מכלים גדושים באבוקדו ממתינים בכניסה לבית האריזה אבוקדו גל בקריית שמונה. "זה אבוקדו של אמיצים", אומר אחד העובדים וממהר לקפוץ על מלגזה. התוויות שמודבקות על מכלי הפרי לא מותירות ספק: האבוקדו הצפוני נקטף בחודשים האחרונים במטעי מעיין ברוך, משגב עם, מטולה, מנרה, כפר יובל ויישובים נוספים על גבול הצפון, תחת אש. בית האריזה בבעלות החברה לפיתוח הגליל ממוקם באזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה. יותר מ-4,700 טילים שוגרו מלבנון ומסוריה לעבר העיר הצפונית מתחילת המלחמה. אבוקדו מהמטעים של הקיבוצים, של המושבים ושל המושבה מטולה מגיעים לבית האריזה, תוך סיכון חייהם של עובדי המטעים.

"בהתחלה פחדתי לבוא לעבודה, אבל עכשיו זה בסדר", אומרת ל'דבר' פתנאת גאנם ממג'אר, בת 52, שעובדת כבר שמונה שנים בבית האריזה. שלושת ילדיה בוגרים. "טבעי שנפחד במצב כזה, אבל אנחנו צריכים לעבוד". הפחד הגדול שלה הוא על בנה חסן, שמשרת בהנדסה קרבית. ב-7 באוקטובר הוקפץ לעזה, ומאז יצא הביתה פעם בחודש. כעבור ארבעה חודשים בעזה יצא לכמה שבועות התרעננות וחזר לרצועה.

פתנאת גאנם. "הראש עם הבן שמשרת בעזה, אבל אני אחראית על תחנת אריזה ויש לי אחריות על העובדות" (צילום: מאיה רונן)

"אני לא ישנה בלילה, וגם אבא שלו לא ישן. התפקיד שלו מאוד מסוכן. יש הרבה עבודה להנדסה קרבית, אבל אין מה לעשות, צריך ללכת לצבא. זאת המדינה שלנו. אני, בעלי והבנות במחשבות עליו כל הזמן. לא אוכלים טוב, לא ישנים טוב. בכל זאת, אני באה לעבודה ומתפקדת. הראש שם איתו, אבל אני אחראית על תחנת אריזה ויש לי אחריות על העובדות".

גאנם היא הדרוזית היחידה במשמרת. שאר העובדות לצדה מוסלמיות. "אנחנו עובדות ביחד וזאת משפחה. כולן שואלות על הבן שלי, מה איתו. כל הזמן מעודדות אותי, גם הן דואגות לבן שלי. שואלות אם יצא, שמחות בשבילי וחוששות איתי".

מה הוא מספר?
"הוא לא מספר הרבה. הוא לא יכול להתקשר אלינו כל יום. מדברים כמה דקות כל שלושה-ארבעה ימים. הלב שלי כבד. אני צמודה לחדשות. בוכה הרבה בגלל כל החיילים. זה כואב. כל חייל שנופל זה כאב בלב. אני אומרת לו כל הזמן שיהיה חזק. גם בעלי שירת בצבא, בחיל האוויר. לאחים שלי גם יש בנים בצבא ובמשטרה. אנחנו מחזקים אחד את השני".

מנכ"ל בית האריזה, אמיר בכר, מספר שחלק מהמגדלים לא יכולים להגיע למטעים שלהם. "מגדל אחד חטף טיל נ"ט בתחילת המלחמה. זאת פעם שנייה שהוא נפגע. מגדל אחר, מכפר יובל, נהרג כשירד למטע".

בכר, דור רביעי למקימי כפר גלעדי, מכיר את הגזרה כמו את כף ידו. בהיותו נין לאנשי ארגון השומר, הוא מעיד על עצמו שספג את החיבור בין עבודת האדמה להגנה כבר מגיל צעיר. "כשהתחילה המלחמה היינו שלושה שבועות אחרי תחילת עונת הקטיף לייצוא. חלק קטן מהפרי נקטף. מאותו רגע הכול השתנה. תקופה ארוכה המגדלים לא יכלו להיכנס לשטחים". בקיבוצו כפר גלעדי נלחמים יום-יום על הפרי. "המטעים בשטח שחשוף לכפרים הלבנוניים מעבר לרכס". כדי לקטוף את הפרי חיכו לערפל, ומיהרו להעביר את התוצרת לשטח אחר. בהמשך, העתיקו את המשרדים של המטע לתוך הקיבוץ כדי לא להיות חשופים לכוונות החיזבאללה. "זאת מציאות שקשה לדמיין, ונראה שזה לא הולך להסתיים בקרוב".

