אפשר להבין את הרתיעה שחשים רבים מהדיבורים על 'אחדות'. רווחות בינינו עמדות קיצוניות שמרתיחות את הדם. מנהיגים שנבנים מרמיסת ציפור נפשם של ציבורים שלמים אוחזים בעמדות מפתח. הבעיה קיימת במינונים ובאופנים שונים בכל המחנות, גם אם אין טעם לחפש סימטריה. דומה שמה שצריך עכשיו הוא לא דיבורים על אחדות, אלא הכרה בכך שאנחנו בעיצומה של מלחמה. מלחמת תרבות לכל הפחות, אם לא מלחמת אזרחים על מלא.

ויש כמובן גם את המלחמה האמיתית. זו המדממת את טובי בנינו מדי שבוע. את החטופים שסבלם שובר את הלב ומטריף את הדעת, ואת משפחותיהם. את העקורים, את עשן השריפות בשדות, בערים ובמשקים. ויש את ההרס שגורמת המלחמה בעזה. הרס שגם אם בעיקרו הוא הכרח שלא יגונה, הרי שהוא גורם סבל בל יתואר. סבל שיוסיף ויתדלק למשך עשרות שנים את אותן המגמות השטניות שבהן אנו נלחמים ושאותן יצאנו למגר.

יש מי שתולה את תקוות האחדות דווקא בסולידריות של שעת מלחמה. באחוות המילואימניקים בחזית ובהתגייסות חוצת המגזרים של העורף. אלא שעל אף התנופה הראשונית, למלחמה ממושכת יש השפעה הרסנית על החברה האזרחית. זה נכון שבעתיים נוכח המחלוקות הנוקבות סביב ניהול המלחמה וסיומה. סביב האפשרות של עסקה לשחרור חטופים, סביב עתיד הרצועה, סביב גיוס החרדים ועוד. כל אחת מהמחלוקות האלו עלולה לקרוע לגזרים גם חברה בריאה ומלוכדת. וזה עוד בלי שהשאלות המהותיות האלו מזוהמות כפי שהינן בפוליטיקה קטנונית ורעילה.

הרי עוד לפני 7 באוקטובר שוויון לא היה כאן, והחירות היתה בסכנה. אז אחדות? אחווה? הרי ממילא האחווה היא הקדקוד העזוב במשולש המפורסם של המהפכה הצרפתית. איך ולמה להתעקש לדבר על אחדות דווקא עכשיו, ואיזה מובן יכול להיות בכלל למילה הזו, "אחדות". מה יש בה מלבד מסווה מתקתק לכניעה, להשלמה מיואשת עם המצב הקיים.

החשיבה הליברלית-דמוקרטית מתקשה לחייב אחווה ולתבוע אחדות וסולידריות. גם אם ברור לכל בר דעת שבלעדיהן לא יתקיימו לא שוויון ולא חירות, ומן הסתם גם לא דמוקרטיה. מנגד, האוחזים באמונות ובאידאולוגיות אנטי-ליברליות נוטים להניח שהאמת נמצאת בכף ידם. גישתם כלפי החושבים אחרת פטרונית במקרה הטוב, ודכאנית על פי רוב. אצלהם ודאי לא ימצאו משאבים לבנייה של חברה מלוכדת.

לקינו בחינוך, ובחינוך נירפא

לאורך שנותיה של המדינה, יוזמות של אחדות וקירוב לבבות השיגו רבות, אך בעיקר על הנייר. תיאורים מפורטים ומעוררי השראה על האופנים בהם ניתן לחיות יחד לא חסרים, אבל חיים משותפים ומיטיבים אין. כמעט. יוזמות רבות כאלו, בהן מבטיחות ומעוררות השראה, סובלות מבעיה משותפת. מטרותיהן מנוסחות כמטרות פוליטיות, והשדה הפוליטי הוא זה בו הן מבקשות להתממש. בחקיקה, בהקמת מסגרות מפלגתיות, בהכרזות ציבוריות ולאחרונה במספר הצעות הקשורות באופני כינון חוקה, בקביעת מועד לבחירות וכדומה. אבל עם כל כמה שהפוליטיקה שלנו צריכה תיקון, ועם מלוא ההבנה לדחיפות של התיקון הפוליטי נוכח האתגרים שהוזכרו לעיל, הפוליטיקה הכעורה שלנו היא רק סימפטום.

ב-1911 אבחן אהרון דוד גורדון את ה"מחלה" ממנה סבל העם היהודי בגולה, והציע לה תרופה: "לקינו בעבודה, ובעבודה נירפא". בימי ראשית הציונות ביקש המורה הגדול של החלוצים להפוך עם נטול אדמה ובלתי יצרני ברובו, לעם המתקיים מאדמתו ומעבודתו. בהתבונן על מצב האומה בישראל של 2024 דומה שיש לקבוע – אנחנו לקינו בחינוך, ובחינוך נירפא. הליקויים בחינוך הישראלי מסוכנים לא פחות משהיו תלאות הגולה.

הליקויים אינם רק בתת-התקצוב הידוע לכל. זה השוחק את ההישגים הלימודיים, מחריף את הפערים ומבריח מורים, לבד ממעטים בעלי חוסן שלא יתואר. גם לא רק בקידוש המקצועות ה"ריאליים" ובהזנחה הפושעת של הרוח, בוודאי בחינוך הממלכתי אבל לא רק בו. מערכת החינוך הישראלית מגדלת את הישראלים שלא להכיר זה בקיומו של זה, ולכן לפחד זה מזה ולשנוא זה את זה. זה נכון בחינוך הממלכתי ובממלכתי דתי, ומן הסתם נכון לא פחות במסגרות החינוך החרדיות והממלכתיות-ערביות.

