בחודש מאי 2021, לאחר מבצע "שומר חומות", פרסמתי בחוברת מידעו"ס מאמר שכותרתו "הסדק בחומה": מבצע "שומר חומות" כמציאות משותפת (ראה: https://meidaos.socialwork.org.il/96_articles/shared-reality.pdf). אירועי "השבת השחורה" שפקדו את מדינת ישראל ב–7 באוקטובר 2023, ומלחמת "חרבות ברזל" שבאה בעקבותיהם, העלו מחדש את השאלה בדבר המושג "מציאות משותפת". נראה כי לנוכח מורכבות האירועים, המשלבים טראומה קיצונית וקולקטיבית, טבח ושבי, כמו גם אובדן ושכול של אזרחים וחיילים, מתחייבת חשיבה מחדש על המושג. חשיבה זו נחוצה במיוחד לאור העובדה שהמושג "מציאות משותפת" הפך לנחלת הכלל ולשכיח בקרב העובדים הסוציאליים.

המושג "מציאות משותפת", או כפי שמקובל להגדירו בישראל: "מציאות טראומטית משותפת" (לביא ואחרות, 2015), מתמקד בעיקר באופן שחשיפה כפולה של המטפל ושל המטופלים מציבה אתגר ייחודי בקשר המסייע. המטפל/העובד הסוציאלי לא רק חשוף לאיום ישיר ודואג להשלכות החשיפה לאיום על יקיריו, אלא בו זמנית חשוף לתגובות המיידיות ולתהליכי העברה המאפיינים את המטופל ואת הקשר הבין–אישי ומושפע מהם. מחקרים מראים כי במצבי "מציאות משותפת" חלה הפרה של האי–סימטריה המאפיינת את היחסים השכיחים בין המטפל למטופל (Boulanger, 2013). שינוי זה אינו רק תוצאת המיקום הפיזי שתהליכי העזרה מתקיימים בו, אלא גם של התהליכים הלא מודעים המתרחשים במהלך הסיוע, אשר משפיעים על יכולת האמפתיה של המטפל, מגבירים את תגובות המצוקה ואת התגובות החודרניות שלו, ובמקביל גם את השימוש בחשיפה אישית ובעצמי שהוא מיישם במהלך הקשר המסייע.

הפרת האיזון מאתגרת את השיח הטיפולי ומחדדת את מורכבות האחזקה הטיפולית במציאות משותפת (Tosone et al., 2012), כמו גם את הצורך בהכשרה ייעודית ובליווי של תהליכי הסיוע לפני אירועי חירום, טרור ומלחמה, בהוראה "תחת אש" תוך כדי, ולאחריהם (גדות, 2022; Nuttman-Shwartz & Shoval-Zuckerman, 2024). אלה יאפשרו לסייע לעובדים לפתח "כשירות חירומית" מבעוד מועד (נוטמן–שורץ ושחר, בפרסום). מאידך גיסא, התערבות במצבי "מציאות משותפת" פותחת צוהר, כמקובל בתאוריות המתמקדות במצבים טראומטיים, גם לצמיחה פוסט–טראומטית ולחוסן משותף, תהליכים שהם פועל יוצא של חוויית הסיוע ההדדי, היצירתיות והיכולת לעזור ולקבל עזרה ולפתח צמיחה וחוסן משותפים ומקצועיים (Nuttman-Shwartz, 2015; 2023).

מלחמת "חרבות ברזל" גרמה לעשרות אלפי נפגעי חרדה וחידדה ביתר שאת את נחיצות ההתמודדות של אנשי מקצועות הסיוע עם אירועי המלחמה. מציאות זו מאפשרת להקשיב ולשמוע את קולותיהם של מי ששרדו את הטבח ביישובי עוטף עזה, של ניצולי פסטיבל הנובה, של מי שחזרו מהשבי, של בני משפחותיהם של החטופים, של בני משפחות הנמצאים בחזית, של המשפחות השכולות ושל אלפי המפונים מבתיהם, ולבחון מחדש, באמצעות קולותיהם, את המושג "מציאות טראומטית משותפת".

