תקציר

רקע: בניגוד לדיכאון אחרי לידה, הפרעת דחק פוסט–טראומטית היא מצב בריאותי מוכר פחות, המאפיין את מציאות חייהן של נשים שחוו את הלידה כטראומטית או שהיו בעלות רקע טראומטי קודם, שהופעל על ידי טריגרים בחדר הלידה. מחקרים מעטים התמקדו בחוויה הסובייקטיבית במהלך הלידה בהקשר לקשר עם הצוות המטפל ולתסמינים פוסט–טראומטיים אצל יולדות, כל שכן בישראל, ומכאן הצורך במחקר חלוצי זה.

שיטה: מחקר בקרב 150 נשים שילדו בבית חולים בצפון הארץ וענו על שאלון חצי–פתוח. הנתונים האיכותניים נותחו באמצעות ניתוח תוכן, תוך שימוש בגישת התאוריה המעוגנת בשדה.

ממצאים: ניתוח השאלונים של היולדות הניב שתי קטגוריות מרכזיות: מרכיבי חוויית לידה חיובית וחסמים בפני חוויית לידה חיובית. בקטגוריה הראשונה נכללו ארבע תמות, המגלמות ארבעה מרכיבים של חוויית לידה חיובית ושעל בסיסן נבנה באופן אינדוקטיבי מודל המייצג הבניה זו. הקטגוריה השנייה כוללת ארבע תמות הפוכות ביחס לקטגוריה הראשונה, וכן תמה אחת נוספת בהקשר של רגישות מגדרית.

מסקנות והמלצות: המחקר הנוכחי מחזק ממצאים קודמים (ראו סקירה אצל Horsch et al., 2024) ביחס לחשיבות מתן תמיכה פיזית ונפשית ליולדות בחדר הלידה ולאחר הלידה, כמו גם לחשיבות מעורבותן של היולדות בתהליך הלידה על ידי מתן תחושת שליטה, תיקוף חוויותיהן ותקשורת שוטפת עימן. למחקר עשויה להיות חשיבות לתכנון ולקיום התערבויות על ידי עובדות סוציאליות, לשם מניעת סימפטומטיזציה פוסט–טראומטית אחרי לידה וטיפול בה, אם אובחנה. החוקרים ממליצים כי התערבויות אלו יתבצעו בהובלת מערך העו"ס, לאור הכשרתן בתחום בריאות הנפש ורווחה פסיכוסוציאלית של נשים.

מילות מפתח: מחקר איכותני, לידה, הפרעת דחק פוסט–טראומטית, בריאות נפשית לאחר לידה, בריאות נשים

מבוא

כ–210 מיליון נשים נכנסות להיריון מדי שנה וכ–140 מיליון תינוקות נולדים לעולם. מחקרים מצביעים על כך שכשליש מהנשים תופסות את הלידה כאירוע טראומטי (Slade et al., 2022), וכ–3% מהיולדות סובלות לאחר הלידה מהפרעת דחק פוסט–טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder) (American Psychiatric Association, 2013; Grekin & O'hara, 2014). אנשי מקצוע נוטים להתייחס להיבט הטראומה הגופנית בלידה, אך אינם מודעים מספיק לכך שזו עשויה להיות גם חוויה טראומטית מבחינה פסיכולוגית (Reynolds, 1997). בהשוואה למצבי בריאות נפשיים אקוויוולנטיים כמו דיכאון אחרי לידה, תסמינים של הפרעת דחק פוסט–טראומטית אינם זוכים לתהודה מחקרית ומקצועית מספקת (Cirino & Knapp, 2019).

לאור זאת, מטרת המחקר היא להציג בגוף ראשון את חוויותיהן של יולדות לשם הבנת אפיוני חוויית הלידה הסובייקטיבית שלהן, ומתוך כך לגבש תובנות שתכליתן להפחית סימפטומטיזציה פוסט–טראומטית לאחר לידה, במיוחד בהקשר של התערבויות יזומות לפני לידה ואחריה על ידי מערך העבודה הסוציאלית במערכת הבריאות.

רקע תאורטי

היריון ולידה הם אירועים עוצמתיים בחייהן של נשים. הם מושפעים מגורמים ביולוגיים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים ומשפיעים על שינויים התפתחותיים בזהות הנשית (Cigoli et al., 2006). כשהאישה חווה את הלידה כטראומטית, עלולה להתעורר אצלה מצוקה רגשית מתמשכת המכונה טראומת לידה (Delicate et al., 2020). כ–20%-40% מהנשים היולדות מדווחות על הלידה כטראומטית עבורן (Ayers et al., 2018) ו–16.8% מהנשים חוות תסמיני דחק פוסט–טראומטיים אחרי לידה (Dekel et al., 2017). בקרב 3%-4% מהנשים מופיעה פוסט–טראומה לאחר לידה (Grekin & O'Hara, 2014; Yildiz et al., 2017). תסמיני דחק פוסט–טראומטיים פוגעים ברווחתם הנפשית של היולדת, של התינוק ושל בני המשפחה, למשל על ידי פגיעה בהנקה וביכולת של האם לספק את צרכיו הרגשיים של התינוק (Dekel et al., 2019; Reynolds, 1997).

