מבוא

המעבר משגרה לחירום בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" היה מהיר, עוצמתי ומורכב. האתגר שעמד לפנינו היה חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו ודרש התגייסות מלאה של כלל עובדי מנהל הרווחה, בכל הדרגות, ובעיקר דרש מאיתנו גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה. לאחר שאתאר במאמר זה את התחושות שליוו אותנו בימים הראשונים למלחמה, אפנה זרקור אל האתגרים שניצבו בפני מנהל הרווחה ואל המענים שיצרנו במסגרת מערך החירום, תוך למידה מתמדת ושיפור מתמשך.

הלם, בלבול ראשוני והתעשתות

במפגש דחוף שערכנו במנהל הרווחה של נתניה ב–8 באוקטובר ניכרו הנחישות והרצון לעשות כל מה שצריך כדי לסייע לתושבים, לצד ההלם ותחושת הכאוס הלאומי. מילים כגון "נעדרים", "חטופים", "נרצחים", "חללים", "חשופים לטבח" ריחפו באוויר. בתוך יממה, גם המילה "מפונים" התחילה להתקבע בתוכניות העבודה המתגבשות. בתוך ההלם הראשוני, ובניסיון להבין את משמעותן של המילים הללו, עלתה ההכרה שמדובר בטראומה לאומית ואישית שמשמעויותיה עדיין מעורפלות.

לתחושות הקשות של כולנו בעקבות הטבח והאירועים הקשים התווספו הדאגה לשלום יקירינו – ילדינו, בני הזוג שלנו, קרובינו וחברינו – שנקראו להתגייס, וכן תחושות חרדה לנוכח המלחמה המתרגשת עלינו.

למרות התחושות הקשות שליוו אותנו באותם ימים ראשונים, הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית,  התגייסנו מייד לבניית מערך חירום חדש בנתניה, שייתן מענה לצרכים הדחופים שנוצרו.

המענים שגובשו

בשורות מרות וליווי משפחות הנעדרים והחללים

בעקבות המספר הלא מבוטל של משפחות בנתניה שיקיריהן נעדרו, ומתוך ההבנה שחווייתה של משפחה שמי מבניה נעדר היא בלתי נסבלת, הוקם חמ"ל (חדר מלחמה) נעדרים וחללים. בחרנו לנקוט בעמדה אקטיבית וליזום את הקשר עם המשפחות – תחילה באמצעות הרשתות החברתיות ומאוחר יותר דרך פרסומים רשמיים. יצרנו קשר עם כל אחת מהמשפחות והצענו ליווי מרגע ההודעה על היעדרות יקירם. היו משפחות שדחו את ההצעה, אולי כדרך להתרחק מבשורה מאיימת או בשל התחושה שנוכחות נציגי הרווחה מסמלת את היעדר התקווה. ואכן, לצערנו, רבים מהנעדרים הפכו לחללים במהלך הימים והשבועות הראשונים למלחמה.

כדי למנוע שחיקה וטראומה בקרב צוותי המודיעים הקמנו את פורום "מי יציל את המציל", שנפגש לאחר כל יציאה לבשורה מרה. בפורום זה חשפו צוותי המודיעים את תחושותיהם הקשות ועיבדו בצוותא את החוויות

צוותים של מנהל הרווחה הצטרפו לקציני הנפגעים של הצבא כדי לבשר בשורות מרות – להורים על מות בתם במסיבה, או לסבתא על מות שניים מנכדיה. אלו היו בשורות קשות מנשוא. לעיתים הייתה המשימה הרגשית קשה מנשוא גם למבשרים, ועם הזמן נוצרה שחיקה בקרב עובדי מנהל הרווחה שהתלוו לנציגי צה"ל. לשמחתנו, עובדים רבים התנדבו להחליף אותם. חששנו שהטראומה המשותפת, ריבוי הבשורות המרות וליווי המשפחות בכאבן הגדול יובילו לטראומטיזציה משנית בקרב העובדים, כפי שקורה לעיתים במצבים קיצוניים כאלה. כדי למנוע שחיקה וטראומה בקרב צוותי המודיעים הקמנו את פורום "מי יציל את המציל", שנפגש לאחר כל יציאה לבשורה מרה. בפורום זה חשפו צוותי המודיעים את תחושותיהם הקשות ועיבדו בצוותא את החוויות.

