"כמדינה אנחנו לא ערוכים לכמות הזו של הפצועים, פיזית ונפשית. לא מקומות העבודה, לא הערים, לא התשתיות", כך אומרת ל'דבר' נועה רופא, ראש היחידה לשירותי שיקום באגף השיקום במשרד הביטחון, שאחראית על המענה הפסיכו-סוציאלי לחיילים נפגעי המלחמה בגוף ובנפש, ולכלל נכי צה"ל. לדבריה, כדי שזה ייפתר נדרש קשב ממשלתי לסוגיה, והשקעה כלכלית משמעותית.

"אחרי 20 שנה של קריירה צבאית, ואחרי שנה וחצי במשרד הביטחון, אני יודעת להגיד שאם רוצים אפשר לעשות הכול", אומרת רופא, "המדינה יכולה להיערך. להקל על ערים להנגיש, לתת הטבות למעסיקים שמעסיקים נכי צה"ל, לעשות רגולציה. אבל המדינה צריכה להתעסק בזה. ופה זה הפער הגדול. יש לנו מפונים בצפון ובדרום ומלחמה בכל כיוון, והקשב הוא לא על הדבר הזה".

לפני שבועיים מת מאובדנות אלירן מזרחי ז"ל, לוחם המילואים בחיל ההנדסה, יומיים לפני שאמור היה לחזור לשירותו ברפיח, שהוכר כנפגע פוסט טראומה. לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, 35% מכלל המטופלים באגף סובלים מפגיעה נפשית כלשהי, בקרב 21% הפגיעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. והטיפול בהם לא מצליח לענות על הצרכים, שרק הולכים ומתגברים: מספר נכי צה"ל המטופלים באגף חצה לאחרונה את ה-70 אלף, מתוכם 8,663 מהם הצטרפו במהלך חרבות ברזל. בשמונת חודשי הלחימה נכנסו לטיפול האגף פי ארבעה מטופלים מכל שנת 2022.

אך לפי נתונים שהציג האגף בכנסת השבוע, מתוך 100 תקנים שנתנו לאגף לצורך הקמת מחלקת אשפוז ייעודית למתמודדים עם פוסט טראומה, רק 20 תקנים אוישו. למרות זאת, רבים מהסעיפים ברפורמת 'נפש אחת' לשיפור הטיפול בנכי צה"ל, כמו השוואת שכר רופאים בשירות משרד הביטחון לשכר רופאים בקופות החולים, עדיין נמצאים בדיונים עם הממונה על השכר באוצר, תשעה חודשים מתחילת המלחמה ומעל ל-3 שנים לאחר תחילתה.

"אפשר לחיות חיים מלאים עם פוסט טראומה"

רופא, עובדת סוציאלית במקצועה, הייתה קצינת בריאות הנפש בצה"ל כ-20 שנה, ועמדה בראש ענף בריאות הנפש בצה"ל. מעט לאחר תחולת "נפש אחת" מונתה לראש היחידה לשירותי שיקום, האחראית על הטיפול הפסיכו-סוציאלי בנפגעים. "אנחנו מטפלים בנפגעים פיזית ונפשית או גם וגם, החל מהיותם מבקשי הכרה. מהרגע שהם לוחצים סנד על הטופס אנחנו מתחילים לתת להם את המענים". לדבריה, המענים ניתנים לכל המבקשים, גם אם הם לא יוכרו בסוף.

נועה רופא. "70% מפצועי צה"ל היום הם אנשי מילואים. זו שכבת הגיל של האנשים העובדים, האנשים עם המשפחות. ככל שהשכבה הזו תהיה בריאה יותר, אנחנו נחיה במדינה טובה יותר" (צילום: אגף השיקום)

היא מספרת שאחד האתגרים הכי קשים של האגף היום הוא להצליח לשנות את החוויה הבסיסית ואת התודעה הציבורית על האגף, במיוחד בכל מה שקשור לשירות לנפגעי נפש. "החוויה היא הייתה מאוד קשה, ובצדק, לכן מאוד קשה לשנות את דעת הציבור. אבל האגף עבר הרבה מאוד שינויים, מאוד לטובה".

יש היום באגף השיקום מספיק מענה פסיכוסוציאלי לנפגעים?
"כמובן שיש. כל המענים הורחבו מאוד. קודם כל, אנחנו רוצים כמה שיותר למנוע נכות לצמיתות והתפתחות של תחלואה. טיפול נפשי ממוקד בטראומה, שכשהוא מאוד מקצועי ונכון, אחרי 12-20 מפגשים טיפוליים, או אפילו 40, יכול למנוע התפתחות הלאה. יש המון עבודת מניעה שנעשית עוד בצה"ל: סדנאות טיפול, קב"נים, מסעות דרך עמותות חיצוניות, ותכנית 'עמית' שנותנת מענה גם לאלו שלא מגישים בקשה להכרה. לאלו מתווספת גם האפליקציה החדשה, ובכלל אמצעי סיוע אלקטרוניים, לערב גם כמה שיותר את הטיפול העצמי ואת המשפחה".

