רקע

מאמר זה מבוסס על ממצאים ראשוניים של מחקר שנערך בימים אלה בקרב עובדות סוציאליות שעבדו או עודן עובדות עם מפונים¹ במלונות בכל רחבי הארץ. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי–מובנים וכן קבוצות מיקוד עם 41 עובדות ועובדים סוציאליים², במטרה ללמוד על ההתערבויות שהפעילו במלונות, על ההקשרים שעיצבו את ההתערבויות וכן על חוויותיהן של העובדות. המאמר הנוכחי יתמקד בחוויות העובדות סביב סיום תקופת העבודה במלון והחזרה ל"שגרה". נושא זה הוא רלוונטי היום, שכן נכון לעת כתיבת שורות אלה קרוב לשני שליש מהמפונים עזבו את המלונות ששהו בהם בחודשים האחרונים³, ובהתאם – רבות מהעובדות הסוציאליות סיימו או עתידות לסיים את עבודתן במלונות.

המחקר נערך על רקע אירועי ה–7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, כאשר מעל מאה אלף גברים, נשים וילדים שפונו מבתיהם שוכנו במלונות. על רקע זה, התגייסו וגויסו אלפי עובדות סוציאליות – לצד אנשי ונשות מקצוע נוספים – במטרה להיענות לצרכים הפיזיים, הנפשיים והסוציאליים של המפונים. העבודה במלון, כמו במצבי חירום דומים כגון מלחמה ועקירה (McCormack et al., 2009), ובפרט במציאות טראומטית משותפת עקב אסונות קולקטיביים, כרוכה בין היתר בשינוי של מרחב העבודה המוכר, הרחבה והגמשה של גבולות התפקיד, וכן טשטוש הגבולות שבין המרחב האישי למקצועי (נוטמן–שורץ, 2022; Baum, 2010).

לפי נתוני משרד הרווחה⁴, מרבית העובדות שעבדו במלונות בשבועות ובחודשים הראשונים היו עובדות משרד הרווחה, וכן עובדות הרשויות המקומיות הקולטות. עובדות סוציאליות נוספות, שלא נכללו בנתוני המשרד, פעלו במלונות מטעם שירותי בריאות הנפש, קופות החולים, ארגוני חברה אזרחית ומיזמים התנדבותיים. פריסתן של עובדות מטעם משרד הרווחה והרשויות הקולטות השתנתה לאורך הזמן והגיעה לשיא בתחילת נובמבר 2023, אז הוצבו עובדות סוציאליות בכ–302 מלונות מתוך כ–360 מלונות שקלטו מפונים ברחבי הארץ⁵. בעוד בחודשים הראשונים למלחמה מרבית העובדות במלונות השתייכו למשרד הרווחה ולרשויות הקולטות, לאחר כחודשיים הצטמצמה מעורבותן והועברה לידי עובדות מהרשויות המפונות.

מהלך המחקר

מאמר זה הוא חלק ממחקר איכותני רחב הנערך בימים אלה באוניברסיטת תל אביב. המחקר, העוסק בהתערבויות שהפעילו עובדות סוציאליות במלונות ובחוויותיהן, נערך בגישת התאוריה המעוגנת בשדה ההבנייתית (Charmaz, 2014). המאמר הנוכחי מתמקד בתמה שעלתה מניתוח ראשוני של הראיונות, הנוגעת לאתגרי היציאה מהמלון. איסוף הנתונים נערך בין דצמבר 2023 למרץ 2024 בקרב 41 עובדות סוציאליות, באמצעות 34 ראיונות עומק חצי–מובנים ושתי קבוצות מיקוד. רואיינו 36 נשים ו–5 גברים, מהן 39 יהודים/יות ושניים ערבים/יות. השירותים שמטעמם עבדו העובדות במלון כללו את מטה משרד הרווחה (מפקחות מחוזיות ועובדות של שירותים ישירים של המשרד) (n=19), שירותי רווחה ברשויות הקולטות (n=11), שירותי רווחה של הרשויות המפונות (n=4), עמותות (n=4) ומרפאות לבריאות הנפש (n=3). כולן עבדו במלונות בפרקי זמן של כמה ימים ועד כמה חודשים. הדגימה הייתה מגוונת מבחינת המיקום הגאוגרפי של המלונות, סוג המלון וקהילות המפונים (מערים, יישובים וקיבוצים; מהדרום ומהצפון). ניתוח הנתונים נערך במקביל לאיסופם. התמה העוסקת באתגרי היציאה מהמלון עלתה לאחר שלב הראיונות הראשוני ובהמשך נוספה למדריך הריאיון. כדי לשמור על אנונימיות, בעת הצגת הממצאים לא יוצגו פרטיהן המזהים של המשתתפות.