"אם אנחנו לא נתפעל את זה, כל המגדלים שמאחורינו יפלו"

בית האריזה עובד ברצף מתחילת המלחמה וקולט פרי מ-50 מגדלים בגליל. מחצית מהפרי מגיע מהמטעים שפרושים על קו הגבול הצפוני, כחצי ק"מ דרומית למושבה מטולה, דרך כפר גלעדי, כפר יובל, משגב עם, מעיין ברוך, דפנה, הגושרים, דן ושניר – כולם מאוימים ומפונים. שאר הפרי מגיע מאזור עמק החולה, ממושב רמות, דרך כפר הנשיא, עמיעד, גדות ועוד יישובים בגליל העליון.

אבוקדו שהגיע ממעיין ברוך. חלק מהמגדלים לא יכולים להגיע למטעים שלהם (צילום: מאיה רונן)

המפעלים באזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה מתעקשים להמשיך לפעול, תוך דאגה לביטחונם של עובדי המפעלים החיוניים, שבהם נדרשת עבודה 24 שעות ביממה. המפעלים שעובדים עם חומרים מסוכנים, כגון שמנים וגזים לקירור, מיגנו את המתקנים שלהם במהלך 20 השנים האחרונות, מחשש לפגיעה. המיגון נעשה על דעת הנהלות המפעלים וביוזמת החברה לפיתוח הגליל, שכן בניגוד למפעלים בשדרות ואופקים, המפעלים אינם ממוגנים. למרות הסכנה הברורה מעבר לגדר, גם כיום המפעלים לא זוכים לסיוע במימון מיגון הולם.

מתחילת המלחמה מתמודדת החברה לפיתוח הגליל, שבבעלותה מפעלים רבים באזור, עם אתגרי המיגון והאחריות על ביטחונם של העובדים, לצד הצורך להמשיך לפעול בכוחות עצמה. "הדרך שלנו להתמודד בכוחות עצמנו", מסביר בכר, "היא הדרך הכי טובה אנחנו מכירים: בכוחות משותפים".

מפעלים שבהם נדרשת עבודה מסביב לשעון מתקשים להסיע עובדים הלוך וחזור למשמרות לילה, שהן השעות המסוכנות. תחילה הותקנו חדרי שינה ורחצה במפעלים, ובהמשך ארגנה החברה האזורית חדרי אירוח בקיבוץ גדות.

"מבחינתנו אנחנו עובדים ביישוב מפונה", אומר בכר. באבוקדו גל 25 עובדים שכ-70% מהם תושבי יישובים מפונים, בהם קריית שמונה, כפר גלעדי, רמות נפתלי, ע'ג'ר, טובא זנגריה ובית הלל.

הפירות לפני המיון (צילום: מאיה רונן)

המחסן (צילום: מאיה רונן)

עובדים בבית האריזה (צילום: מאיה רונן)

ממלאות עוד ועוד ארגזים. 70% מהעובדים גרים ביישובים שפונו (צילום: מאיה רונן)

בכר התפנה עם משפחתו למכמורת בחוף השרון. "אני נוסע לעבודה 150 ק"מ כל יום. בדרך אני אוסף מלגזן מבית הלל שהתפנה לאור עקיבא, ואת מנהלת התפעול מקריית שמונה שהתפנתה לקיסריה. זאת מציאות הזויה לגמרי".

בית האריזה מתכלל את הפעילות החקלאית של מגדלי ומשווקי האבוקדו באזור לאורך כל השרשרת, מהגידול, דרך הקטיף ועד לאריזה והשיווק של הפרי, שרובו ככולו מיועד לייצוא. "כשהתחילה המלחמה לא ידענו איך המציאות שלנו תיראה", אומר בכר, "אחרי שהעובדים התאילנדים עזבו את הארץ התחלנו לרכז פעילות של מתנדבים מדהימים כדי לעזור בקטיף במשקים. זה חימם את הלב. לא כל חקלאי שצריך עזרה יכול להתחיל לחפש. לכן עשינו חיבור בין אלה שזקוקים לאלה שרוצים להתנדב וחיברנו בין כמה גופים. נפתחה קבוצה של 500 מתנדבים".