התגייסות לוגיסטית למען המפונים

בתוך ימים ספורים הגיעו לנתניה 5,500 מפונים, מהדרום ומהצפון, והם שוכנו ב–16 מלונות ברחבי העיר נתניה. ההיקף הגדול של אוכלוסייה כואבת, חבוטה, חרדה ומבולבלת, עם צרכים וקשיים שחלקם בלטו מייד וחלקם עלו וצפו עם הזמן, היה אתגר ללא תקדים – בישראל ואולי אף בעולם. אלה היו "עקורים במדינתם", אלפי אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם עם מזוודה אחת ו/או שקיות עם כמה פריטים. אנשי מנהל הרווחה הגיעו מייד למלונות והחלו במאמצים לסייע.

בשל החיפזון שבו עזבו והאי–ודאות לגבי משך הזמן שיעבור עד שיוכלו לשוב לבתיהם, עלה הצורך לספק למפונים פריטים בסיסיים: בגדים, תרופות, צעצועים ועוד. בד בבד עם הניסיון למפות את צורכי המפונים ולחפש פתרונות מיידיים לצרכים הדחופים ביותר, החלה החברה האזרחית להפציע במלוא עוצמתה: תרומות גדולות של בגדים וציוד; מתנדבים רבים שביקשו לתרום ממרצם ומזמנם במגוון תחומים, בהם גם אנשי מקצוע בתחום הטיפול, שביקשו לתרום ממומחיותם וכישוריהם.

מהר מאוד התברר שכדי למקסם את יעילותה של ההירתמות האדירה, נדרשת יד מכוונת. ואכן, תוך ימים מספר הקמנו כמה מערכים לוגיסטיים לתפעול האירוע: (1) מרכז פניות – כתובת אחת לכל הפניות והבקשות לסיוע חומרי או רגשי, בקשות להתנדב, ועוד; (2) מרכז מתנדבים – לניהול מיטבי של אלפי המתנדבים שביקשו לסייע במגוון תחומים ובמגוון אופנים; (3) מחסן לוגיסטי – לריכוז ולחלוקת הסיוע החומרי.

כניסה של דרגי ניהול לתכלול בתוך בתי המלון

גם המלונות עמדו במצב שלא התנסו בו מעולם. די מהר התברר לכולנו – למנהל הרווחה בנתניה ולמנהלי בתי המלון שקלטו מפונים – כי צוותי המלונות, מסורים ויעילים ככל שיהיו, אינם ערוכים לספק את כל המענים למתאכסנים בהם. במנהל הרווחה הוחלט להכניס לבתי המלון ראשי צוותים, שיעבדו בשיתוף עם מנהלי המלונות, וכן לשלוח לכל מלון צוות של עובדים סוציאליים שישהו בו מבוקר עד ערב. המטרה הייתה לתת למפונים תחושה של בית, למרות ארעיות המצב, ולסייע להם לארגן מחדש את חייהם בצל עננת האי–ודאות.

פגשנו משפחות רבות שחוו אובדן שליטה על חייהן וחוסר אונים קיצוני. הנחת העבודה שלנו הייתה שגם אם משפחת המפונים הספציפית לא חוותה אירוע טראומטי ישיר, הרי שבהיעדר תמיכה ומענים הולמים, תחושת העקירה מהבית, יחד עם החשיפה לטראומה הלאומית ותחושות הדיכאון והחרדה – עלולות להתפתח לכדי חוויה טראומטית. הזמינות של אנשי המקצוע ממנהל הרווחה ונוכחותם הקבועה במלונות אפשרו לאתר במהירות מצבי מצוקה וקושי ובה בעת לספק מענה למגוון צרכים: מציאת וטרינר מתנדב, פתיחת מטבח המלון למפונים שביקשו לבשל לעצמם, סדנת גלישה בים לגברים, ועוד.

עם הזמן, העובדים הסוציאליים במלונות סייעו גם בפתיחת מסגרות החינוך – תחילה לגיל הרך ובהמשך גם כיתות בית הספר.

הקמת חמ"ל מענה רגשי

רבות דובר ונכתב על הקשיים של משפחות המפונים וכיצד גורם הזמן הולך ומחריף אותם. ככל שהזמן חלף, עלו הקשיים הרגשיים והקושי של ההורים להעסיק את ילדיהם במשך שעות רבות בכל יום ולהכיל את מצוקותיהם וצורכיהם. הורים דיווחו על רצון לחזור לפרטיות התא המשפחתי ולסדר יום שגרתי. הם הביעו דאגה לגבי בני הנוער, שחלקם לא היו מוכנים לצאת מהחדר ונחשפו לאירועי המלחמה באמצעות הרשתות החברתיות, ללא כל סינון, בעוד אחרים מסתובבים מחוץ למלון במשך שעות ארוכות ללא השגחה.