ממצאים

האתגרים שתיארו העובדות הסוציאליות סביב המעבר מהעבודה במלון לשגרת עבודתן הרגילה ולשגרת חייהן האישיים יוצגו באמצעות ארבע תת–תמות מרכזיות: העבודה במלון כגורם מגן (זמני) מפני "המציאות שבחוץ"; הפער בין חירום לשגרה במרחב המקצועי והאישי; והחזרה לשגרה כ"נפילת מתח" פיזית ונפשית. תת–התמה הרביעית והאחרונה תעסוק בתחושת ההקלה הכרוכה בחזרה לשגרה.

העבודה במלון כגורם מגן (זמני) מפני "המציאות שבחוץ"

האלמנט הראשון אשר מסביר את האתגרים שחוו העובדות בסיום עבודתן קשור לנסיבות שהובילו אותן להתגייס לעבודה זו מלכתחילה, וכן לאופי האינטנסיבי של העבודה. כל אחת מהעובדות תיארה, בדרכה, את חוויות ההלם, הכאב והחרדה בהקשר ל–7 באוקטובר. בהמשך, עצם היותן בתפקיד, וכן תחושת המשמעות שסיפקה העבודה לרבות מהן, תוארו כמעין גורם מגן, גם אם זמני, מפני המציאות שבחוץ וההתמודדות עימה. בקרב מי שבחרו להגיע לעבוד במלון, הבחירה תוארה כחלק ממנגנון ההתמודדות עם חוויות ה–7 באוקטובר והימים שלאחריו. תיאורים אלה בלטו בעיקר – אך לא רק – בקרב משתתפות ללא ילדים צעירים. כך תיארה זאת שיר:

"[ה–7 באוקטובר] היה יום קשה… חשבתי 'את עצמי אני לא מצליחה להחזיק, אז איך אחזיק מישהו אחר?' […] אבל אז, זה היה סוויץ', כי ברגע שהייתי במקום שיש לך משהו לעשות, זה להחזיר שליטה בתוך המצב המטורף הזה, זה נתן לי הרבה כוחות."

ים תיארה חוויה דומה:

"את מתנתקת שם, פתאום לא בחדשות, פתאום לא בטירוף הרגשי שעובר על כולנו בחוץ, את בעלת מקצוע ואת עכשיו בתפקיד. הייתי שם עשר שעות כל יום, לא כולל הנסיעות, לא היה לי כל כך זמן להתעסק בדברים המאוד מאוד שחורים שעלו בתקשורת, וזה מאוד מאוד עזר לי."