כדי לייעל את עבודת המתנדבים, לימדו אותם המגדלים איך, מה ומתי לקטוף. עבור מתנדבים שהגיעו לכמה ימי עבודה רצופים ארגנו חדרי אירוח בקיבוץ גדות. מתנדבים אחרים הגיעו בכל בוקר מחיפה, מקריית טבעון ואפילו מתל אביב, ועבדו עד הצהריים. "במבט לאחור, זה בעיקר עזר להבין שאפשר להיכנס לשטחים", אומר בכר, "אף אחד אחר לא היה בשטח. זה היה מעשה אמיץ מאוד. כשהמצב החמיר הרגשתי שלא נכון להביא מתנדבים וסגרתי את הקבוצה. שום דבר לא שווה את  סיכון החיים".

בשל ההפגזות, בהתחלה הקטיף היה מאוד לא סדיר וכך גם העבודה בבית האריזה. "היו ימים שהיינו צריכים להפסיק את העבודה בגלל ההפגזות".

למה להתעקש להמשיך לעבוד כשאפשר להסתפק במתווה פיצויים?
"המשימה שלנו הייתה להביא כמה שיותר פרי לחו"ל. יש לנו הסכמים במדינות אירופה והמחירים בתחילת העונה טובים יותר. יש תנאי שוק טובים מאוד לייצוא מישראל. אנחנו מחזיקים בערך 40% מהאבוקדו באירופה, וזה מאפשר תנאי מכר טובים מאוד שמתגמלים את המגדלים. זה אחד מהדברים שנתנו לנו את הדרייב לאפשר למגדלים לקבל את הכסף הזה. אחרת לא היינו מפעילים את כל האופרציה.

"מטע שאי אפשר להיכנס אליו, כמו במשגב עם, לא קטף את זן אטינגר, והכול נשאר על העצים. פינקרטון קטפו מעט מאוד, אבל האוניות מאירופה כבר היו בדרך והיו צפויות להגיע תוך כמה שבועות. אחר כך המחיר ירד בחצי. אם הפרי שמיועד לייצוא לא יצא, הוא יישאר בארץ ויציף את השוק המקומי. הפגיעה בהכנסות המגדלים תהיה כפולה. בגלל זה המגדלים ממש נלחמים על הפרי ואנחנו מאפשרים את זה כפלטפורמה שמעבירה את הפרי לייצוא. אם אנחנו לא נתפעל את זה, כל המגדלים שמאחורינו יפלו. מי מבטיח להם שהדומיננטיות בשוק האירופי תישמר?"

ארגזי אבוקדו מזן פינקרטון. "אם הפרי שמיועד לייצוא לא יצא, הוא יישאר בארץ ויציף את השוק המקומי, והפגיעה בהכנסות המגדלים תהיה כפולה" (צילום: מאיה רונן)

איך ממשיכים לתפעל את בית האריזה במצב כזה?
"רוב העובדים פונו, חלק מהזמן הכניסה לקריית שמונה סגורה. היה חשש גדול מאוד. מבחינת הנחיות פיקוד העורף יכולנו להמשיך לעבוד כי אנחנו מתחת גג. היה חשש גדול אצל כולם, כי יש אזעקות כמה פעמים ביום. האזעקה פה מגיעה, במקרה הטוב, יחד עם הפיצוצים, לפעמים גם אחריהם. יש ימים שההפגזות מאוד אינטנסיביות".

את יום העבודה בבית האריזה צמצמו, תחילה עד 14:30, ובהמשך הוסיפו שעת עבודה. "אחרי זה אף אחד לא נשאר במקום. מבחינתנו זה לעצור עבודה באמצע היום, אבל זה עדיף מלעבוד כשיודעים שיש הרבה הפגזות אחר הצהריים. זה גם מכניס סדר".

איך בכל זאת מביאים את העובדים?
"העובדים הגיעו בחשש גדול מאוד. בהתחלה 60% מהעובדים הקבועים, שדרושים כדי להניע את העסק, לא הגיעו. הגענו למצב שכמעט כל הסגל שלנו מגיע. אנשים מגיעים גם כי הם מרגישים נחוצים וזאת הנורמליות שהם יכולים להכניס לחיים שלהם. זאת הרגשה טובה להיות נחוץ".