עיון מקרוב באירועי המלחמה מאפשר לראות כי מדובר בצבר אירועים טראומטיים שהפכו למלחמה מתמשכת, והם דורשים, לאחר התגובה הראשונית, מאמץ והתארגנות לאורך זמן. אלה מאופיינים בין היתר בצורך בהתמדה, בשמירה על תחושת מסוגלות, במעברים ובהתמודדות עם אירועים בעצימות גבוהה ונמוכה, המעוררים מנעד רגשי, התנהגותי וקוגניטיבי רחב. נוסף על כך, מלחמת "חרבות ברזל" היא אירוע טראומטי מרובה אובדנים, חלקם לא מוכרים, כמו חטיפה של אזרחים רבים מבתיהם ולקיחתם בשבי. אירוע זה משלב בתוכו מצבי טראומה ואובדן מסוגים שונים ותגובות לחץ, חרדה, אימה ופחד, לצד אבל ויגון המלווים בצער, כאב וסבל. במקביל, נעשה פינוי של אוכלוסיות רחבות ומגוונות, כולל עובדים סוציאליים, מאזורי הארץ השונים לאתרי פינוי ארעיים, לזמן ממושך ולא ידוע. כל אלה הם אירועים טראומטיים מורכבים, שנדרשים להם – יחד ולכל אחד בפני עצמו – זמן התאוששות ובנייה של חיים חדשים, לצד פעילות של זיכרון והנצחה. בהתאם לריבוי האירועים, טיבם השונה ובעיקר התמשכותם, יש מקום לתארם על פני ציר הזמן, כדלקמן:

כפי שניתן לראות בתרשים הזרימה, מדובר במספר גדול של אירועים, שרמת השותפות והמעורבות של כלל האזרחים בהם – כמכלול ובכל אחד מהם בנפרד – אינה בהכרח זהה או דומה. ביטוי לכך אפשר לראות בדבריו של אחד מתושבי היישובים שעברו טבח משמעותי ב"שבת השחורה":

"אני לא הייתי בקיבוץ באותו היום אז חסרה לי חוליה בסיפור… ואפילו שכל השכונה שלנו נמחקה, אני לא באמת מעכל ומבין מה הם עברו בשעות הממושכות שבהן הם היו בממ"ד. אני מרגיש פגוע מאוד, בטח לעומת אחרים שלא גרים בעוטף, להם אין משפחה ו/או חברים שנרצחו ו/או נחטפו".

או אחרת שאומרת לי:

"בעלי בעזה… נלחם, ופה בתי הקפה מלאים… מצד אחד אני שמחה, מאידך אני שואלת את עצמי: האם זו אותה מדינה?".

דוגמאות אלו מחדדות את השאלה אם אכן כולנו באותה סירה.

מאפייני האירועים הנוכחיים והיקף הנפגעים מחייבים הערכה מחדש של המצופה מאנשי המקצוע המטפלים כדי שיוכלו לסייע לאזרחים הנמצאים תחת אש, לאלה שפונו אחוזי אימה מבתיהם שבקו הגבול או ממסיבת הנובה, ללוחמים השבים מהקרבות ולמשפחותיהם. לאור מורכבות האירועים המשלבים מצבי טראומה ואובדן, טבח, רצח, חטיפה ושבי, פינוי ומלחמה – יש לבדוק מחדש את התאמת ההגדרה "מציאות משותפת" ולשאול באומץ אם אכן מדובר ב"מציאות משותפת" אחת או בריבוי "מציאויות משותפות". האם די בעובדה שאני, כעובדת סוציאלית, שייכת לאותה קהילה, כדי להגדיר "מציאות משותפת" ולהבין את השלכותיה, או שמא זה נכון רק למצבים שחוויתי באופן ישיר – כ"עובדת טראומה" וכאדם – את אירועי "השבת השחורה" או את המציאות שבה הבן/הבעל לוחם בימים אלו בעזה? ואולי בעצם היותי תושבת המדינה, אני שותפה לאותה מציאות במקביל להיותי מסייעת?