אירועי ה–7 באוקטובר החלו לצוף ביתר שאת ועלו תגובות של חרדה, דיכאון ותחושות אשמה. עובדי מנהל הרווחה שהגיעו למלונות ראו ילדים שנדרכים לקול הנפילה של צלחת בחדר האוכל; שמעו את געגועיהם לחבריהם ששוהים בערים אחרות; ראו נשים וגברים שאינם עובדים ומבלים בלובי של המלון, כל יום לאורך כל היום; ראו הורים ובני/ות זוג של חיילים שדיווחו על דאגה מתמדת ועל לילות טרופי שינה; ומעל לכל אלה עלתה תחושה קשה של אי ידיעה מתי יגיע אל סופו המצב הזמני שנכפה עליהם ומתי יוכלו לחזור לשגרה בביתם. הם נזקקו ביתר שאת למענים רגשיים.

"סיר הלחץ" שנוצר במלונות הוביל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, למשל בין מפוני הדרום למפוני הצפון ובינם לבין תושבי העיר. כדי למתן את המתח והלחץ, התחלנו לקיים תהליכי גישור בין הקבוצות השונות, בעזרת מגשרים מומחים. באחד המלונות הסתיים תהליך הגישור באירוע שיא: חגיגת בני ובנות מצווה לילדים ממפוני הצפון והדרום באולם שתרם אחד המלונות. במלון אחר יצאנו ביוזמה לפתוח את המטבח למפגש בישול של שתי עדות שונות, התנסות שהפחיתה את המתח וקירבה לבבות.

בין המתנדבים הרבים שהגיעו למלונות בנתניה היו גם מטפלים בתחום הטראומה. היה ברור לכולנו שבשל ההיקף העצום של הצרכים והקשיים עזרה כזו נדרשת מאוד, אבל הכרחי לנהל את ההתנדבויות באופן מקצועי ומושכל. הבנו שחשוב לגעת בתכנים הרגישים שכל משפחה נושאת עימה, אך לעשות זאת בזהירות רבה. ובעיקר, הבנו שחשוב להחזיר למשפחות תחושה של שליטה כלשהי בחייהם נוכח אובדן השליטה המוחלט שחוו.

כך נבנה חמ"ל מענה רגשי, המאגד את כל המטפלים המתנדבים ומתכלל את פעילותם לצד פעילות העובדים הסוציאליים של מנהל הרווחה. עד מהרה נבנה מערך של צוות מטפלים קבוע לכל מלון, אשר מכיר את המפונים המתגוררים במלון ובונה איתם יחסי אמון.

אתגר מיוחד שעמד בפנינו היה כיצד להמיר את הסטינג הקבוע – בקליניקה של השירות הפרטי או הציבורי – לעבודה בסביבה דינמית ורוויית מתחים, תוך התאמה למציאות משתנה וכאוטית. בקומץ חדרי המלון שהועמדו לרשותנו בנינו סטינג לטיפול משפחתי, אך בצוק העיתים, כשעלה הצורך, ניהלנו גם שיחות טיפוליות בפינת הלובי ההומה אדם. כולנו, הן עובדי מנהל הרווחה והן המטפלים המתנדבים, נדרשנו להתגמש, לחשוב בצורה יצירתית ומחוץ לקופסה ו"לזרום" עם מה שיש, כדי להתאים את המקום והזמן לצורכי המשפחה. כאשר נדרשנו לתת מענים רגשיים לילדים, החמ"ל פעל בשיתוף פעולה עם השפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי).

הזדמנות, לא רק שבר

אירועי ה–7 באוקטובר הותירו במשפחות רבות חותם עמוק וקשה מאוד, והטיפול שקיבלו במלונות סייע, לפחות לחלקן, להתניע דינמיקה משפחתית אחרת. כך למשל משפחה בת שמונה נפשות, שנחשפה למעשי הזוועה בשדרות (גרים בסמיכות לתחנת המשטרה) ושהתה יותר מיממה בממ"ד. במפגש טיפולי שנערך איתם במלון, ימים ספורים לאחר שפונו משדרות, התברר שלא קיימו כל שיח עם הילדים על המאורעות הטראומטיים שחוו באותה שבת. לדבריהם, מתוך רצון להגן על ילדיהם. כל הילדים הפגינו סימפטומים של אי שקט בולט. הצעיר ביותר סירב ללכת למסגרת החינוך, בכה לעיתים קרובות וסיפר על מחשבות מטרידות ומפחידות, בעיקר לקראת השינה. בפגישות הטיפוליות, שנערכו לעיתים בחדרם ולעיתים בחדר מנהל המלון, עודדנו ואפשרנו להורים ולילדים לדבר על מה שחוו, על החשש והדאגה שמלווים אותם מאז ועל האופן שרגשותיהם והתנהגותם הושפעו מהחוויה הקשה. במפגשי ההדרכה עם ההורים העמקנו את הבנתם לגבי התנהגותם ולגבי תגובות הילדים וקיימנו שיח משמעותי על הרחבת יכולותיהם ההוריות להיות מקור להרגעה ולוויסות במצבי קושי עבור ילדיהם.