לדבריו, המחסור בעובדים בתחילת המלחמה היה דרמטי. "הגענו למצב שאיש האחזקה מנהל את מערך האריזה כי לא היו לנו עובדים. בשנה כזאת שכמות היבול בה מטורפת, זה לא פשוט. הרבה עובדים חיפו על עמדות חסרות והצלחנו בכוחות משותפים. אנחנו עובדים בתנאים משוגעים, אבל העבודה מחזירה לשפיות. בסוף צריכים לצאת מפה קרטונים עם אבוקדו לאירופה בעונה הכי כבדה שהייתה לנו מעולם, במצב מלחמה".

בחוסר הוודאות שאפיינה את השבועות הראשונים, הוא אומר, עמדו לטובתם המשפחתיות והתמיכה שמושרשים במפעל. "אנשים מבטאים את הכאבים והמצוקות. המסר שהעברנו מכיוון ההנהלה היה שכולנו מגיעים. אנחנו מגיעים ראשונים והולכים אחרונים, משדרים רוגע ונמצאים עם העובדים. זה הכי חשוב בעיניי. אנחנו יחד. עשינו שיחות עם כל העובדים כדי להביע הערכה ולשמוע את המצוקות".

מרבית העובדים בבית האריזה הם ערבים ודרוזים. "זה קשה. בשיחות שקיימנו, עובדים הביעו הרבה מאוד הערכה. אחד העובדים אמר בגילוי לב יוצא דופן שהוא מפחד על החיים שלו כשהוא מגיע. זה לגמרי לגיטימי ומובן. אני מבין ומכבד את מי שיבחר לא להגיע. ההבנה הזאת גרמה לאנשים בכל זאת להגיע, אף שיכלו לבחור לצאת לחל"ת".

בהתחלה העובדים עוד לא ידעו להבדיל בין ירי של צה"ל לירי של חיזבאללה. כיום כבר כולם מבדילים. "הרעש של התותחים עדיין מקפיץ, אבל הגענו למצב שזה חלק מהשגרה". ליתר ביטחון, הוא מצביע לעבר המרחב המוגן הקרוב, שמסומן בשילוט מאיר עיניים.

"הגדרנו מרחבים מוגנים, למקרה של ירי. בכל המפעלים של החברה לפיתוח הגליל תדרכנו את העובדים וכולם יודעים לאיזה מרחב מוגן ללכת. זה נותן ודאות וזה מאוד חשוב. בגלל שאין פה זמן תגובה, חילקנו את המפעל לכמה מרחבים. כך אנשים לא יצטרכו לצאת מבית האריזה וחס וחלילה יפגעו מרסיסים או מכטב"ם. כל אחד יודע מה לעשות".

איזו משמעות יש להשתייכות למערך גדול יותר של מפעלים בסיטואציה כזאת?
"לכל מפעל יש את המעטפת שלו, אבל יש גם מעטפת של החברה לפיתוח הגליל שמאגדת את המפעלים. כל יום הייתה ישיבת זום משותפת של מנהלי המפעלים. חיזקו את ההנהלה, יצרו שיח ובנו אסטרטגיה של עבודה שגרתית במצב חירום. נשאו באחריות ובנו את תוכנית ההפעלה. יש יתרון גדול בתכלול של המפעלים. כך דאגו ליותר מיגוניות, לשכפ"צים ולקסדות לנהגי המשאיות שמגיעים לכאן".

לדבריו, ההשקעה באיגוד המנהלים הביאה לחיזוק את המפעלים. "הפלטפורמה לשיתוף יצרה חוסן ובנתה את שדרת ההנהגה. לא היה מצב שמנהל עמד מול כל הבעיות לבדו, כל הזמן היה שיח וניסיון משותף לתת מענה, כך שהמפעלים עובדים כל יום בכל מצב. רק ככה אף אחד לא התפרק. תחושת החוסן הזאת עברה גם אל העובדים. המנהלים התייצבו בכל יום, עשו אסיפות והסבירו מה קורה. בסופו של דבר זה נתן לעובדים ביטחון לדעת שיש להם לאן לקום בבוקר.

"נוסף על הכאוס שהיה במדינה כולה, בכל אזור היה כאוס משלו. מצב שבו כל אדם צריך להתמודד לבד עם הכאוס הוא הרבה יותר קשה ממצב שקבוצת אנשים שמתמודדת ביחד. במיקרוקוסמוס שלנו בענף האבוקדו, עצם זה שהוצאנו הנחיות איפה להתחיל ואיפה לעצור קטיף, פרסמנו את המחירים בכל יום ועשינו את הקישור עם המתנדבים, נתנו אוריינטציה, מגדלור שאליו מתכווננים – זה נתן סדר בכאוס. זה נתן גם התמצאות במה שקורה באזור".