גורמים מגוונים קשורים להופעת תסמינים פוסט–טראומטיים ברמות שונות בקרב יולדות. חלקם קשורים במאפיינים אישיים ואישיותיים של היולדת וחלקם קשורים במהלך הלידה עצמה (Alcorn et al., 2010; Ayers & Ford, 2016). תחושת שליטה במהלך הלידה נמצאה כגורם בעל השפעה רבה על תפיסת האישה את הלידה ועל התפתחותם של תסמינים פוסט–טראומטיים לאחריה, כך שתחושת שליטה לפני הלידה ובמהלכה עשויה להפחית את רמת החרדה, לשפר את היכולת לשלוט בכאב ולמתן את תפיסת חוויית הלידה כטראומטית (Tomsis et al., 2021). יחס הצוות המטפל במהלך הלידה והמידע שהוא מוסר ליולדת קשורים בתחושת השליטה של היולדת בזמן הלידה. נמצא כי נשים שחשו שלא כיבדו אותן ולא התייעצו עימן במהלך הלידה נטו לדווח על יותר כאב (Anderson, 2017; Creedy et al., 2000).

הגורמים המעוררים תסמינים פוסט–טראומטיים בקרב יולדות הם סובייקטיביים וקשורים גם בהתנהגות הצוות המטפל בזמן הלידה, ובפרט ביכולתו לתקשר עם היולדת באופן שוטף וכן במהלך הלידה ולספק לה תמיכה פיזית ונפשית (Ayers & Ford, 2016; Horsch et al., 2024; Maputle, 2018; Mirmawlai et al., 2003; Nikula et al., 2015). בתוך כך, המצוקה הסובייקטיבית שחווה האישה נתפסת כגורם המשמעותי ביותר בהתפתחות סימפטומטיזציה פוסט–טראומטית לאחר לידה (Ford et al., 2010; Haagen et al., 2015).

על פי גרקין ואוהרה (Grekin & O'Hara, 2014), שתי קבוצות עיקריות של נשים נמצאות בסיכון לפיתוח תסמינים פוסט–טראומטיים אחרי לידה: הקבוצה הראשונה כוללת נשים המצביעות על הלידה כחוויה טראומטית הכרוכה באבדן שליטה; הקבוצה השנייה מורכבת מיולדות בעלות רקע של אירועים טראומטיים קודמים, שאינם קשורים לתקופת ההיריון ולתהליך הלידה (כמו פגיעה מינית), שבמהלך הלידה נחשפו לטריגרים שונים אשר הפעילו מחדש תסמינים טראומטיים.

שיטה

המאמר מתבסס על מחקר שבוצע באחד מבתי החולים בצפון הארץ בקרב 150 יולדות יהודיות וערביות, בשילוב מתודולוגיה כמותית עם מתודולוגיה איכותנית. היולדות רואיינו בנקודת הזמן הראשונה לגבי חוויית הלידה שלהן באמצעות שאלון חצי–פתוח, הכולל שאלון דמוגרפי והיסטוריה פסיכיאטרית, שאלון חוויה סובייקטיבית בלידה, ושאלון תחושת שליטה בלידה (SCIB). בשתי נקודות זמן נוספות, לאחר חמישה שבועות וחמישה חודשים מהלידה, נשלחו אליהן באמצעות טפסים דיגיטליים (Google forms) שאלון חוויה סובייקטיבית בלידה, בנוסח זהה לזה שמולא בסמוך ללידה, ושאלונים לבחינת סימפטומים פוסט–טראומטיים (PCL-5), דיכאון לאחר לידה (EPDS), שאלון חרדה מצבית (STAI), ושאלון חוויית משבר.

המאמר הנוכחי מתמקד בשתי שאלות פתוחות שהיולדות התבקשו לענות עליהן: א. במידה שאת מעוניינת, נשמח אם תצייני הערות לשימור/הערות חיוביות לגבי התקשורת עם הצוות בחדר הלידה; ב. במידה שאת מעוניינת, נשמח אם תצייני נקודות לשיפור התקשורת עם הצוות בחדר הלידה. החלק הפתוח של השאלון נותח על ידי החוקרים בשיטת ניתוח תוכן קונסטרוקטיביסטי, לשם גיבוש תמות אשר עלו בשכיחות גבוהה (Shkedi, 2011). זיהוין של יחידות ניתוח אלו מתייחס למילים ולתיאורים שעלו מקרב היולדות, במטרה למצוא ביטוי סובייקטיבי שלהן לרגשות, למחשבות ולחוויות רפלקטיביות הקשורים לתהליך הלידה. בתוך כך, החוקרים עשו שימוש באסטרטגיית התאוריה המעוגנת בשדה לשם הבניית מודל תאורטי מתוך הנתונים (Reichertz, 2019).

