה כלכלי מחוץ לקיבוץ. חוזי שכירות יכולים להסתיים, אבל בתים קשה יותר למכור. בקיבוצים המופרטים, בהם תהליכי השיוך של הבתים לבעליהם לא הסתיימו – הדבר עלול להתעכב זמן רב.
"אין לנו יכולת לתת פתרון לאלה שלא רוצים לחזור", מודה לאופמן. "המשמעות הכספית היא אדירה ואי אפשר לגבות אותה. הקיבוץ שלנו לא עשיר, ואני לא מכיר שיש התעסקות בעניין הפיצויים הפרטיים לאלה שהבתים שלהם שלמים אבל לא ירצו לחזור".
לדבריו, היכולת לנהל את השיח הרגיש הזה, אפשרי רק באמצעות השקעה ישירה בחיי הקהילה והתמיכה באנשים במהלך הפינוי. "כרגע זה יותר חשוב מתשתיות הקיבוץ או המבנים – המצב מאוד שברירי", אומר לאופמן.
בראש סדר העדיפויות של חברי הקיבוץ כיום עומדת הדרישה לקבל הארכה בפינוי עד סוף הקיץ הנוכחי, ובהקדם. וזאת בשביל לתכנן את החודשיים הקרובים עבור הילדים.
לאופמן: "במדינה מסתכלים הרבה על תבחינים פיזיים, אבל העיקריים שבהם הם הנפשיים. תחושת הביטחון נמחקה. אנשים שהבית היה מבצרם והפך למלכודת, וייקח זמן רב לשקם אותם".
"פתחנו את כל מערכות הרווחה, הבריאות והמזון בקיבוץ"
בקיבוצי מרכז העוטף הלחימה נשמעת ברקע כל הזמן, אבל ברבים מהם חזרו כבר מעל לחצי מהחברים. בגלל חוסר הוודאות הרבה ועצימות הלחימה, הצורך בנתונים ודאיים גבוה יותר. "יש אנשים שיעזבו וייאבדו את כל מה שיש להם – וכרגע אין לזה פתרון", אומר ל'דבר' מנהל קהילה של אחד הקיבוצים. "צריך להבין איך מטפלים במי שבוחר לא לחזור ונאלץ לעזוב את הכל. איך תמכור את הבית? איך תממן בית חדש? המדינה חייבת לקחת לפחות חלק מזה על עצמה, גם באפשרות של מענק מסוים לדירה. זה האירוע הכי גדול כרגע בעוטף והמדינה חייבת לתת עליו את הדעת".
המענים שהקיבוצים נותנים היום לחברים שבחרו לעזוב הם בעיקר מענים שאינם כלכליים. מנהלי קהילה שנמצאים בקשר עם משפחות שהודיעו על עזיבה עשו מאמצים רבים לנסות ולשמור על מקומות העבודה שלהם, במידה והם קשורים לקיבוצים, או לתת להם גישה להון זמני, ובעיקר הרבה ליווי אישי ורגשי. אך האמצעים לכך מוגבלים מאוד.
שנת החופש, אותו מנגנון שמנסים להשתמש בו עכשיו לשם תמיכה בחברים שלא רוצים לשוב, הוא מעין סטטוס עם משמעויות כלכליות. לדוגמה, חבר יכול לא לגור ביישוב, אבל לשמור על זכויותיו באגודה השיתופית. הקשר הכלכלי עם הקיבוץ משתנה, כך שמצד אחד הוא בעצמאות כלכלית, ומצד שני מקבל סיוע מהקיבוץ, כי הנכסים שבבעלותו נשארים בידי הקיבוץ בצורות שונות של בעלות על המשק.
בתוך המבנה הזה, הקיבוץ יכול לאפשר תמיכה כלכלית מסוימת, אבל היא מוגבלת בהיקפה ובזמן שניתן להשתמש בה כדי שתצליח לכסות על האובדן הכלכלי הגדול שכרוך בעזיבה על רקע אסון.
"אין לנו היום פרמטר שאומר: 'אם ככה וככה יקרה – זה יביא יותר ביטחון'. פתחנו את כל מערכות הרווחה, הבריאות והמזון בקיבוץ. זו ודאות. זה חלק מהתהליכים. להראות נורמליות. המנהלת עושה עבודה מאוד טובה, אבל עדיין לא סיימו להעביר את כל חוקי תקומה ולא שחררו את כל התקציבים שאנחנו צריכים", מסכם מנהל הקהילה.
ח"כ שוסטר: "מי שחוזר הביתה לא מנרמל את הסיטואציה"
ח"כ אלון שוסטר (המחנה הממלכתי), עוקב אחר הנושא באדיקות והיה הראשון להעלות אותו מול ראש מנהלת תקומה כדי שיקבל התייחסות בטיוטות הראשונות לחוק תקומה. "מי שנגזר עליו לבנות את ביתו במקום אחר הוא לא בוגד, ומי שצריך עוד קצת זמן הוא לא פחדן, ומי שחוזר הביתה לא מנרמל את הסיטואציה", אומר שוסטר ל'דבר'.
הוא מצביע על מספר כיווני תמיכה שניתן לקדם כבר היום עבור אלה שאינם חוזרים, וראוי שבסופו של דבר ימצאו את עצמם תחת הסיוע של חוק תקומה או חוקים משלימים, ובהם סיוע של המדינה ביצירת ערוצים בנקאיים מיוחדים שיאפשרו לשעבד את הנכסים של החברים העוזבים לשם לקיחת הלוואות ומשכנתאות, הענקת דמי עזיבה מוגדלים בשיפוי המדינה ותמיכה באנשים ששכרו דירה במשך שנים רבות ביישובים ותלויים בשירותים של המוסדות שלהם.
"בסופו של דבר החבל יעמוד והבתים יהיו שווים כסף", אומר שוסטר. "אנחנו צריכים פתרונות שיותאמו ליחידים וקהילות. במסגרת המגבלות התקציביות וההבנה שבראש סדר העדיפויות עומד שיקום הקהילות שיחזרו – זה יהיה מורכב. השלב הראשון כרגע הוא לקיחת אחריות – שתהיה פה אמירה. למדינה יש אחריות מול אלה שלא יחזרו, בשביל שלא יישארו לבד".
