"אנשים במדינה באמת לא מבינים שאנחנו חיים בתוך מלחמה", אומרת ל'דבר' אתי עזרן-מנשה, בת 47, ממושב כרם בן זמרה, צפון מזרחית להר מירון. "אני עושה חישובים אם כדאי לי לצאת למכולת אחרי האזעקה או לחכות עוד קצת, למקרה שתבוא עוד אזעקה. וזה בהנחה שבכלל תבוא אזעקה, כי אנחנו בטווח כזה שאין משמעות להתראה. בדרך כלל יודעים להיכנס לממ"ד אחרי היירוט הראשון."

כבר שמונה חודשים שהיא ישנה בממ"ד עם שלושת ילדיה, בן 11, בת 10 ובן 5 וחצי, בביתם שבמושב הצפוני. בעלה מגויס למילואים מתחילת המלחמה.

כרם בן זמרה ממוקם רק 4 קילומטר מגבול לבנון. בתי המושב חשופים לגמרי לכפר מארון א-ראס שבלבנון, סופגים הפגזות מדי יום, ובימים האחרונים גם מוקפים בשריפות חורש מכל עברי היישוב. על אף כל אלו, המושב לא זכה להיכלל ברשימת היישובים המפונים, ותושביו אינם זכאים לסיוע מהמדינה.

"המדינה מתעלמת מאיתנו כבר שמונה חודשים", אומרת עזרן-מנשה, "גרים פה בערך 550 ילדים, מבוגרים וזקנים והחיים שלנו פשוט משותקים. אין פה רגע שקט, כל הזמן מטחים. הבן שלי התעורר הלילה בחרדה. בכל פעם שהוא נרדם הוא כאילו שומע אזעקה ומתעורר. הוא כל הזמן דרוך. הלילות הבאים עלולים להיות קשים מאוד. אני מקווה שהוא לא מפתח עוד חרדה".

אתי עזרן-מנשה. "אף אחד לא רואה את הקושי של המגורים בשדה קרב" (צילום: אלבום פרטי)

החיים במושב הפסטורלי, שידוע כפנינת תיירות, הפכו לבלתי נסבלים. "אנחנו לא מפונים, אז אנחנו צריכים להתמודד עם הלחימה והסכנה, אבל אף אחד לא רואה את הקושי של המגורים בשדה קרב", היא אומרת בכאב, "אני כל הזמן לבד עם הילדים. בסופי שבוע, מדי פעם, בעלי מגיע". לדבריה, אמהות רבות במושב הפכו בבת אחת ליחידניות. "אנחנו מתמודדות עם הרבה סיטואציות מאוד קשות. הילדים שלנו צמודים אלינו כל הזמן. הם מתקשים לשחרר אותנו ואנחנו לא יכולות לשחרר אותם. לפעמים אנחנו נאלצות להרפות, כי אין ברירה, ילד בן 11 רוצה ללכת למגרש ביום שמש. אי אפשר כל הזמן להגיד לא".

כשהילדים בכל זאת מתרחקים קצת מהבית, הלב מחסיר פעימה. לפני 3 שבועות נפגע הבית של השכנים ממול. "10 דקות לפני כן הבן הגדול יצא ורכב קצת על האופניים ליד המגרש עם חברים. התחיל מטח, ובמקום לשחק במגרש הם נכנסו למיגונית וישבו שם במשך 20 דקות, עד שהכול נגמר ואחד האבות הגיע אליהם. כל אותו הזמן היינו איתם על הקו כדי שלא יפחדו ולא ייצאו". כשחזר הביתה בריא ושלם, מצא על השביל רסיסים של טיל. "התברר שהבית שמולנו נפגע", היא אומרת ונושמת נשימה עמוקה, "במזל המשפחה לא היתה בבית".

"עכשיו המשפחה הזאת גרה בדירה שהם שיפצו על חשבונם", משתפת עזרן-מנשה, "המדינה לא הציעה להם שקל. אף אחד לא הציע להם מקום מגורים חלופי, למרות שהבית שלהם נפגע. הם שיפצו יחידת דיור שהייתה להם ופרצו דרך למקלט שבבית כדי שיוכלו להגיע מהר למקום מוגן״.

ביתה של עזרן-מנשה נבנה בהרחבה של המושב והוא מצויד בממ"ד. הוריה, לעומת זאת, גרים בשכונה הוותיקה במושב, ולכן בביתם יש רק חדר ביטחון, שלדבריה "לא באמת מגן עליהם, זה בעיקר לתחושה". בהתחשב בעובדה שבתי המושב משקיפים על הכפרים הלבנונים שמעבר לגדר, מדובר בהימור מסוכן. "אנחנו רואים אותם והם רואים אותנו", היא מסבירה, "המטוסים שלנו עומדים ממש מעל למושב כשהם יורים ללבנון. שומעים פה כל דבר והטילים עפים לנו מעל לראש".