הקריטריונים להכללה במחקר היו נשים שגילן מעל 18 שנים, ואשר קיבלו הסבר מקיף על המחקר וחתמו מראש על טופס הסכמה מדעת. לא נכללו במדגם יולדות שילדו תינוק מת או שלא הסכימו למלא את השאלון לאחר ההסבר על המחקר. נשים עם עבר פסיכיאטרי נכללו במחקר, היות שהן מלכתחילה קבוצת סיכון המזוהה לפיתוח הפרעת דחק פוסט–טראומטית (Harris & Ayers, 2012). שיטת הדגימה שנעשה בה שימוש לצורך גיוס הנשים למחקר הייתה דגימת נוחות על ידי שתיים מהחוקרות, שעובדות כאחיות במחלקת היולדות ויש להן גישה ישירה ליולדות (Stratton, 2021). המחקר אושר על ידי ועדת הלסינקי של בית החולים וועדת האתיקה במחקר של המכללה האקדמית צפת.

ממצאים

ניתוח התוכן הניב שתי קטגוריות מרכזיות, אשר מתכתבות זו עם זו בכך שהקטגוריה הראשונה מתייחסת לארבע תמות המגלמות מרכיבי חוויית לידה חיובית בקרב יולדות, ואילו הקטגוריה השנייה מתייחסת לאותן תמות בהיפוך, בתוספת תמה אחת נוספת.

קטגוריה ראשונה: מרכיבי חוויית לידה חיובית

קטגוריה זו כוללת ארבע תמות, המגלמות ארבעה מרכיבים מרכזיים בחוויית לידה חיובית: תמיכה, תחושת שליטה, תקשורת ותיקוף. תרשים 1 מציג באופן גרפי את המודל שגובש בניתוח התוכן, אשר מנכיח את המרכיבים שציינו היולדות כנחוצים לשם הבניית חוויית לידה חיובית.

תמיכה

היולדות שהשתתפו במחקר ציינו כי קבלת תמיכה, המלווה בהקשבה מעמיקה לצורכיהן, סייעה להן בתהליך הלידה ונסכה בהן ביטחון.

"המיילדת הקשיבה לי, עזרה ותמכה בי במשך כל הלידה. בעקבותיה – הרגשתי בטוחה".

"המיילדת שליוותה אותי הייתה מקסימה, לא אשכח לעולם כמה שהיא תמכה ברגישות והקשבה. בשבילי זו הייתה חוויה קסומה ומתקנת".

תחושת שליטה

רבות מהיולדות תיארו את הצורך שלהן בתחושת שליטה על הנעשה בחדר שהן יולדות בו, בגופן ובתהליך עצמו. תחושה זו אפשרה להן לווסת את עצמן רגשית במהלך הלידה ולחזק את תחושת המסוגלות והחוסן.

"הייתה לי מיילדת מעולה אשר דאגה להסביר לי על כל שלב בתהליך. ידע זה כנראה כוח, כך שהרגשתי קצת יותר שליטה על האירוע וזה חיזק את תחושת ההקלה וההצלחה של הלידה".

"אני חושבת שחשוב לשתף את האישה בכל רגע בשביל שתהיה בשליטה ופחות תהיה עסוקה ברגש. זה מאוד מחזק את המקום השכלי והחוסן לתחושת מסוגלות".

תקשורת

רבות מן היולדות עמדו על החשיבות של תקשורת שוטפת, עניינית ומכבדת בחדר הלידה בין הצוות הרפואי והסיעודי לבין היולדות.

"הצוות היה קשוב, ענה בצורה מכבדת ועניינית על השאלות שלי. הסבירו לי כל דבר שרוצים לעשות ולמה, והדגישו את הזכות שלי לבחור בטיפול המתאים לי, גם אם הוא בניגוד לנוהל".

תיקוף

תיקוף חוויותיהן של היולדות ובחירותיהן בכל שלב משלבי הלידה עלה כמרכיב אשר מעצים את היולדות וצובע את חוויית הלידה בגוונים חיוביים.

"הרגשתי שמכבדים אותי ואת הבחירות שלי. המיילדת נתנה לנו מקום ועודדה אותי. אני יוצאת מאוד מחוזקת מחוויית הלידה. היה לא קל, לידה טבעית מהירה עם עובר גדול, ולמרות שאני זוכרת את הקושי, החוויה הייתה של העצמה, חוויה מתקנת ללידות קודמות".