בחינוך הממלכתי נדחסים לאותן כיתות צפופות תלמידים חילונים, מסורתיים, וגם דתיים וכאלו שאינם יהודים. גם צוותי ההוראה מגוונים. אלא שהתנאים כמו נועדו למנוע מפגש ושיח זהותי מעמיק. מקצועות הלימוד עוקרו מתכנים שנויים במחלוקת, כלומר משמעותיים, ומורים ותלמידים כאחד נוטים, ונדרשים, להשאיר את מי שהם בבית. העובדה שיש מי שמצליחים בתנאים אלו בכל זאת לטפח ערכים הראויים למדינה יהודית דמוקרטית היא נס גלוי המחייב חתירה מתמדת נגד הזרם.

במערכת החינוך הממלכתית-דתית יש מעט יותר עיסוק בזהות וברוח, אך אין כל מפגש עם האחר. המערכת ממוינת בפועל בחלקה הגדול לתתי-זרמים, ותלמידים ומורים פוגשים בעיקר את הדומה להם. אם יש בכיתה מי שאינו 'דומה', והרי אין במציאות כיתה הומוגנית באמת, סביר שיעשה את המיטב להסתיר את שונותו. גם בתי ספר דתיים המבקשים לחנך לפתיחות מחשבתית ולשותפות עם "כלל ישראל", משדרים מסר הפוך בעצם המבנה הממוגזר שלהם. גם כאן, אסור להקל ראש בעבודה האדירה שנעשית על ידי נשות ואנשי חינוך המבקשים להציל את תלמידיהם מתיבת התהודה המחניקה של המגזריות. אך הם בונים על חול.

ללמוד לעומק את שפתו של האחר, את מצוקותיו ותקוותיו

כשאלו התנאים בהם גדלים תלמידי ישראל, העיסוק בביטויים הציבוריים-פוליטיים של האחדות הוא כמעט כקצף על פני המים. בזמנים מסוימים הוא יכול לתפקד כחסם עורקים ולמנוע אסון נקודתי, אבל אין בו ריפוי. שיח על אודות אחדות שיש בה ממש, על סולידריות שאינה מן השפה לחוץ, יכול בישראל של היום להיות רק שיח חינוכי. כזה המוצא את הדרכים להפגיש שונים, ללמוד לעומק את שפתו של האחר, את מצוקותיו ואת תקוותיו. כזה שמאפשר לתלמידים להעמיק שורשים בזהותם ובתרבותם הם, ועם השורשים המעמיקים לפרוס את ענפיהם רחוק כך שישתרגו בענפי העצים השכנים. תלמידים אלו גם ישפיעו על המבוגרים שסביבם.

הראי"ה קוק כתב ב"אורות הקודש" על "שיר מרובע" שניתן ללמד שפתינו לשיר – שיר הכולל את שירת הנפש (ביטויו של היחיד, האינדיבידואל), את שירת האומה, את שירת האדם (האוניברסלי) ואת שירת העולם (החיפוש אחר הרוח המאחד את הניגודים). שיר מרובע זה יכול להיות מצע לחלום חינוכי חדש-ישן, חוצה זרמים ומסגרות חינוכיות. כזה שבכוחו לייצר את התיקון המבוקש. זה לא מחייב בהכרח ביטול של זרמי החינוך הקיימים, אבל זה בהחלט מחייב היערכות מחודשת של המערכת כולה. משיפור דרמטי בתנאי ההעסקה של מורות ועד שינויים בתכני הלימוד, באופני ההערכה ועוד.

להפוך את בתי הספר מיצרני שסעים חברתיים, למפעלי תפירה וחיבורים

בשבוע הבא תסתיים שנת הלימודים בבתי הספר העל יסודיים. זו היתה אחת משנות הלימודים הקשות בהיסטוריה הישראלית, והיא הגיעה לאחר רצף מטלטל של מגפה עולמית וסערה פוליטית-משפטית מקומית. שנת הלימודים מסתיימת עם אלפי תלמידים ומורים עקורים, ובלי אופק ברור לסיום המלחמה. המורות והמורים, ככלל, התעלו אל מול גודל השעה והם ימשיכו להידרש ולהיענות גם בשנה הבאה. אבל מערכת החינוך הישראלית פצועה וחבולה. ברור לכל שנדרש תיקון, עד כדי בנייה מחדש מן היסוד.

בלב יצירתה המחודשת של המערכת צריך להימצא האתגר של הענקת פשר למושג האחדות. הפיכת בתי הספר מאתרים לייצור שסעים חברתיים, למפעלי תפירה וחיבורים. למקומות של הבראה, של התמודדות עם הקיצוניות המסוכנת בשיח הישראלי. ובעיקר למקומות של מפגש, ושל חגיגת מגוון הזהויות הישראליות.

***

יואב רימר מלווה בתי ספר בתחומי החינוך החברתי-ערכי ברשת אמית, ועוסק במפגש בין חילונים לדתיים במערכת החינוך. חבר בתנועת דרור ישראל, ועמית בבית מדרש 'למעשה' להלכה ישראלית