זמן קצר לאחר תחילת המפגשים, הבן הצעיר התחיל להשתלב במערכת החינוך הזמנית שהוקמה בנתניה. ההורים דיווחו כי הם חווים פחות ופחות רגעי מצוקה וסיפרו שהילד שמח ונינוח יותר, שיש לו יכולת טובה יותר להסביר את עצמו, ובעיקר – לעבור הלאה ממצבי תסכול. האב תיאר כיצד בתחילת התהליך לא האמין שאפשר וצריך לדבר עם הילדים, והיום הוא מרגיש שהוא "אבא אחר" עבור כל ילדיו. לטענתו, הוא קשוב יותר, משחקי יותר ומבין יותר את המצוקות והצרכים שלהם. הוא תיאר חוויה של "עולם חדש" שנגלה לו. האם תיארה ירידה ניכרת במפלס החרדה והדאגנות, כשהיא סומכת יותר על הילדים ועל עצמה.

כך, הטיפול שהחל סביב אירועי 7 באוקטובר היה גם הזדמנות, לא רק שבר. יש מפונים שציינו שהעצירה הזו, שלא התכוונו אליה או ביקשו אותה, גרמה להם להרהר בחייהם עד כה. אחת הנשים אמרה: "רק פה, במלון, בעצירה הזו, הבנתי באיזו אינטנסיביות חייתי, ופתאום אני עוצרת לשאול אם זה אמור להיות כך". אישה אחרת אמרה: "לא בא לי לחזור לשגרה שהייתה לי, לעבודה שהייתה לי. זו הפעם הראשונה שאני עוצרת לחשוב מה אני באמת רוצה". או, לדברי אחד האבות: "יש לי פה הזדמנות להיות עם הילדים, לחוות אותם באמת, ולא רק להגיע הביתה מאוחר וסחוט".

החזרה לשגרה (חדשה)

עם חלוף הזמן, החלו להופיע סימני שחיקה, הן בקרב המפונים והן בקרב הצוותים הטיפוליים. במקביל, משרד הרווחה הקצה כמה תקנים למתכללים בשכר, צוותים טיפוליים מעוטף עזה החלו להגיע למלונות ולספק מענים לחלק מהמפונים, וצוותי העובדים הסוציאליים של הרווחה בנתניה יכלו לחזור בהדרגה לעבודתם השוטפת.

בצד כל זה, ומתוך הבנה שהמציאות הנוכחית תימשך זמן רב, הוקם מרכז ט.ל.י.ה – מרכז חוסן עירוני לטיפול, ייעוץ והכוונה. ההקמה מומנה על ידי תרומה כספית נדיבה, שאף אפשרה לתת שכר למטפלים שעבדו בהתנדבות במשך יותר מחודשיים במסגרת חמ"ל המענה הרגשי.

מרכז ט.ל.י.ה מטפל כיום הן באוכלוסיית המפונים שעדיין מתגוררת בנתניה והן בתושבי העיר שהמציאות הנוכחית ערערה את רווחתם הנפשית, השפיעה לרעה על הזוגיות שלהם ופגעה ביכולותיהם ההוריות וביחסים הבין–אישיים בכלל. במסגרת מרכז ט.ל.י.ה הוקמה גם קבוצה להורים של חיילים מגויסים וקבוצה לבנות זוג/בני זוג של מגויסים.

מאמר זה מתפרסם כאשר רבים מתושבי שדרות חוזרים לבתיהם בתחושות מעורבות – של כמיהה לשוב הביתה, לצד חששות כבדים מהעתיד לבוא. בשלב זה, טיפול העובדים הסוציאליים מתמקד בעיקר בסיוע למשפחות להתכונן בהדרגה לחזרה לעירם, בהתייחסות לחששותיהם ובניסיון להציע דרכים שיקלו עליהם. חלק מהמשפחות התקשו מאוד להיפרד מהמטפלים, ואחת מהן אף המשיכה להגיע פעם בשבוע משדרות, למפגש טיפולי במלון בנתניה.