קטגוריה שנייה: חסמים בפני חוויית לידה חיובית

קטגוריה זו כוללת ארבע תמות, המתכתבות עם התמות בקטגוריה הראשונה בכך שהן מהוות את היפוכן, וכן תמה אחת נוספת – היעדר רגישות מגדרית. דהיינו, התנהגות לא מותאמת של אנשי צוות ממין זכר בחדר הלידה. תרשים 2 מציג את החסמים בפני חוויית לידה חיובית, כפי שתיארו היולדות.

היעדר תמיכה

היולדות ציינו באופן מודגש עד כמה משמעותית עבורן תחושת התמיכה מצד הצוות המטפל. עבור חלק מהן, מרכיב זה לא התקיים בשעת הלידה, כמו בדוגמה הבאה:

"המיילדת הספציפית שהייתה איתי בלידה הזאת (לידה שלישית שלי) לא הייתה מספיק נוכחת. היא ביקשה שנקרא לה כשאני מרגישה צורך ללחוץ והלכה. מדי פעם נכנסה לראות מה שלומי. היו חסרים לי תחושת ליווי, עידוד וביטחון שרק אישה/מיילדת יכולה לתת במהלך לידה".

היעדר תחושת שליטה

כאשר היולדת מאבדת את תחושת השליטה על תהליך הלידה, התחושה היא כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליה. חוויה כזו נחווית על ידי הנשים כקשה, פוגעת נפשית ומשפילה:

"להבין שהיולדת היא בת אדם, לראות אותה, לדבר איתה, לא ללחוץ עליה לחתום עם הרדמה מלאה, לא לדבר מעל הראש שלה, להסביר לה מה קורה ומה הולך לקרות, להבין שמדובר בחוויה נדירה עבור היולדת ולא להתייחס למעמד כדבר שולי. להציג את המרדים ושהמרדים יעשה עבודה טובה ולא יקלל אם הוא לא מצליח למצוא את הנקודה להרדים. שתמיד יהיה מישהו ליד היולדת שירגיע וידבר במידת הצורך. שיתנו לאימא להיות עם התינוק אחרי שיצא […] חוויה נוראית, קשה ומשפילה – גם ההתאוששות וגם האשפוז בבית החולים הייתה התעללות אחת גדולה לי ולתינוק שלי".

היעדר תקשורת

כאמור, תקשורת שוטפת עימן בתהליך הלידה צוינה כצורך משמעותי של היולדות. בהיעדרה, היולדות חשו את עצמן כאובייקט ולא כסובייקט, דבר המפחית מתחושת המסוגלות.

"חשוב לשתף את היולדת בנעשה. חשתי שמדברים 'מעליי' ו'סביבי', ונמנעו לתת לי מידע לגבי הנעשה".

"חשוב שהשיתוף יבוא גם מהצוות […] יש בזה חשיבות לתחושת המסוגלות שיוצאים איתה".

"הצוות היה קשוב, ענה בצורה מכבדת ועניינית על השאלות שלי. הסבירו לי כל דבר שרוצים לעשות ולמה, והדגישו את הזכות שלי לבחור בטיפול המתאים לי, גם אם הוא בניגוד לנוהל"

היעדר תיקוף

כאשר יולדות חוות היעדר תיקוף לתחושותיהן ולאינסטינקט האימהי שלהן – הן מרגישות תסכול ובלבול. רגשות אלה פוגעים משמעותית בתפיסתן את חוויית הלידה כחיובית וכמעצימה עבורן.

"בגלל שהתינוקת נולדה מאוד קטנה, אחת מהאחיות בתינוקייה התעקשה לתת לה פורמולה, למרות שאני מעדיפה הנקה. כשאמרתי שאני לא מעוניינת, היא אמרה שאם לא אתן לה פורמולה, היא תיכנס לפגייה ואז לא אוכל לקחת אותה הביתה ארבעה חודשים. כל התרחישים שהצוות מעלה בפנייך ברגע כ"כ קריטי, גורם לך לפקפק בידע שלך ובאינסטינקטים הטבעיים, ולקחת החלטות שלא היית לוקחת ברגע של חשיבה צלולה. אני חושבת שהמון פעמים הצוות מבטל את התחושות של היולדת בטענה שהם הרופאים והם יודעים – וזה לא תמיד נכון […] מניסיוני לאחר 3 לידות, כל פעם שביטלתי את תחושת הבטן שלי בעקבות הטענות של הצוות, בדיעבד גיליתי שאני צדקתי, דבר שיוצר תחושת תסכול גדולה. האינסטינקט האימהי מאוד חזק, ולרוב הוא נכון. הצוות צריך לתת יותר קרדיט לאימא ולניסיון שלה, ולא לבטל כל רצון בטענה שהיא לא יודעת".