כאמור, ההתמסרות לתפקיד במשך שעות ארוכות, ולעיתים – במיוחד בשבועות הראשונים – גם בלילות, העניקה תחושת משמעות, שליטה וכוחות. לעיתים, ההתמסרות פשוט לא הותירה זמן לעסוק בדברים אחרים:

"כשהייתי בים המלח אז… לא היה לי זמן להיכנס לפייסבוק, ולא ראיתי אף סרטון. לא קראתי דברים. זה היה כמו בועה כזאתי, אמנם שמעתי כל מיני סיפורים, אבל לא ישבתי כל היום מול סיפורים מורטי עצבים ונאלצתי לשמוע אותם. וחזרתי הביתה ופתאום אני נחשפת לזה שהיה אסון מדיני מאוד מאוד גדול." (טל)

כפי שעולה מדבריה של טל, העבודה כללה מפגש קרוב עם תכנים טראומטיים. על פניו, בתיאור חשיפה זו כמגינה יש מידה של סתירה, אולם חשוב לציין כי סוג החשיפה השתנה בהתאם לאופי האוכלוסייה ולמידת החשיפה שלה לטראומה, וכן בהתאם למאפייני העבודה. מרבית המשתתפות עסקו בריכוז, ניהול, מיפוי צרכים, תיווך בין גורמים ודאגה לצרכים קונקרטיים, לצד תמיכה רגשית. כך, לצד החשיפה לתכנים טראומטיים, ניכר כי האקטיביות שאפיינה את העבודה ועצם היותן בתפקיד אפשרו מעין הגנה חלקית וזמנית. הגנה זו התפוגגה כאשר סיימו לעבוד.

מאמר זה הוא חלק ממחקר איכותני רחב הנערך בימים אלה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בהתערבויות שהפעילו עובדות סוציאליות במלונות ובחוויותיהן. המאמר מתמקד בתמה שעלתה מניתוח ראשוני של הראיונות, הנוגעת לאתגרי היציאה מהמלון

הפער בין חירום לשגרה במרחב המקצועי והאישי

על אף השוני בחוויותיהן של עובדות במלונות שונים, הפער שבין חירום ושגרה עלה בכל הראיונות והתבטא בשני מרחבים – המקצועי והאישי. ראשית, העבודה במלון, במיוחד בשבועות הראשונים, התאפיינה במתח גבוה, בדינמיות, בצורך באקטיביות, בתגובות מהירות, בהתמודדות עם אתגרים בלתי צפויים ובחוסר יכולת לצפות כיצד ייראה יום העבודה שלמחרת. נראה שעם כניסתן לתפקיד במלון, "השילו" מעליהן חלק מהעובדות את הרגלי העבודה המוכרים, למשל את הסטינג שמתקיים בו הקשר ואת הגבולות הברורים שבינן לבין הפונים שלהן. לא רק שמאפייני העבודה היו שונים, אלא גם רבות תיארו כיצד המגע הקרוב והבלתי מתווך עם המפונים הוביל לתחושת סיפוק. ואולם, כעבור כמה שבועות או חודשים, נדרשו העובדות לבצע מעין פעולה הפוכה. כך תיארה זאת רונית:

"כשאתה חוזר לתפקיד שלך ומסיים במלון, אני חושבת שצריך להיות פרוטוקול חזרה לעבודה […] [כי] המפגש – זה מפגש קשה מאוד. עזבת משהו מאוד שונה, עם תחושת תכלית מאוד גדולה, ואתה צריך לחזור למציאות, לעבודה הרגילה שלך… כשההצלחות ותחושת התזוזה לפעמים היא בטיפות, ואתה מחפש תכלית כל הזמן, וזה לא קל… [היה עוזר] אם הייתה הבנה, או אפילו התאווררות, או שיח על שגרה. זו לא רק אני, משהו בנו השתנה במלחמה הזאת, ובמיוחד אנשים שעבדו באופן אינטנסיבי מקרוב עם הדברים. תפיסת החיים שלי השתנתה, ואתה לא אותו אדם ואתה צריך לחזור לאותו תפקיד כשאתה לא אותו אדם… במפגש הזה אתה צריך להיות רחום לעצמך ולהבין שזה בסדר שאתה משתנה וזה לא אומר שאתה פחות טוב. אם היה לזה יותר מקום, אולי הייתה הבנה יותר גדולה לדבר הזה."