תחום דעת נוסף המסייע להתמודדות עם שאלה זו הוא תחום החירום (נוטמן–שורץ ושחר, בפרסום). בעת כתיבת שורות אלו, מזה 120 ימים אנחנו נמצאים באירוע מתמשך ומתגלגל, שעוצמתו פחתה ככל שחלף הזמן ומיקודו הנוכחי הוא הן באזורי הלחימה והן באתרי הפינוי. השוני וההשתנות תואמים במהותם את הגדרותיהם של להד ולנקין (2010) על אודות חשיפה אינטנסיבית, חשיפה מתמשכת ועימותים ממוקדים ספורדיים כמו פיגועי טרור, המסייעות לאפיין בין היתר את רמת מצב החירום ואת הנחיצות לעבור ממצב אקוטי פתאומי, שיש בו סכנה קיומית המחייבת תגובה מיידית, למצב שבו אנו נדרשים לפעול בו–זמנית כבמצב המלחמה ובמקביל לקיים שגרה. זאת תוך שליטה במצב והבנה כי בעיות החיים השגרתיות (כמו אלימות במשפחה או חולי ממושך) ממשיכות להתקיים במקביל, וכי עלינו להיערך לשגרת חירום המחייבת גם להתחיל להיערך לעתיד לבוא, "ליום שאחרי", ולקבל את העובדה שיותר ויותר אנשים חוזרים למעגל העבודה ומצליחים לנהל את תפקידיהם ושגרת חיים נורמטיבית, בידיעה שמעת לעת יארעו מצבי חירום. ניתן לראות זאת בציר שלהלן:

דוגמה למעברים אלו נצפתה בפגישותיי עם קבוצה של מפונים מאזור עוטף עזה. בפגישה הראשונה, שהתקיימה סמוך לפינוי, הם הביעו שוב ושוב את הרגשות והמחשבות וסיפרו על המעשים שעשו בעת שישבו בחדרים המוגנים/מקלטים ב–7 באוקטובר. הם חזרו והקריאו את הודעות הווטסאפ שקיבלו באותו יום מיקיריהם שבסופו של דבר נרצחו. הם ציינו כי האירועים והתמונות של אותו יום עוררו זיכרונות מאירועים טראומטיים קודמים לאורך ההיסטוריה, בעיקר מהשואה, והביעו צער ואכזבה גדולה מהצבא. שוב ושוב חזר המשפט: "אני לא מבין למה הם לא הגיעו בזמן והשאירו אותנו לדאוג לעצמנו". שבוע לאחר מכן, נראה היה שאנשים הצליחו להתחיל להתארגן בכוחות עצמם. הם מיעטו לדבר על אירועי 7 באוקטובר וניכר שהתחילו לחשוב איך להתמודד עם האובדנים הרבים שחוו. חלקם אף העזו לשאול את עצמם אם הם צריכים ללכת לכל ההלוויות, אם הם רוצים ללכת, או שניתן "רק" ללכת ולנחם במעגלי השבעה השונים. נראה כי דיון מסוג זה עוזר לעכל את האירועים הקיצוניים שפקדו אותם ואת האבדות הרבות שחוו. בחלוף חודש, המשתתפים התחילו לשאול על מצב בתיהם שנשארו מאחור והכניסה אליהם אסורה, על חזרה לעבודה חלקית, ובמקביל החלה לחלחל ההבנה שתקופת הפינוי תימשך זמן רב ויש להתאים לכך את ההתארגנות.

התבוננות מקרוב בדברי המפונים ובהתנהגותם עזרה לזהות שונות בתגובות: יש אנשים שהצליחו, לדבריהם, "למשוך את עצמם למעלה"; אחרים שעברו מתגובת דחק חריפה (ASR) להפרעת דחק חריפה (ASD); כאלה שחזרו לתפקוד הנורמטיבי המאפיין אותם; וכאלה שהתעלמו מן הסכנה. הצורך לנסות להבין מה מאפיין את האנשים שאנחנו פוגשים כעובדים סוציאליים, בין אם הם מטופלים, מודרכים או עמיתים, הופך למשמעותי במיוחד לא רק לאור שונות המשותפוּת, אלא גם לאור העובדה שתושבי עוטף עזה שנחשפו לאירועי השבת השחורה ולמלחמה כבר עברו 20 שנות חשיפה ממושכת ומצטברת – והמלחמה עדיין נמשכת, שרבים מבני משפחותיהם או חברים וקרובים אחרים עדיין בשבי בעזה ושהם עדיין חיים בבתי מלון ובדיור זמני. מציאות זו מגבירה את תחושת חוסר היציבות והניכור, מקטינה את יכולתם להתאבל ולעבד את אירועי ה"שבת השחורה" ואירועי המלחמה ומבליטה את רמות הדמיון והשוני בין המטפלים למטופלים (Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021).