היעדר רגישות מגדרית

חלק מהיולדות לא חסכו ביקורת מאנשי הצוות ממין זכר אשר נכחו בחדר הלידה וטיפלו בהן ברגעים רגישים אלה. הביקורת שלהן משקפת את היותן שקופות בעיני אותם אנשי צוות רפואי, שלא היו ערים ורגישים מספיק לצורכיהן כנשים הנתונות במצב פגיע ורגיש.

"הרופאים הגברים הבכירים היו חסרי רגישות, חסרי סבלנות ומתנשאים".

"כל צוות הניתוח היה מורכב מגברים (מלבד המיילדת) שדיברו ביניהם רוב הזמן מבלי להתייחס אליי, על אף שהייתי בהכרה מלאה".

דיון

מורכבות הלידה ותפיסתה על ידי היולדת כטראומטית אינם מנבאים כשלעצמם התפתחות של טראומה בקרב יולדות, אלא מדובר בקשרי גומלין מורכבים בין אירועי הלידה לבין תפיסותיהן ורגשותיהן של נשים במהלך הלידה ואת הלידה ברטרוספקטיבה (Harris & Ayers, 2012). האינטראקציה בין הצוות הרפואי ליולדת במהלך הלידה, יחד עם תחושת שליטה במהלכה, היא בעלת חשיבות גבוהה לחוויית היולדת ולהשלכות הנפשיות עליה. המתודולוגיה האיכותנית שנעשה בה שימוש במחקר מאפשרת נקודת מבט אינטימית על תהליך הלידה ועל גורמי סיכון לפיתוח טראומטיזציה לאחריה. אכן, כפי שממחישים ממצאי המחקר, ההבנה של היולדת את הדינמיקה הבעייתית במהלך אינטראקציה זו משמעותית לשיפורה, וכתוצאה מכך – להפחתת הסיכון להתפתחות סימפטומים טראומטיים לאחר הלידה.

אחת הדרכים לבחון מה הופך את הלידה לטראומטית היא להתמקד ברגעים של מצוקה קיצונית או איום נתפס במהלך הלידה. רגעים אלה תוארו בספרות כ"נקודות חמות" (hotspots) (Grey & Holmes, 2008). נקודות אלה נמצאו כקשורות לסיבוכים במהלך הלידה או לקשיים בין–אישיים (בדרך כלל מול הצוות המטפל). אחת מן "הנקודות החמות" הרגישות ביותר עבור יולדות נמצאה כתחושה של חוסר שליטה במתרחש במהלך הלידה (Harris & Ayers, 2012). מחקרים נוספים מצביעים על מגמה דומה, לפיה על אף שפיזיולוגית יולדת עשויה לחוות לידה ללא סיבוכים – תחושות של חוסר שליטה ו/או יחס בלתי הולם מצד הצוות עלולות לעורר אצלה תסמינים טראומטיים (Patterson et al., 2019). ממצאי המחקר מהדהדים ממצאים דומים מן הספרות, לפיהם חשוב לתת לאישה תחושה של נראות ומרחב להבעת רחשי ליבה ומחשבותיה כדי שלא תחוש את עצמה "לכודה" (Elmir et al., 2010). חקר "הנקודות החמות" הוא אפוא דרך שימושית לבחון אילו אירועים במהלך לידות נשים מוצאות כטראומטיים במיוחד. כך, מעקב אחר היולדת לאורך זמן ינסוך אור על היארעות הסימפטומים הטראומטיים שלאחר לידה (כמו זיכרונות חודרניים) ויאפשר הבנה מעמיקה יותר של הטריגרים.

היות שהפרעת דחק פוסט–טראומטית אחרי לידה היא מצב שלרוב נובע מטריגרים טראומטיים בתוך סביבת הלידה (בניגוד לשינויים הורמונליים או גורמים גנטיים), קיים פוטנציאל רב להתערבות מקצועית. אחת השיטות המועילות לצורך כך היא דיבוב – שיחה טיפולית פורמלית חצי–מובנית המיועדת למניעה ראשונית של סימפטומטיזציה נפשית כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי. מטרתו היא מתן תמיכה רגשית ופסיכולוגית מייד לאחר אירוע טראומטי והוא כרוך בעיבוד רגשי באמצעות עידוד להיזכרות אקטיבית באירועים ובטריגרים הטראומטיים. תהליך זה עוזר להחצין מחשבות ורגשות, תוך חוויה בו–זמנית של התגובה הרגשית המלאה לאירוע הטראומטי (Bastos et al., 2015). ההתערבות כוללת 8-7 שלבים, כדוגמת שיתוף במחשבות ובתגובות הרגשיות, נרמול, ונטילציה, תיקוף וקבלה. עם זאת, שיטה זו נמצאה שנויה במחלוקת בטיפול ביולדות (McKenzie-McHarg et al., 2015). אפשרות אחרת היא התערבות באמצעות טכניקה קוגניטיבית–התנהגותית (CBT), שמתאימה לנשים הזקוקות להתערבות מובנית אשר מאפשרת  לבחון לעומק מחשבות ורגשות הקשורים ללידה (Lapp et al., 2010). החיסרון של CBT הוא חוסר מיקוד אינהרנטי בעיבוד רגשי מעמיק. במקום זאת, הדגש הוא על זיהוי מחשבות ורגשות לא מועילים, שניתן לאתגר ולעבד מחדש.