״לא לובשים מדים כדי להקטין את הסיכוי להיפגע מנ״ט״

הודות למיקומו הגבוה של המושב, 820 מטרים מעל פני הים, ניתן לראות בבירור מחלון בית הוריה מניין יוצאים שיגורים ואיפה פוגעים. "ברור לי שאם נסראללה יחליט שהוא פותח ירי בכינון ישיר לבתים שלנו, הוא מוחק אותנו. אנחנו רואים בדיוק מאיפה יורים על אביבים, דובב, רמת הגולן, קריית שמונה והמירון".

למרבה האבסורד, ביתם של הוריה מצוי באזור של המושב שאליו לא מורשים להיכנס חיילים. "לי מותר להסתובב שם, אבל לחיילים אסור, כי זה אזור חשוף שנחשב ציר מאוים. בשבועות הלכתי עם הילדים ברגל אל ההורים שלי, כי אני שומרת שבת וחג. מטח תפס אותי באמצע הדרך ורצנו מהר לתוך מקלט. למזלנו הצלחנו לחמוק מטיל נ"ט".

בית בכרם בן זמרה שנפגע מירי מלבנון (צילום: אלבום פרטי)

האבסורד גדול עד כדי כך, שכשבעלה מגיע למושב הוא נדרש להחליף לבגדים אזרחיים כדי לבקר את חמיו. "זה לא שלהורים שלי יש מגן מיוחד. אבל הצבא לא לוקח סיכון כשזה מגיע לחיילים. לפני 3-4 שנים היתה מתיחות בגבול והיו מלא חיילים במושב. הם היו משכיבים מארבים במטעים של ההורים שלי עם ציוד מיוחד. נוצר קשר כזה שהם היו נכנסים לבית של ההורים שלי בלי לדפוק על הדלת. עד היום יש לנו קשר איתם. היום אסור להם להתקרב לאזור הזה. זה ממש עולם הפוך״.

הקושי המרכזי, לדבריה, נובע מצמצום שעות הפעילות של מסגרות החינוך. "הגן של הילד הקטן פתוח מ-8:00 עד 14:00. אני עובדת במועצה האזורית מרום הגליל, אז אני צריכה לצאת מהעבודה כבר ב-13:30. זה אומר שאני עובדת חצי יום, במקרה הטוב. זאת מציאות בלתי סבירה".

הגן עצמו ממוקם במקלט, כדי לספק לילדים מקום מוגן לכל אורך היום. "יותר מחצי שנה הם היו במקלט קטן של חדר אחד, 28 ילדים ושלוש נשות צוות", מספרת עזרן-מנשה. "מה עם חצר? משחקים בחוץ? מהרגע שהם מגיעים בבוקר לגן אין להם אור יום במשך 6 שעות". לדבריה, המועצה האזורית עושה מעל ומעבר כדי להתאים את המקלט לשימוש הילדים, אבל גם האמצעים העומדים לרשותה מוגבלים. לפני 3 שבועות הכשירו במושב מקלט ישן ומרווח קצת יותר, לטובת ילדי הגן.

המתח והחשש לביטחונם של הילדים מלווים את עזרן-מנשה כל הזמן: "הילדים לא יכולים לבוא לבד הביתה מהתחנה של ההסעה בסוף יום הלימודים, כי עלול לתפוס אותם מטח. אז אנחנו עומדים ומחכים להם בתחנה, וכל הזמן חוששים שיהיו אזעקות בדרך".

במקום עבודתה במועצה האזורית אמנם מתחשבים במצבה של עזרן-מנשה ומנסים לסייע, אבל בלית ברירה נאלצה להקטין את היקף המשרה שלה ולהתפשר על שכר נמוך יותר. לדבריה, כמו ביתר מושבי הגליל, רבים מהגברים במושב עובדים בחקלאות כעצמאים והנשים בדרך כלל עובדות מחוץ למושב כשכירות. "הורדתי אחוזי משרה כדי שאוכל לאסוף את הילדים, ואחרי שמונה חודשים אנחנו פשוט חיים מהמינוס שממשיך לגדול ולגדול. מנסים להצטמצם בכל מיני דברים".