תובנות חדשות אלו מחדדות את הצורך לאפשר גם את השונות בין עובדים סוציאליים הנמצאים באותה סירה עם מטופליהם לבין אלו שרמת המשותפות שלהם שונה/קטנה ו/או אחרת. מחקר שנערך בקרב עובדי טראומה מאזורים שונים בארץ בתקופת מגפת הקורונה, מעלה כי בעוד באזור הדרום ובעוטף עזה העובדים הסוציאליים דיווחו כי הם בעלי ידע ומיומנויות מותאמים למצבים שהם ומטופליהם נמצאים בהם במציאות טראומטית משותפת, במיוחד לאור ניסיונם מזה שני עשורים בעבודה מתמשכת "תחת אש" ובמעבר ממצבי שגרה למצבי חירום, עובדים באזורי הארץ האחרים, שלא חוו "שגרת חירום", דיווחו כי הידע הכללי המתמקד במצבי טראומה, חירום ואסון אינו משקף דיו את הידע והמיומנויות הנדרשים לעבודה ב"מציאות משותפת" (נוטמן–שורץ, 2022).

מכאן יש לבחון מקרוב איזו מציאות טראומטית משותפת מתקיימת בין העובד למסתייע. תשובה לשאלה זו תאפשר לתת מקום לחוויה הייחודית של כל מטופל ומטופל ולשונות הקיימת בין סוגי האירועים (חטיפה/טבח/שהייה ממושכת בממ"ד כשמחבלים נמצאים ביישוב/פינוי) ובחוויות הנגזרות מכל אירוע, וכך גם לחוויית אנשי הסיוע הנמצאים באותה מציאות משותפת ייחודית – שגם להם נדרשים לא רק הכשרה, אלא גם ליווי והדרכה במהלך עבודתם.

לסיכום

מלחמת "חרבות ברזל" חשפה באחת אוכלוסיות רבות של עובדים סוציאליים ועובדי טראומה נוספים לחוויה חוזרת, ולפעמים ראשונה, של מצב שבו הם נדרשים לתת סיוע כאשר האירוע הטראומטי הוא קולקטיבי, משותף לקהילה כולה, כולל הם עצמם ובני משפחותיהם. בשונה מאירועי עבר, במלחמה הנוכחית כמה עובדים סוציאליים נרצחו/נחטפו לעזה ואחרים נעקרו עם משפחותיהם. כך נדרשים העו"סים לפעול בתפקידם המקצועי כאשר הם נמצאים במצב דומה לזה של מטופליהם – במציאות טראומטית משותפת. יתרה מכך, התמשכות המלחמה אינה מאפשרת זמן לעבד את עוצמת האירועים ואת השלכות החשיפה הישירה, העקיפה והמשותפת, ובה בעת להתמודד בהצלחה עם המכשולים המאפיינים התערבות במצבי מציאות משותפת, ליצור קשר מסייע מיטבי גם במצב זה ואף לפתח חוסן משותף (Dekel & Baum, 2010; Nuttman-Shwartz, 2023).

למרות הקשיים, רבים מהעובדים הסוציאליים ומתושבי האזור המשיכו בתקופה זו להחזיק תקווה, לשאוף ליצירת עתיד טוב יותר, לדמיין ולתכנן ואף להתחיל לבנות מחדש את ביתם ואת קהילותיהם, ברוח דבריו של אופיר ליבשטיין ז"ל: "הטוב והאור ינצחו".