התמודדות הצוותים הטיפוליים של מנהל הרווחה בנתניה עם תחילת החזרה לשגרה התבררה אף היא כמאתגרת. לאחר חודשים של עבודה מאומצת ורוויית אדרנלין, עם תחושה חזקה של שליחות ומשמעות, למעבר לעבודה שגרתית במנהל הרווחה נלוו תחושות מעורבות. הצוותים דיווחו על קושי להיפרד מתחושת השליחות שליוותה אותם לאורך החודשים האחרונים, על ההרגשה שהם נוטשים את המפונים, ועל חיפוש משמעות מחודשת בעבודת השגרה.

כשניסינו לנתח מדוע העובדים מתקשים "לצאת מהמלונות" ולחזור לתפקידם במחלקה, יכולנו לראות שלמרות הקושי הרב שהיה כרוך במפגש עם הטראומות הרבות של המפונים, תחושת הסיפוק ששאבו העובדים מהצלחתם לסייע והכרת התודה של המפונים הפכו את המאמץ האדיר למתגמל ומדרבן. החזרה לשגרת העבודה במנהל הרווחה הייתה בגדר נפילת מתח אדירה עבור רבים מהעובדים. החזרה לטיפול באוכלוסיית הסיכון שהתהליכים עימה ממושכים יותר ולעיתים אף סיזיפיים, ההתמודדות עם מיעוט המשאבים העומדים לרשות העובדים הסוציאליים ועם תהליכים ביורוקרטיים, במקביל להיתקלות בכעס ובתוקפנות של מטופלים, כפי שקורה לא אחת – הפכו את החזרה לשגרה למתסכלת.

כדי לתמוך במעבר הזה נבנה – בעזרה והכוונה של יותר מ–20 יועצים ארגוניים – מערך הדרכה בגישה פסיכואנליטית. ההדרכה מאפשרת תמיכה והתבוננות בתהליכים הפנימיים ושמירה על רווחתם הנפשית של הצוותים. כל מתכלל מלון לווה על ידי יועץ ארגוני, שאפשר לו לתת מקום לתחושות שעלו במהלך העבודה במלון וסייע בפרידה מעבודת החירום ובחזרה למשימות השגרה.

סיכום

משפרצה מלחמת חרבות ברזל, המעבר משגרה לחירום קרה בן רגע ודרש מכל אחד מאיתנו לגייס משאבים פנימיים וחיצוניים כדי לעמוד באתגרים שניצבו לפנינו. בשל מצב המלחמה המתמשך, ועימו חוסר הוודאות ברמה הלאומית וברמה האישית, גם הניסיון לייצר שגרה חדשה התגלה כמאתגר במיוחד.

"סיר הלחץ" שנוצר במלונות הוביל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, למשל בין מפוני הדרום למפוני הצפון ובינם לבין תושבי העיר. כדי למתן את המתח והלחץ, התחלנו לקיים תהליכי גישור בין הקבוצות השונות, בעזרת מגשרים מומחים

העובדים הסוציאליים במנהל הרווחה בנתניה עשו שימוש במיומנויות שהכירו בעבודתם עם מצבי טראומה ומשבר במשפחות והתאימו אותן למציאות החדשה; מציאות שלא דמתה במאומה לכל מה שהתנסו בו עד כה. נדרשו לשם כך הרבה מאוד גמישות, יצירתיות ורצון עז להקל על מצוקת המפונים. למרות כובד האתגר, חוויית העובדים הסוציאליים הייתה של עשייה אינטנסיבית, משמעותית ומקצועית, שאף סייעה להם להתמודד עם הרגשות הקשים שליוו את התקופה.

מנהל הרווחה בעיריית נתניה ועובדיו המסורים, בכל הדרגות, עשו כל שביכולתם כדי לתת מענה לאוכלוסייה הגדולה של מפונים שהשתכנה במלונות בעיר לאורך חודשים רבים. ההתמודדות עם המשימה וההתגייסות הטוטלית לוו בתחושות סיפוק, משמעות ושליחות והוכיחו את משמעותה של ערבות הדדית בחברה הישראלית.

***

ד"ר סיגל קני־פז – סגנית ראש מנהל הרווחה ומנהלת המרכז לשלום המשפחה, נתניה; עמיתת הוראה בביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב; מטפלת ומדריכה טיפול הורה-ילד ממוקד טראומה (CPP). cigalkp@gmail.com

רותי גור – ראש מנהל הרווחה והשירותים החברתיים נתניה.