עו"ד אריאלה קלעי (75) נבחרה השנה לשיאנית הקריאה למבוגרים בספריות תל אביב-יפו. קלעי קראה בשנה החולפת 382 ספרים. היא בפנסיה, אבל תמיד הייתה צמודה לספר. "כשהייתי ילדה, בחיפה, היה לנו שכן שהיה מפיץ ספרים לספריות באזור חיפה והמפרץ", היא מספרת ל'דבר'. "הוא היה מרשה לי לקחת איזה ספר שרציתי, בתנאי שהייתי מחזירה אותו כבר למחרת, כשהוא שלם ונקי. אימא שלי לא האמינה שסיימתי את הספר כל כך מהר והייתה בוחנת אותי".
בצעירותה היא הייתה מנויה ל-3 ספריות בחיפה, וגם היום לא תתפסו אותה בלי שני ספרים לפחות בתיק או באוטו.
קלעי הייתה אישה עסוקה מאוד, עורכת דין במקצועה, ועבדה כל השנים כיועצת משפטית במשרד המשפטים. "היום אני בפנסיה ויש לי יותר זמן, אבל תמיד קראתי. כשהייתי צעירה יותר יכולתי לסיים גם 600 דפים ביום. כמובן שלא תמיד, הייתה לי עבודה וגידלתי ילדות. היום אני עדיין קוראת מהר, אבל פחות. מצד שני, אין לי מטלות ואני לא מנהלת סדר יום".
היא לא צופה בטלוויזיה, חוץ ממשדרי ספורט. "עכשיו מתחיל היורו, אז אני צופה, ותיכף תתחיל האולימפיאדה וכמובן שאצפה. אבל אני לא רואה חדשות ולא משוטטת ברשתות החברתיות. אני כן מעורה בחדשות מפה ומשם".
לדבריה, היא "לא מבזבזת אנרגיה על ספרי שירה וספרי עיון", אבל מעבר לזה, היא קוראת הכל, ובזמן האחרון היא מעדיפה ביוגרפיות, ספרים על היסטוריה צבאית, ספרי מתח ורומנים. "בזמן האחרון יש לי נסיגה מנטאלית", היא אומרת בצחוק, "התחלתי לקרוא ספרות רומנטית, מה שלא קראתי אף פעם. זה לא מצריך שום אנרגיה מצדי".
היא מצטטת את דוד גרוסמן, שאמר שלהתחיל ספר חדש זה כמו ללכת לבליינד דייט – אתה לא יודע מה תפגוש. "קריאה זה עניין מאוד פרטי – אתה יושב עם הספר ואף אחד לא מפריע לך. גם אני ככה, אי אפשר להפריע, ואם מישהו ינסה אני אהרוג אותו. כשהייתי צעירה יותר והיו מתקשרים הביתה ומבקשים אותי, הבת שלי הייתה עונה שאימא צופה בתחרות ספורט ואי אפשר להפריע לה. אחרי 40 דקות היו מתקשרים שוב ואז היא הייתה עונה שאימא קוראת ואי אפשר להפריע לה. זה עניין של חינוך".
מהביורפיה של צ'רצ'יל עד להיסטוריה של ה-FBI
אחרי 7 באוקטובר, אפילו לה היה קשה להתרכז בקריאה, אבל מהר מאוד היא זנחה את הטלוויזיה, שקעה בספרים והדביקה את הקצב.
קשה לחלץ ממנה המלצה על ספר. היא כמו ילד בחנות ממתקים שלא יכול לוותר על שום דבר. "מאוד אהבתי את הביוגרפיה שכתב בוריס ג'ונסון על צ'רצ'יל ('אפקט צ'רצ'יל', בהוצאת סלע מאיר). קראתי עכשיו את היומן של מאיר הר-ציון ('פרקי יומן' בהוצאת א. לוין אפשטיין) ואת הספר על לוחם סיירת מטכ"ל יוסי ז'ינו ('ג'ינו – מעבר לכל דמיון', דני דור, בהוצאת ליאור שרף) ועכשיו התחלתי כמה ספרים על ההיסטוריה של ה-FBI".
מעבר להיותה קוראת מסורה, היא גם אספנית ספרים. "החברים שלי יודעים שאם הם רוצים להצליח לטייל איתי, אז לא נכנסים לרחוב עם חנות ספרים". חבריה יודעים גם שאם ברצונם "לחסל" ספרייה כלשהי, הם מתקשרים ישר אליה, ובהיסטוריה שלה יש ספריות רבות שהיא פינתה. "עוברים אצלי המון ספרים, ורבים מהם אני מעבירה הלאה ומוסרת. רק את ספרי הילדים אני שומרת, ויש לי אוסף גדול של ספרי ילדים בעברית שיצאו בארץ עד 1960".
"נותנים לי לקחת יותר ספרים מהמכסה"
היא מתייחסת בקלילות לשיא שבו היא מחזיקה ומשתדלת לא לעשות עניין מזה שהיא קוראת יותר מספר אחד ביום, כל יום. אבל לא כל ספר עובר את המסננת שלה. "אין לי בעיה להניח ספר אם הוא לא מוצא חן בעיניי. לא אשכח שכילדה לא סיימתי את 'מלחמה ושלום' כי עצבן אותי שכתבו שם משפטים בצרפתית שהיה צריך להסתכל בהערות בשביל לקרוא את התרגום. אז זה עצבן אותי ולא סיימתי (אז) את הספר. כמובן שחזרתי אליו בבגרותי".
היא רשומה בספרייה הציבורית 'בית השחמט' בנווה אביבים. "עם הזמן הסתבר שהם לא עומדים בקצב שלי. נותנים לי לקחת יותר ספרים מהמכסה, יותר מעשרה ספרים בפעם".
שיאני הקריאה בספריות תל אביב-יפו נחשפו, כמדי שנה, לקראת שבוע הספר שחל בחודש יוני, על ידי מחלקת הספריות בעיריית תל–אביב–יפו, שפירסמה נתונים על הרגלי הקריאה ושאילת הספרים של תושבי העיר, בהם שיאני ושיאניות הקריאה העירוניים.