כהשלמה, אנו מציעים גם התערבות על פי עקרונות המודל הביופסיכוסוציאלי (Boland-Prom & Macmullen, 2012; Engel, 1977). לפי מודל זה, ההתערבות תנוע בין שלושה צירים: שיפור אוריינות הבריאות אצל הנשים והדרכה בסוגיות רלוונטיות לכך (כמו ניהול כאב, תזונה ושינה), זיהוי וטיפול בתסמינים פסיכולוגיים (כמו תנודות במצבי רוח, חרדה ואי–שקט פסיכומוטורי), וכן התייחסות לרשת החברתית של האישה המעניקה לה תמיכה חברתית.  גישת התערבות פופולרית אחרת היא "טיפול מוכוון טראומה" (Trauma-informed care), המיושמת בקרב נשים עם דיכאון אחרי לידה. בהלימה עם תובנותיהן של וייט ושות' (White et al., 2022), אנו ממליצים להרחיב את השימוש בה גם לנשים עם תסמיני טראומה אחרי לידה. הגישה מושתתת על מתן ביטחון ותמיכה רגשית וחברתית, עקרונות של שיתוף פעולה והדדיות, העצמה של תחושת השליטה ומתן טיפול רגיש מגדר (Polmanteer et al., 2018). ניתן לשלבה גם בטיפול על פי מסגרת התייחסות פמיניסטית, הנשענת על עקרון ההעצמה לשם החזרת השליטה והגברת החוללות העצמית, מתוך מערכת יחסים שוויונית בין מטפלת למטופלת ותוך בחינת תפקידי המגדר במשפחה מחדש, כך שיתאימו לצרכיה הנוכחיים של היולדת (Krzemieniecki et al., 2022).

לחלופין, ניתן להשתמש בהתערבות המושתתת על שני מפגשי ייעוץ ליולדות על ידי מיילדות: 72-48 שעות אחרי הלידה וארבעה עד שישה שבועות לאחר הלידה. התערבות זו מבוססת על תיקוף רגשות, סקירת אירועי הלידה, הגברת תמיכה חברתית ופתרון בעיות (Asadzadeh et al., 2020; Gamble et al., 2009). אנו מציעים שמפגשים אלו יונחו על ידי עו"ס (או לכל הפחות על ידי מיילדות שעברו הכשרה ייעודית לכך על ידי צוות עו"ס/ברה"ן מומחה), אשר מטבע הכשרתן המקצועית מתאימות יותר לניהולם. זאת מכיוון שסימפטומטיזציה טראומטית לאחר לידה דורשת הפניה לטיפול אצל מומחים לבריאות הנפש (Slade et al., 2022) – ובארץ זהו אחד מתחומי המומחיות של הפרופסיה, לצד תחום נשים ונערות.

למחקר שלוש מגבלות בולטות: ההסתמכות הבלעדית על שאלונים לדיווח עצמי ולא על ראיונות עומק; העובדה שהמחקר נערך בין כותלי בית חולים אחד בלבד, המייצג אזור גאוגרפי בודד; והשימוש במדגם נוחות ולא בדגימה הסתברותית. לסיום, חשוב לציין שלא ניתן להכליל מן המקרים הפרטיים המובאים במאמר אל אוכלוסיית היולדות בכללותה, ולפיכך החוקרים ממליצים על ביצוע מחקרים נוספים במתודולוגיה משולבת.

רשימת המקורות

Alcorn, K. L., O'Donovan, A., Patrick, J. C., Creedy, D., & Devilly, G. J. (2010). A prospective longitudinal study of the prevalence of post-traumatic stress disorder resulting from childbirth events. Psychological Medicine, 40(11), 1849-1859. https://doi.org/10.1017/S0033291709992224

American Psychiatric Association (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC: Author.

Anderson, C. A. (2017). The trauma of birth. Health Care for Women International, 38(10), 999-1010.