שיתוף הפעולה יצר עוצמה מנהיגותית מקומית. "יש פה תפיסה שיוצרת תשתית של ביחד. כשמורידים את זה לשטח, התחברנו למטרה המרכזית שלנו כפלטפורמה שמאפשרת למגדל להביא את הפרי מהעצים לשווקים. ההכוונה שלנו והקשר היומיומי, סנכרון ההובלות שהוא קשה יותר במלחמה, עזר לדברים להתחבר ולפעילות השוטפת לקרות".

נוצרו שיתופי פעולה בין המגדלים?
"היות שראינו את התמונה המלאה, הבנו שיש מצוקה של כלי קטיף בגובה במקום אחד, אז עשינו העברה ממשק למשק. פיזרנו את המתנדבים בין המשקים כי כולם נאנקו תחת המחסור. עיקר השיתוף היה בתחושת היחד. המגדלים הרגישו שיש להם סביבה. הרבה מהחקלאים בכיתות הכוננות ביישובים, אז הם עברו כמה חוויות קשות".

"אם לא נעבוד, מי יעבוד?"

ענף האבוקדו בארץ בצמיחה אדירה בשנים האחרונות. איכות הפרי והקרבה לאירופה מיצבו את האבוקדו הישראלי במיקום מועדף בשוק האירופי. משקים בגליל ובעוטף עזה התאימו את עבודתם ואת הזנים שהם מגדלים לביקוש באזורים שונים באירופה, והשוק המקומי בתורו נהנה ממחירים נוחים וממדפים מלאים לאורך רוב השנה.

בהיותו ענף מוטה ייצוא משגשג, ניטעו בשנים האחרונות מאות דונמים נוספים של מטעי אבוקדו, שהגיעו לניבה (נותנים פרי) השנה. באבוקדו גל, כמו בבתי אריזה אחרים בארץ, נערכו בהתאם. "באוגוסט התחלנו בהקמת קו אריזה אוטומטי חדש, לצד הקו הוותיק שקיים בבית האריזה", מספר בכר בגאווה, "ייעדנו את הקו להתחלת עבודה בסוף דצמבר. בגלל המלחמה זה קצת התעכב והפעלנו אותו באמצע ינואר".

ז'קלין דגאישה ממג'אר, בת 46, עובדת בבית האריזה כבר שמונה שנים. היא התחילה כאורזת וכיום היא אחראית על צוות אריזה. מדי יום היא אחראית על 25-10 עובדות, לפי הצורך, שהיא עובדת איתן שכם אל שכם. "עכשיו שיא העונה, וכולן מגיעות. אני מאוד גאה בהן", היא אומרת בחיוך. "אני לא מפחדת לבוא, אני אוהבת את העבודה שלי, באתי להתפרנס. בהתחלה היה לי פחד, אבל אם לא נעבוד, מי יעבוד? העובדות היו מדברות איתי על הפחד, אבל התרגלו. עובדת שאומרת שהיא מפחדת, אני קודם כל מחבקת אותה.

ז'קלין דגאישה. "אני שמונה שנים פה, אז פתאום בגלל המלחמה אני אגיד שאני לא רוצה לעבוד?" (צילום: מאיה רונן)

"לי אין ילדים, המשפחה שלי מפחדת עליי. אבל זאת העבודה שלנו. אנחנו מניעות את המפעל. אני שמונה שנים פה, אז פתאום בגלל המלחמה אני אגיד שאני לא רוצה לעבוד? ההנהלה היא כמו משפחה שלנו, ואני מרגישה ששומרים עליי".

גם דביר חדד, בן 35 מצפת, גויס ב-7 באוקטובר וחזר לעבודה אחרי שלושה חודשים. באבוקדו גל הוא עובד כבר שש שנים. כיום הוא מנהל את מערך האריזה החדש שנכנס לפעולה תוך כדי המלחמה. בתחילת המלחמה הוקפץ למילואים בגדוד תותחנים שפעל רוב הזמן בשטחי הכינוס והסוללות שהוצבו בשדות עוטף עזה.