רונית מתארת לא רק את הפער שבין העבודה במלון לעבודה בשגרה, אלא גם את הצורך שלה בהכרה בפער הזה ואת הקושי שנוצר כאשר צורך זה אינו מקבל מענה מספק. היא מציעה דרכי התמודדות ברמה האישית, כגון חמלה עצמית, לצד קריאה למנהלות שירותים ולמדריכות לתת מקום רב יותר לפער שנוצר במסגרת ההדרכה ובשיח המקצועי היום–יומי.

נוסף על כך, הפער שבין החירום לשגרה תואר גם בהקשר של מרחב החיים האישיים. החזרה הביתה, לעיסוק במטלות יום–יומיות הקשורות לבית ולמשפחה, הצריכה הסתגלות להתנהלות בקצב אחר. כך תיארה זאת טל:

"כשאתה נמצא בחירום, גם לצאת מהחירום זה מורכב. אז לקח לי זמן לצאת מזה. זה היה קשה. פתאום חוזרים הביתה, וחוזרים לדברים השגרתיים, ולפני שנייה עשיתי משהו ברומו של עולם, ופתאום כזה, קצת דיכאון, וקצת חרדה."

כמו כן, כפי שתיארו עובדות נוספות, החזרה לשגרת הבית עימתה אותן עם ה"מחירים" של היעדרותן הפיזית או נוכחותן המוגבלת בבית במשך שעות וימים ארוכים.

"כשאת שם, את מחזיקה מתח": החזרה לשגרה כ"נפילת מתח" פיזית ונפשית

כאמור, ובמיוחד בשבועות הראשונים, התאפיינה העבודה במלונות במתח גבוה. לעיתים, רק לאחר שסיימו את עבודתן התאפשר עיבוד של מה שחוו וכן התעוררו תגובות טראומטיות, כגון תכנים שחזרו בחלומותיהן, עייפות פיזית, תשישות נפשית ועצב, שאותם קישרו לאפקט המצטבר של החשיפה לטראומה ול"נפילת המתח" שלאחר עזיבת המלון. תגובות אלה בלטו בעיקר בקרב עובדות שעבדו עם קהילות שנפגעו באופן ישיר. נורית הסבירה:

"תראי, ברמה האישית, חוויתי את זה קצת כמו [משתהה], כמו ביפולריות, זאת אומרת לא, לא נכנסתי לדיכאון, אבל, אני נָחַתִּי בתל אביב, והרגשתי שאני הגעתי לחו"ל. כאילו לעולם אחר […] אמרתי – אתם לא מבינים אתם חיים בחו"ל!… אתם לא מבינים באיזה עולם יפה אתם חיים פה. אני יצאתי ואני… כל כך ריחמתי על אנשים שנשארים שם במלונות. המלון, הוא לא, הוא לא חוויית נופש. הייתי יוצאת בבוקר, וחוזרת בחושך. זו חוויה של עולם [משתהה], של הרבה עצב. של דאון מאוד גדול. אבל באנרגיות אתה מאוד ב–high, כי אתה ב–doing, בכל זאת יש איזשהו סטרס של להחזיק כרגע, את השיחה… ולא לעשות טעויות. אתה לא רוצה שמהשיחה מישהו יצא במצב יותר נורא… ואתה מחזיק מתח, לא מודע… אז אתה חוזר לאיזה שגרה, ויש [משתהה], יש איזושהי נפילת מתח, שהקשתה עליי לחזור לשגרה… לא יודעת להסביר את זה במילים. אבל כן, זה בא בלילות. זה בא בחלומות… ועייפות. עייפות מאוד מאוד כבדה."

