תמי הלוי (87) מקיבוץ נחל עוז בירכה בחיוך מזמין את הקהל שהגיע למעגלי השיח של חברי קיבוץ נחל עוז בכיכר החטופים. היא הרכיבה לאט את המיקרופון, וסיפרה כיצד התעוררה בבוקר ליום החתונה של הנכד שלה, ובמקום זה רצה לממ"ד ונשארה בו, לבדה, עד הלילה, חוסמת בגופה את הדלת. איך פחדה לדבר בקול רם שהמחבלים לא ישמעו, איך חיכתה לעזרה שלא הגיעה, איך התאפקה מללכת לשירותים. 

תמי הלוי. חסמה בגופה את דלת הממ"ד (צילום: הדס יום טוב)

"קשה לי לדבר על זה", היא אומרת בקול חנוק, שותה כוס מים וחוזרת לדבר, בקשיחות האופיינית לדור הזה של הקיבוצניקים. היא מספרת איך בלילה באו חיילי מגלן כדי לחלץ אותה, והיא רצתה לתת להם כרוב ממולא, ואחר כך לא הסכימה לעזוב את הבית עם סירים מלוכלכים בכיור והתעקשה לשטוף את הכלים.

האירועים עליהם היא מספרת אירעו לפני כמעט תשעה חודשים, אבל הם עוד לא נגמרו, כי שני חברי הקיבוץ, עמרי מירן וצחי עידן, שתמונותיהם מוצבות לידה על הכיסאות הצהובים, עדיין שם. 

שני כיסאות צהובים לעמרי וצחי, שעדיין חטופים

בחום של 35 מעלות, בצל החלקי של כיכר החטופים בתל אביב, נפגשו היום (חמישי) עשרות אנשים לשמוע עדויות מפי ניצולי נחל עוז – קיבוץ שאיבד 16 מבניו, שמונה מחבריו נחטפו, ושניים עדיין נמצאים בשבי. 

"זה יכול היה להיות אני", נכתב על ההזמנה לאירוע מעגלי העדות והשיח של חברות וחברי הקיבוץ. "בואו לקחת חלק ולתמוך במשפחות החטופים ובקהילת נחל עוז", ביקשה המודעה בצנעה.

הכיכר לא הייתה מלאה במיוחד בשעות המוקדמות של אחר הצהריים. ובכל זאת, שני מעגלים של כסאות כתר סודרו מתחת לצילייה שבחלקה המערבי של הכיכר. בכל אחד מהם הוצבו שני כיסאות צהובים, שנותרו ריקים עבור עמרי מירן וצחי עידן החטופים. לכל מעגל גם כוונו שני מזגנים ניידים מאולתרים והונח במרכזו בקבוק מים קרים.

לאט לאט המעגלים החלו להתמלא. כמה עשרות אנשים, רובם חברי קהילות וקיבוצים אחרים, רובם קרובים לגיליהם של המספרים עצמם. בנינוחות מסוימת, שלא מתיישבת עם חומרת הסיפורים שכל יושבי המעגל יודעים שהם עומדים לשמוע, התיישבו ארבעה מוותיקי קיבוץ נחל עוז, אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, והחלו לדבר. תוך כדי העדויות הצטרפו למעגלים אנשים נוספים.

"מנסים כל הזמן להזכיר את צחי ועמרי"

כשהלוי סיימה לדבר, היא העבירה את המיקרופון לחבר קיבוץ נוסף, יונצ'י ברוש (80). ברוש מספר על אשתו האהובה שושי (75) ז"ל שנרצחה. "הם ירו על דלת הממ"ד ואישתי קיבלה כדור בחזה ובכתף ומתה מיד", הוא מספר בדמעות. "לא היה ברור מי יורה ולמה, עד שפתחתי את הדלת ועמד מולי מחבל שירה עליי, ופגע לי ביד שמאל".

הוא מספר איך עטף את ידו השבורה, וחיכה לפינוי ליד גופת אשתו במשך שעות, איך לא יכלו לנתח אותו והעבירו אותו באמבולנס פרטי לשיבא, עד שלבסוף נותח יום אחר כך, איך לאחר מכן נאבק לקבור את אשתו בנחל עוז ולא הצליח בגלל המצב הביטחוני בקיבוץ. 

הוא מספר על הצבא שהתעכב, על המוסדות שלא עבדו, על משרד הבריאות שלא תפקד, על מכון החליבה והטרקטור ששרפו, על הרפת שהרסו, על האזרחים העזתים שנכנסו אחרי המחבלים והמשיכו לבזוז ולהרוס. ובכל זאת, בלי להתבלבל, הוא אומר עם דמעות בעיניים: "את הכל שיקמנו ונשקם".

יונצ'י ברוש. "את הכל שיקמנו ונשקם" (צילום: הדס יום טוב)

"אמרתי לעצמי שבשביל הילדים והנכדים אני ממשיך לחיות", הוא ממשיך, ומספר שחגג שבועות עם הנכדים, ושבינתיים, חצי מאוכלוסיית הקיבוץ תישאר כנראה במקום אליו פונו – משמר העמק – וחלק יעברו לגור במתחם עירוני הקרוב למשק. ויש גם 23 מהוותיקים שעברו לדיור מוגן בבת ים. "מנסים לשמור על היחד כמה שניתן", הוא אומר, חצי צוחק וחצי בוכה.

כשהוא נשאל על ידי הקהל "מה אפשר לעשות כדי לעזור", הוא מבקש רק להזכיר את החטופים. "אנחנו מנסים כל הזמן להזכיר את צחי ועמרי. אנחנו עושים את כל האירועים הללו, כל שישי קבלת שבת, במאמץ לשמור אותם בתודעת הציבור. כי רק לחץ מהציבור אולי יצליח להזיז את הממשלה". 

האירוע מסתיים לאחר כשעה וחצי בקריאת שמות הנרצחים בנחל עוז על ידי ברוש. כשהוא מגיע לשמה של אשתו הוא נחנק מדמעות, אך מתעשת וקורא את שאר הרשימה. אחרי כל שם הוא מספר משהו – זו מבוגרת שגרה בבית שבקצה, זה צעיר שהגיע ללמוד איך לעבוד ברפת, זו ילדה שנרצחה בזרועות אביה. הקראת השמות מסתיימת, וההמון מתפזר בשקט, מזיע ודומע, ובעיקר חסר אונים.