דביר חדד. "לעבוד פה זה חלק מהמחויבות שלנו. זאת המדינה שלנו" (צילום: מאיה רונן)

"כשהגענו לעוטף עזה למחרת הטבח לא האמנו למה שאנחנו רואים. זה היה כמו מתקפת זומבים. כלי רכב שרופים, גופות. מראה שלא דמיינתי שאראה בתוך המדינה שלנו". בתפקידו כנהג האמר נכנס לרצועת עזה בלילה. "אסור להדליק פנסים, יורים מסביב, יש פירים של מנהרות בכל מקום. מאוד מפחיד. לא משהו שהייתי יכול לדמיין. זה עולם אחר. הוקפצתי למילואים ממש בתחילת הקטיף וידעתי שהעונה הזאת אמורה להיות הרבה יותר עמוסה. ידעתי שצריכים אותי במפעל, אז ביקשתי מהמ"פ שלי לצאת מדי פעם כדי לעזור".

איך הייתה החזרה לשגרה אחרי חודשים במילואים?
"זה מאוד מבלבל. ברגע אחד עזבתי הכול והלכתי למילואים. עזבתי את הבית, העבודה, הכול, והייתי רק בזה. כשחזרתי מדי פעם לעזור הרגשתי מאוד מוזר. זאת שגרה אחרת לגמרי. ההסתגלות קשה". לדבריו, אחרי חודשים שבהם חסרו לו הדברים הפשוטים ביותר, "פתאום דברים כמו לישון נורמלי בלילה, שירותים, מקלחת נראים לך מדהימים".

מה המשפחה אומרת על זה שיצאת מעזה וחזרת לעבוד בקריית שמונה?
"אימא שלי לא מרוצה מהעניין כי יורים פה. אבל זה חלק מהמחויבות שלנו. זאת המדינה שלנו. עכשיו השגרה חזרה לדרום, והצפון הוא זה שנטוש. אני גר בצפת ואנחנו חוטפים לא מעט".

עתידו של הגליל העליון מטריד מאוד את בכר. הוא מודאג מהמשך מצב הלחימה שאינו מוגדר, מרצועת הביטחון שיצרה מדיניות הממשלה בתוך שטח המדינה, משובה של הסכנה לחיים בגליל לאחר שנים של שקט יחסי, מהשיבוש הבלתי נסבל של חיי התושבים באזור היפהפה – אלה שפינתה המדינה, אלה שהתפנו בעצמם בהמלצת ראשי המועצות האזוריות, ואלה שנשארו או חזרו ליישובים, מרצון או מחוסר ברירה.

אמיר בכר, מנכ"ל אבוקדו גל. "חונכנו על הידיעה שעל הבית נלחמים. אני לא רואה דרך אחרת" (צילום: מאיה רונן)

"אנשים שואלים את עצמם הרבה שאלות עכשיו", הוא אומר בדאגה, "קודם כול כי ראו שיש חיים מעבר לפריפריה, שהם נוחים יותר. מעבר לזה, נשאלת השאלה איך חוזרים לפה. לא ברור איך זה ייגמר. מהעבר למדנו שכל הסכם דינו להישבר במוקדם או במאוחר. איך אנשים יחיו פה? הטראומה שהייתה היא לא משהו שיחלוף במהרה". בכר מכיר היטב את ההיסטוריה של חבל הארץ שבו גדל. "כבר היו פה חדירות, פה זה לא משהו שרק מדמיינים. מנהלת התפעול שלנו מקריית שמונה. כשהייתה ילדה נכנסו מחבלים לבית של המשפחה שלה ורצחו את דודתה. במשגב עם, במטולה, בכפר יובל ובמנרה לא ישכחו את החדירות והטרור של מחבלים מלבנון".

איך בכל זאת ממשיכים? אתה מאמין שיש תקנה לחיים בגליל העליון?
"עובדים דרך הדמעות. שניים מהילדים שלי היו בעזה. אנחנו ביחד בזה. חוץ מזה אין מה לעשות. זאת תקופה מאוד כאוטית. הנינים שלנו ילמדו את זה בשיעורי היסטוריה. בית האריזה הזה נותן לאנשים מפלט שאפשר להיות בו ביחד עם כל הקושי ולשמור על שפיות. במיוחד כאן בצפון. הפעם האחרונה שהתפנו מפה הייתה אחרי הקרב על תל חי ב-1920. אני לא יודע אם הם היו נותנים לפינוי ארוך כל כך להימשך. חונכנו על הידיעה שעל הבית נלחמים. ש'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו' (יוסף טרומפלדור). אני לא רואה דרך אחרת".

הנוף. "בית האריזה הזה נותן לאנשים מפלט שאפשר להיות בו ביחד עם כל הקושי ולשמור על שפיות" (צילום: מאיה רונן)