Asadzadeh, L., Jafari, E., Kharaghani, R., & Taremian, F. (2020). Effectiveness of midwife-led brief counseling intervention on post-traumatic stress disorder, depression, and anxiety symptoms of women experiencing a traumatic childbirth: A randomized controlled trial. BMC Pregnancy and Childbirth, 20(1), 1-9. https://doi.org/10.1186/s12884-020-2826-1

Ayers, S., & Ford, E. (2016). Posttraumatic stress during pregnancy and the postpartum period. In A. Wenzel (ed.), The Oxford handbook of perinatal psychology (pp. 182-200). Oxford University Press.

Ayers, S., Joseph, S., McKenzie-McHarg, K., Slade, P., & Wijma, K. (2008). Post-traumatic stress disorder following childbirth: Current issues and recommendations for future research. Journal of Psychosomatic Obstetrics & Gynecology, 29(4), 240-250. https://doi.org/10.1080/01674820802034631

Ayers, S., Wright, D. B., & Thornton, A. (2018). Development of a measure of postpartum PTSD: The city birth trauma scale. Frontiers in Psychiatry, 9, 409. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2018.00409

Bastos, M. H., Furuta, M., Small, R., McKenzie-McHarg, K., & Bick, D. (2015). Debriefing interventions for the prevention of psychological trauma in women following childbirth. Cochrane database of systematic reviews (4). https://doi.org/10.1002/14651858.cd007194.pub2

Boland-Prom, K. W., & MacMullen, N. (2012). Expanding the postpartum depression construct using a social work paradigm. Journal of Human Behavior in the Social Environment, 22(6), 718-732. https://doi.org/10.1080/10911359.2012.692563

Cigoli, V., Gilli, G., & Saita, E. (2006). Relational factors in psychopathological responses to childbirth. Journal of Psychosomatic Obstetrics & Gynecology, 27(2), 91-97. https://doi.org/10.1080/01674820600714566

Cirino, N. H., & Knapp, J. M. (2019). Perinatal posttraumatic stress disorder: A review of risk factors, diagnosis, and treatment. Obstetrical & Gynecological Survey, 74(6), 369-376. https://doi.org/10.1097/ogx.0000000000000680

Creedy, D. K., Shochet, I. M., & Horsfall, J. (2000). Childbirth and the development of acute trauma symptoms: Incidence and contributing factors. Birth, 27(2), 104-111. https://doi.org/10.1046/j.1523-536x.2000.00104.x

Dekel, S., Stuebe, C., & Dishy, G. (2017). Childbirth induced posttraumatic stress syndrome: A systematic review of prevalence and risk factors. Frontiers in Psychology, 8, 560. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.00560

Dekel, S., Thiel, F., Dishy, G., & Ashenfarb, A. L. (2019). Is childbirth-induced PTSD associated with low maternal attachment? Archives of Women's Mental Health, 22, 119-122. https://doi.org/10.1007/s00737-018-0853-y

Delicate, A., Ayers, S., & McMullen, S. (2020). Health care practitioners’ views of the support women, partners, and the couple relationship require for birth trauma: Current practice and potential improvements. Primary Health Care Research & Development, 21, e40. https://doi.org/10.1017/s1463423620000407

Elmir, R., Schmied, V., Wilkes, L., & Jackson, D. (2010). Women’s perceptions and experiences of a traumatic birth: A meta-ethnography. Journal of Advanced Nursing, 66(10), 2142-2153. https://doi.org/10.1111/j.1365-2648.2010.05391.x

Engel, G. L. (1977). The need for a new medical model: A challenge for biomedicine. Science, 196(4286), 129-136. https://doi.org/10.1126/science.847460

Ford, E., Ayers, S., & Bradley, R. (2010). Exploration of a cognitive model to predict post-traumatic stress symptoms following childbirth. Journal of Anxiety Disorders, 24(3), 353-359. https://doi.org/10.1016/j.janxdis.2010.01.008

Gamble, J., & Creedy, D. K. (2009). A counselling model for postpartum women after distressing birth experiences. Midwifery, 25(2), e21-e30. https://doi.org/10.1016/j.midw.2007.04.004

Grekin, R., & O'Hara, M. W. (2014). Prevalence and risk factors of postpartum posttraumatic stress disorder: A meta-analysis. Clinical Psychology Review, 34(5), 389-401. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2014.05.003

Grey, N., & Holmes, E. A. (2008). “Hotspots” in trauma memories in the treatment of post-traumatic stress disorder: A replication. Memory, 16(7), 788-796. https://doi.org/10.1080/09658210802266446

Haagen, J. F., Smid, G. E., Knipscheer, J. W., & Kleber, R. J. (2015). The efficacy of recommended treatments for veterans with PTSD: A metaregression analysis. Clinical Psychology Review, 40, 184-194. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2015.06.008

Harris, R., & Ayers, S. (2012). What makes labour and birth traumatic? A survey of intrapartum ‘hotspots’. Psychology & Health, 27(10), 1166-1177. https://doi.org/10.1080/08870446.2011.649755