מלבד הקושי להתמודד עם הפער הבלתי נתפס בין ה"עולם של העצב" במלון וה"חיים בחו"ל" שמחוץ לו, נורית מתייחסת גם לאשמה הכרוכה במעבר הזה, כאשר בעוד היא יוצאת – עבור המפונים "האירוע" נמשך. דנה תיארה דברים דומים:

"התמודדנו שם עם תכנים מאוד מאוד קשים… זה לא בית מלון, זה מחנה פליטים. המוות היה שם מאוד חזק. הייתה תקופה של שבוע שממש בכניסה ללובי היה שלט ענק עם הלוויות, כל יום כמה שמות ואיפה הם נקברים. [לחזור לשגרה] היה מאוד מאוד קשה. גם תוך כדי שם אמרתי – אלוהים, כשזה נגמר חייבים חופש. אבל, זה הפסיק שם והמלחמה לא הפסיקה… החזרה הייתה ממש קשה. כי זה פער אדיר בין מה שאתה עושה וחווה שם לבין פתאום לחזור לחיים רגילים. גם הייתי ממש ממש מותשת… מצד שני, במבט לאחור יש משהו בשגרה שהוא מבורך. שפתאום אתה חוזר לשגרה הרגילה שלך."

דנה מתייחסת לכך שלא רק שהמפונים נשארו במלון, אלא גם היציאה ל"שגרה" אינה לגמרי יציאה, כיוון שהמלחמה לא נגמרה. נוסף על כך, היא מתייחסת להקלה שמביאה החזרה לשגרת חייה, גם אם בשגרה זו מתחוללת מלחמה.

"יש לנו גם מטופלים": ההקלה שביציאה מהמלון ובחזרה לשגרת העבודה

בהמשך לדבריה של דנה, עובדות נוספות תיארו מידה של הקלה סביב סיום העבודה במלון בהקשר המקצועי; כלומר, יכולתן לשוב לעבודתן הרגילה. עבור חלקן, העבודה במלון לוותה בתסכול עקב הדרישה לשים בצד את צורכי הפונים "הרגילים" שלהן, ותסכול זה עורר מתח שליווה אותן לאורך תקופתן במלון. ים אמרה:

"אני חושבת שבתקופה האחרונה… בימים האחרונים שלי במלון, אני הרגשתי, וזה אולי לאורך כל התקופה, שההתגייסות במדינה, בעירייה, סביב המפונים, סביב האנשים שנפגעו ישירות מהמלחמה הייתה טוטלית… בואו לא נשכח שיש לנו גם מטופלים. הייתה לי מטופלת שאמרה לי, את יודעת, ראינו כל כך הרבה תרומות, שאחר כך גם צחקו על זה שיש יותר מדי, ואנשים זרקו… והיא אמרה לי – 'הייתי מתה לקבל איזה ארגז כזה, עלינו אף אחד לא חושב'. ואני זוכרת שזה ממש צבט לי […] וככל שזה [החזרה לעבודה] קרה, אז הדילמה נפתרה, כי היה לי ברור שהחשיבות שלי במלון פוחתת והחשיבות שלי במחלקה עולה."

כמו שמתארת ים, סיום העבודה במלון אפשר פתרון למתח שחוותה.

סיכום והמלצות

מאמר זה הציג חלק מממצאיו הראשוניים של מחקר שנערך עם עובדות סוציאליות במלונות ברחבי הארץ החל ב–7 באוקטובר. ממצאי המחקר נמצאים בהלימה עם ממצאיהם של מחקרים שנערכו עם עובדי סיוע הומניטריים שעבדו באזורי מלחמה או במחנות עקורים (e.g., McCormack et al., 2009; Wersig & Wilson-Smith, 2021). בין היתר, מחקרים אלה מדגישים את חשיבותה של תמיכה ארגונית בעובדי סיוע לאחר שיבתם ממשימת הסיוע. בהקשר הישראלי, הבנת חוויותיהן של העובדות סביב סיום העבודה במלון תוכל לתרום לליווי ולהדרכה מקצועית במצבי חירום בכלל, ובמרחבי פינוי כמו מלונות בפרט.