***

מאמר זה מוקדש לכל תושבי הנגב המערבי, שעמדו בגבורה במלחמתם על הבית באירועי ה"שבת השחורה", ולזכרו של ראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח במהלך הטבח בעודו מגן על קיבוצו כפר עזה.

רשימת המקורות

גדות, ל' (2022). מציאות טראומטית משותפת – המפגש בין האישי למקצועי בהוראת סמינר הכשרה. בתוך: א' נוטמן–שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש(פרק 6, עמ' 189-167). הוצאת פרדס.

לביא, ת', נוטמן–שורץ, א', ודקל, ר' (2015). "מרחב מוגן": התערבות טיפולית במציאות טראומטית משותפת. חברה ורווחה לה(2), 284-261.

נוטמן–שורץ, א' (2022). טיפול בימי קורונה: מציאות טראומטית משותפת כתורמת למצוקה? בתוך: א' נוטמן–שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש (פרק 17, עמ' 480-459). הוצאת פרדס.

נוטמן–שורץ, א' ושחר, א' (בפרסום). כשירות חירומית: ניהול משברים וסיכונים במצבי חירום. בתוך: ק' צבע, ושמיד, ה' (בפרסום), מנהיגות וניהול ארגוני רווחה.

Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after hurricane Katrina. Psychoanalytic Dialogues, 23(1), 31-44. https://doi.org/10.1080/10481885.2013.752700

Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. British Journal of Social Work, 40(6), 1927–1944. doi:10.1093/bjsw/bcp137

Lahad, M., & Leykin, D. (2010). Ongoing exposure versus intense periodic exposure to military conflict and terror attacks in Israel. Journal of Traumatic Stress, 23(6), pp. 691–698. doi: 10.1002/jts.20583

Nuttman-Shwartz, O. (2015). Shared resilience in a traumatic reality: A new concept for trauma workers exposed personally and professionally to collective disaster. Trauma, Violence, & Abuse, 16(4), 466–475. https://doi.org/10.1177/1524838014557287

Nuttman-Shwartz, O. (2022). Shared reality as a result of war and terror. In A. Goelitz (Ed), Shared mass trauma in social work: Implications and strategies for resilient practice (Chapter 6, pp. 104-127). Routledge.

Nuttman-Shwartz, O. (2023). Secondary posttraumatic growth and resilience in shared traumatic situations. In R. Berger (Ed.), Posttraumatic growth and resilience (Chapter 39). Routledge.

Nuttman-Shwartz, O., & Shaul, K. (2021). Online therapy in a shared reality: The novel coronavirus as a test case. Traumatology, 27(4), 365–374. https://doi.org/10.1037/trm0000334

Nuttman-Shwartz, O., & Shoval-Zuckerman, Y. (2024). Online social work teaching: Reflections and lessons learned. In Y. Latzer & L. Shklarski (Eds.), Social work education and the COVID-19 pandemic: International insights toward innovation and creativity (Chapter 6). Routledge, London, UK.

Tosone, C., Nuttman–Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Journal of Social Work, 40(2), 231–239. doi:10.1007/s10615–012–0395–0

***

פרופ' אורית נוטמן־שורץ – פרופ' מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, עו"ס ואנליטיקאית קבוצתית. הקימה וייסדה את בית הספר לעבודה סוציאלית ועמדה בראשו בעשור הראשון לקיומו (2013-2003) ובין השנים 2022-2020. הקימה ועמדה בראש רשות המחקר במכללה. בין השנים 2019-2011 כיהנה כיו"ר המועצה לעבודה סוציאלית בישראל. בשנת 2022 התפרסם הספר שערכה – "עבודה סוציאלית תחת אש – תיאוריה, מחקר והתערבות", המסכם 20 שנים של עבודה במצבי החירום בעוטף עזה. בשנת 2014 הוענק לה פרס קטן ובשנת 2016 זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל, הקרן לידידות ואיגוד העובדים הסוציאליים, על מאמציה פורצי הדרך לשילוב עבודה אקדמית ועבודה עם קהילות נזקקות.