Horsch, A., Garthus-Niegel, S., Ayers, S., Chandra, P., Hartmann, K., Vaisbuch, E., & Lalor, J. (2024). Childbirth-related posttraumatic stress disorder: Definition, risk factors, pathophysiology, diagnosis, prevention, and treatment. American Journal of Obstetrics and Gynecology, 230(3). https://doi.org/10.1016/j.ajog.2023.09.089

Krzemieniecki, A. J., & Doughty Horn, E. A. (2022). Counseling clients with postpartum posttraumatic stress disorder: A feminist-trauma approach. Journal of Mental Health Counseling, 44(2), 117-132. https://doi.org/10.17744/mehc.44.2.02

Lapp, L. K., Agbokou, C., Peretti, C. S., & Ferreri, F. (2010). Management of post traumatic stress disorder after childbirth: A review. Journal of Psychosomatic Obstetrics & Gynecology, 31(3), 113-122. https://doi.org/10.3109/0167482X.2010.503330

Maputle, M. S. (2018). Support provided by midwives to women during labour in a public hospital, Limpopo Province, South Africa: A participant observation study. BMC Pregnancy and Childbirth, 18(1), 1-11. https://doi.org/10.1186/s12884-018-1860-8

Mirmawlai, T., Mehran, A., & Rahimi Gasabeh, S. (2003). Mother’s opinions concerning the importance of and their satisfaction with support received in the labor and delivery rooms. Hayat, 9(2), 41-48.

McKenzie-McHarg, K., Ayers, S., Ford, E., Horsch, A., Jomeen, J., Sawyer, A., … & Slade, P. (2015). Post-traumatic stress disorder following childbirth: An update of current issues and recommendations for future research. Journal of Reproductive and Infant Psychology, 33(3), 219-237. https://doi.org/10.1080/02646838.2015.1031646

Patterson, J., Martin, C. J. H., & Karatzias, T. (2019). Disempowered midwives and traumatised women: Exploring the parallel processes of care provider interaction that contribute to women developing Post Traumatic Stress Disorder (PTSD) post childbirth. Midwifery, 76, 21-35. https://doi.org/10.1016/j.midw.2019.05.010

Nikula, P., Laukkala, H., & Pölkki, T. (2015). Mothers' perceptions of labor support. MCN: The American Journal of Maternal/Child Nursing, 40(6), 373-380. https://doi.org/10.1097/NMC.0000000000000190

Polmanteer, R. S. R., Keefe, R. H., & Brownstein-Evans, C. (2019). Trauma-informed care with women diagnosed with postpartum depression: A conceptual framework. Social Work in Health Care, 58(2), 220-235. https://doi.org/10.1080/00981389.2018.1535464

Reichertz, J. (2019). Abduction: The logic of discovery of grounded theory – An updated review. In A. Bryant & K. Charmaz, The Sage handbook of current developments in grounded theory (pp. 259-281). Sage Publications.

Reynolds, J. L. (1997). Post-traumatic stress disorder after childbirth: The phenomenon of traumatic birth. Canadian Medical Association Journal, 156(6), 831-835.

Shkedi, A. (2011). The meaning behind the words: Methodologies of qualitative research: Theory and practice. Tel Aviv: Ramot. (In Hebrew).

Slade, P., Murphy, A., & Hayden, E. (2022). Identifying post-traumatic stress disorder after childbirth. BMJ, 377. https://doi.org/10.1136/bmj-2021-067659

Tomsis, Y., Perez, E., Sharabi, L., Shaked, M., Haze, S., & Hadid, S. (2021). Postpartum Post-Traumatic Stress symptoms following Cesarean section – The mediating effect of sense of control. Psychiatric Quarterly, 92(4), 1839-1853. https://doi.org/10.1007/s11126-021-09949-0

White, A., Saxer, K., Raja, S., & Hall, S. L. (2022). A trauma-informed approach to postpartum care. Clinical Obstetrics and Gynecology, 65(3), 550-562. https://doi.org/10.1097/GRF.0000000000000730

Yildiz, P. D., Ayers, S., & Phillips, L. (2017). The prevalence of posttraumatic stress disorder in pregnancy and after birth: A systematic review and meta-analysis. Journal of Affective Disorders, 208, 634-645. https://doi.org/10.1016/j.jad.2016.10.009

***

ד"ר פליקס קפלן – בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית צפת. felixk@zefat.ac.il

פרופ' יזהר בן שלמה – החוג לרפואת חירום, המכללה האקדמית צפת. izharb@Zefat.ac.il

אניה לבי – מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי צפון ע"ש ברוך פדה.

נוהא איבראהים – מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי צפון ע"ש ברוך פדה.

ד"ר יעלה טומסיס – החוג לסיעוד והחוג למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית צפת. yeelat@zefat.ac.il