על סמך חוויותיהן של העובדות, ניכר שחשוב כי מסגרת ההדרכה תתקיים לא רק בעת העבודה בחירום, אלא תימשך גם סביב המעבר לשגרה. "פרוטוקול חזרה", כדבריה של רונית, יוכל לכלול מתן תוקף לקושי שבהתמודדות עם הפערים שבין השגרה לחירום ובין החירום לשגרה, וכן למגוון הרגשות המלווים את החזרה לשגרה – החל בקושי, דרך אשמה ועד הקלה. לבסוף, חשוב להכיר בכך שהשלכותיהן הנפשיות והמקצועיות של העבודה בחירום בכלל, ושל החשיפה לטראומה בפרט, ניכרות לעיתים רק במרחק הזמן. יתרה מזאת, במחקר הנוכחי חזרת העובדות מתקיימת על רקע העובדה שהמלחמה טרם הסתיימה, ויש לכך השלכות הן על העובדות עצמן והן על הפונים שהן עובדות עימן בשגרה. מציאות זו מחדדת את חשיבותם של ליווי והדרכה מתמשכים.

***

¹ תושבי ישראל שאולצו לעזוב את בתיהם החל ב–7 באוקטובר נחשבים עקורים פנימיים (Internally displaced persons), דהיינו מי שנאלצו לעזוב את בתיהם עקב נסיבות שונות, בהן מלחמה, אולם בשונה מפליטים – לא חצו גבול בין–לאומי. משכך, האחריות להיענות לצורכיהם מוטלת על המדינה שהם אזרחיה (IDMC, 2023). בעוד בשיח הציבורי, התקשורתי והאקדמי בישראל מתייחסים לאוכלוסייה זו כאל "עקורים" ו"מפונים" לסירוגין (וולוך, 2023), ההתייחסות הציבורית הרווחת היא ל"מפונים", וכך יעשה גם מאמר זה.

² כיוון שמרבית העובדות הסוציאליות בישראל (וכן מרבית משתתפות המחקר) הן נשים, השימוש במאמר יהיה בלשון נקבה. לצד זאת, ממצאי המחקר מתייחסים גם לעובדים סוציאליים.

³ https://www.calcalist.co.il/local_news/article/b1fr1q1136

⁴ נ' שלם, קומוניקציה אישית, 6 בפברואר, 2024.

⁵ בחלק מהמלונות שהו גם מתפנים (מי שהתפנו עצמאית ושהותם לא נתמכה על ידי המדינה), אולם הרוב המוחלט של התושבים שעובדות סוציאליות עבדו עימם היו מפונים, ועל כן ייעשה שימוש במושג זה לאורך המאמר.

רשימת המקורות

וולוך, ר' (2023). עקורים בארצם: כיצד לסייע לקהילות המפונים? נייר מדיניות מס' 11. מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. נדלה מתוך: https://www.taubcenter.org.il/research/uprooted-in-their-own-country/

נוטמן–שוורץ, א' (2022). פרק ראשון: מציאות טראומטית משותפת. בתוך: א' נוטמן–שורץ (עורכת), עבודה סוציאלית תחת אש: תיאוריה, מחקר והתערבות (עמ' 48-19). פרדס הוצאה לאור.

Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 47(2), 249-259.

Charmaz, K. (2014). Constructing grounded theory. Sage.

Internal Displacement Monitoring Centre (IDMC) (2023). Global report on internal displacement 2023. Retrieved from: https://www.internal-displacement.org/global-report/grid2023/

McCormack, L., Joseph, S., & Hagger, M. S. (2009). Sustaining a positive altruistic identity in humanitarian aid work: A qualitative case study. Traumatology, 15(2), 109–118.

Wersig, E. M., & Wilson-Smith, K. (2021). Identity in transition: An interpretative phenomenological analysis of international humanitarian workers’ experiences of returning home. Journal of International Humanitarian Action, 6, 1-15.

***

ד"ר ליאור בירגר – חברת סגל, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב. liorbirger@gmail.com