שני ילדיה הגדולים לומדים במרכז האזורי מרום הגליל. "כשיש מטחים לכיוון הר מירון הם רצים למקלטים. כבר שמונה חודשים שהם רחוקים מהחברים שלהם מיישובים שפונו", אומרת עזרן-מנשה. הילדים מגיעים לבית הספר בהסעה של המועצה האזורית, שנוסעת בכבישים שחשופים לירי נ"ט. "אני דואגת כל יום, מתפללת שיגיעו בשלום. זה כביש לא מוגן. הדופק שלי כל הזמן גבוה, מהמתח". היא עצמה נוסעת באותה דרך לעבודה במרכז האזורי.

"כולם כבר יודעים שכשיש טילים, הדבר הראשון, כמה שיותר מהר, מדווחים להורים שהילדים בסדר. זו חוויה נוראית. מדובר במטחים שמרעידים את כל הבניין. כשנמצאים במקלט אי אפשר אפילו לדעת אם הבניין נפגע או לא". לדבריה, קרה לא פעם שהילדים לא יכלו לצאת מבית הספר בגלל הטילים, או שהילדים נתקעו עם ההסעה במחסום, שנסגר ברגע שיש אזעקות.

"זאת שגרה נוראית, אלו החיים שלנו ב-8 חודשים האלה", אומרת עזרן-מנשה ומספרת: "הילד הקטן שלי אתמול התפרץ בבכי. המצב שלו מידרדר. בימים האחרונים היו כאלה מטחים, שכל הבית רעד. הרגשנו ממש כאילו שהבית חטף פגיעה. הוא אמר לי: 'אמא, אני מפחד. שייגמר כבר".

"אני רוצה שיראו אותנו"

מה תעשו עם הילדים בקיץ?
״הרשות עובדת על פעילות לחופשת הקיץ, אבל גם לרשות יש את המגבלה שלה מבחינה תקציבית. בינתיים המדינה לא מסתכלת לכיוון שלנו. לצערי, אנחנו שקופים לא רק עבור המדינה, אלא גם עבור כל העמותות למיניהן. הם לא רואים אותנו, הם רואים רק את אלה שפונו. מבחינת כולם אנחנו כאילו בסדר, אנחנו בשגרה. מה שלא מבינים, זה שאנחנו ממש ממש לא בסדר.

"לא שאני חס וחלילה מקנאה במפונים, ואמן שיחזרו הביתה בקרוב, בשלום, בריאים ושלמים. אבל מי שמפונה לפחות רואים אותו, מכירים בקושי שלו. לפחות הוא נמצא במקום מוגן ויכול להסתובב בחופשיות בחוץ. אנחנו בבית, אבל כלואים בממ"ד ומפחדים להוציא את האף ומהצד השני, חייבים לצאת כדי להמשיך להתקיים".

השירותים להם זוכים תושבי המושב מינימליים. המרפאה פתוחה פעמיים בשבוע והמכולת פתוחה מידי יום, אבל נותני שירותים אחרים חוששים להגיע למושב המאוים. שירותי דואר ישראל, לדוגמה, לא היו במושב עד לפני כחודש. במשך 7 חודשים שלחו מהמושב מתנדב מידי יום להביא את דברי הדואר מהיישובים המרוחקים יותר מהגבול.

"חברת החשמל לא מוכנה להגיע לכאן לתיקונים או לטיפול בבעיות", אומרת עזרן-מנשה, "אפילו מתקשרים לתושב שייתן קריאת מונה החשמל. כך גם טכנאים של בזק וחברות אינטרנט. שירותי משלוחים מודיעים שאנחנו אזור מאוים והם לא לוקחים את הסיכון, ורובם לא מגיעים הנה. אם אני רוצה שישלחו לי משהו אני צריכה להתחיל לחשוב את מי אני מכירה ביישוב אחר, שיוכל לקבל את החבילה ולהביא לי. החברות האלה שומרות על העובדים שלהן, אבל מבחינת המדינה זה בסדר שהילדים שלי ייסעו על הצירים המאוימים״.

שקלת להתפנות מהמושב, אפילו לתקופה קצרה?
"היו מעטים שפינו את עצמם לתקופה מסוימת, אבל חזרו כשלא יכלו לעמוד בזה כלכלית. אנחנו לא מקבלים שום דבר. אין התחשבות בכלום. אני לא רוצה להתפנות. זה הבית שלי", אומרת עזרן-מנשה בלי היסוס. ״אבל אני רוצה שוויון זכויות. אני לא מבקשת הרבה. אני לא רוצה לעזוב את הבית שלי ואני מדברת לא רק בשמי. אני רוצה שיראו אותנו. שיתייחסו אל התושבים פה, שיכירו בזכויות של התושבים. אנשים מאבדים את הפרנסה שלהם. אם זה שכירים שמקצצים להם בשעות, ואם זה תיירנים שהצימרים שלהם ריקים. אנחנו לא בקו המפונה, אבל אף אחד לא יגיע הנה לסוף שבוע בצימר".

כרם בן זמרה הפך בשנים האחרונות למוקד מרכזי בציר היין המתהווה בגליל. כעת היקבים מתקשים לפעול. במושב אביבים השכן, ספג יקב פגיעות ישירות חוזרות ועלה באש. "כל הכורמים והיקבים מאבדים את הפרנסה שלהם. פשוט ככה".

מה שונה הפעם, לעומת סבבים קודמים?
"נולדתי במושב ואני זוכרת את החיים פה בשנות השמונים. מלחמת לבנון הראשונה פרצה ביום ההולדת שלי והיינו במקלט. אני זוכרת את מבצע 'ענבי זעם', 'דין וחשבון', את מלחמת לבנון השנייה. היום אני אמא ויש עלי הרבה מאוד אחריות. ב-2006 כבר עבדתי במועצה האזורית ואני זוכרת את פינוי היישובים. עדיין, אין מה להשוות. כל מה שספגנו לא דומה למה שקורה היום מבחינת העוצמה, ובטח שלא לאורך כל כך הרבה זמן. המצב כיום הרבה יותר מתיש. הילדים מפתחים חרדות, מפחדים. הם צמודים אלינו כל הזמן. חלק מההורים לא יודעים איך הם יפתחו את שנת הלימודים הבאה, איפה ואיך."

איפה רשויות המדינה בכל זה?
"התעלמות מוחלטת. אני אומרת את זה בכאב. המדינה מתעלמת ומתכחשת ליישובי קו העימות שצועקים כבר שמונה חודשים. במועצה האזורית יש אוזן קשבת. ראש המועצה, עמית סופר, צועק את המצב שלנו בישיבות בכנסת בכל מקום אפשרי, אבל בסוף זה לא תלוי בו. לרשות המקומית אין מטה קסמים. אם המדינה לא תבוא ותעזור, כולנו נתמוטט. לרשות אין הרבה מה לעשות, כי ההחלטה היא של המדינה והצבא."

מה המדינה יכולה לעשות כדי לעזור לכם להחזיק מעמד? 
"דבר ראשון, המדינה צריכה להכיר בזה שיש פה אזרחים שגרים בקו עימות. צריך להפסיק להתעלם מאיתנו. המינימום שיכול לעזור זה להשלים לנו את השעות שאנחנו מחסירים בעבודה בגלל הצמצום במסגרות לילדים. אנחנו צריכים שהחקלאים יוכלו לצאת לעבוד בחקלאות בבטחה. השטחים החקלאיים נחשבים שטחים פתוחים, אז כשיש אזעקה אין יירוטים. העניין הוא שהם צריכים להמשיך להתקיים.

"גם התיירות פה סגורה לחלוטין. שהתיירנים יקבלו פיצוי ממשרד האוצר. אוקי, החלטתם לא לפנות אותנו, אבל לפחות תעזרו לנו להחזיק מעמד. תעמידו תקציבים לרשות בשביל הלא-מפונים, כדי לתת מענה לכל הקיץ ולא רק לשלושה שבועות ביולי. הורים צריכים לצאת לעבוד, הרי הפסדנו המון כסף גם ככה.

"אני לא מבקשת נדבות. יש פה אנשים מבוגרים שאין להם אפילו אמצעי מיגון. אני מנסה בכל מקום, בכל דרך לדאוג שיראו אותנו. אחרי הימים האחרונים אני כבר לא מסוגלת להתאפק. המדינה מעבירה אותנו מסכת עינויים. אנחנו אנשים שרוצים לתרום למדינה, כיתת הכוננות שלנו מדהימה, כולם פה מגויסים, כולם נרתמים ועושים.

"אנחנו היום קו המגן האמיתי של המדינה, אבל אני לא יכולה להמשיך ככה. לא נראה שזה הולך לשום מקום והמדינה אפילו לא מתקצבת אותנו. אני דורשת שלכל הפחות לא יתעלמו ממני.

"אני דורשת שוויון זכויות כמו המפונים. ואם יש משפחה שרוצה לעזוב כי כבר אין לה את הכוח הנפשי לזה, אז שתקבל את דמי הפינוי שהיא צריכה לשכירות, או את המלון שהיא צריכה. אנחנו בסך הכול רוצים לנשום״.