"הווקטור השני הוא הטיפול המיידי לכל הנפגעים ומשפחותיהם שהגישו בקשות הכרה לאגף ונכנסו למסלול. טיפול פרטני, טיפול קבוצתי בלמעלה מ-80 קבוצות, מענים במשבר כמו בתים מאזנים, בית המעבר בחופית שמסייע בהשתלבות חזרה בחברה, קו של נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) ועוד. אחד המענים פורצי הדרך החדשים, ברמה הבין לאומית שאין לו אח ורע, אלה הניידות. ניידות שפרוסות בכל הארץ שזמינות 24/7 ומגיעות עם אנשי צוות לבית המטופל באירוע משמעותי למענה ראשוני. יש כבר למעלה מ-35 פניות לניידות, שהן מצילות חיים. כך שמי שרוצה את העזרה וקורא לה, מקבל אותה".

"הווקטור השלישי הוא מענים לטווח הרחוק, למשל, חוות שיקומיות, מרכזי תעסוקה ויצירה, ליווי בחזרה לפעילות שגרתית ועוד".

נפגעים טוענים שהתורים למענים הקיימים מלאים.
"כשפותחים מענים, לוקח זמן עד שהם עובדים ומורחבים. אבל כל המענים שיש היום מורחבים מאוד, אנחנו עושים ונותנים את כל מה שאנחנו יכולים במסגרת מה שיש לנו, וזה לא מעט".

חיילי מילואים (צילום ארכיון: אסף וייסמן)

איפה מרחיבים?
"בעיקר בטיפול. צריך כמובן את ההחזרים והדיור והרכב וההטבות, וגם זה מורחב, אבל מה שבאמת צריך זה את הטיפול. אם אני לא אעזור להם בתהליך השיקום, להשתלב חזרה בקהילה, בעבודה, במשפחה, לא עשיתי כלום, הם לנצח יהיו נכים ולנצח יהיו מתוסכלים, וישארו במעגל הנכות. קטוע רגל יהיה לנצח קטוע רגל, וגם מי שמתמודד עם פוסט טראומה. אני לא מכירה הרבה אנשים שממש החלימו מזה. אבל איכות החיים יכולה להיות מאוד טובה למרות הפרוטזה, ולמרות ההתמודדות. אפשר להקל את הסימפטומים, אפשר להיות אזרח פעיל ואיש משפחה פעיל, אפשר למצוא אהבה, אפשר עוד להגשים את עצמך, אפשר לחיות חיים מלאים".

יש לכם מספיק מטפלים בשביל זה?
"לא. כבר לפני המלחמה האגף היה בפער משמעותי בין כמות הצרכים של הנפגעים למספר העובדים המקצועיים באגף. היום, עובדת סוציאלית אחת אחראית על כ-1,000 נכים. זה לא סביר. קיבלנו תוספת תקינה, קטנה, אבל קיבלנו. ואנחנו מחכים לפעימה שנייה. אבל זו לא הבעיה. יש מחסור בכל השירות הציבורי, מאוד קשה למצוא עובדים סוציאליים, בטח פסיכולוגים ופסיכיאטרים".

"אנחנו משלמים עכשיו את הריבית על הזנחה ארוכת שנים"

במחלקות ובבתי החולים לבריאות הנפש מרגישים היטב את המחסור. "מאז 7 באוקטובר הגיעו אלינו מאות רבות של חיילים שיצאו מהלחימה, וגם הרבה מאוד שוטרים ואנשי ביטחון אחרים", מספר ל'דבר' ד"ר יעקב חביב, מנהל המרכז הרפואי הרצוג בירושלים המתמחה בבריאות הנפש, ומטפל בין השאר בחיילי צה"ל ועובדי כוחות הביטחון. "חיילים מגיעים הנה מפורקים, במצבים מאוד מאוד קשים", הוא אומר, ומוסיף גם שעם הימשכות המלחמה מגיעים גם נפגעים ממלחמות קודמות ומטופלי עבר שהשתקמו, שהמצב מציף בהם את הקשיים מחדש.

לדבריו, עוד לפני המלחמה, רק במרחב ירושלים היו כ-1,000 זכאים שלא קיבלו את הטיפול שהם זקוקים לו. היום, מדובר כבר על יותר מ-2,000 – מספר שרק הולך וגדל. "אנחנו רוצים שהם יכנסו לכאן וירגישו בבית, שהם יקבלו את כל מה שהם צריכים. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, ובחלק מהדברים גם מצליחים, אבל זה לא מספיק".

כבר כשנתיים לפני המלחמה, התריע ד"ר חביב שצריך לשפר את תנאי הטיפול הנפשי של זכאי משרד הביטחון, והסכם חדש מול בית החולים נחתם בשבוע הראשון של המלחמה. המלחמה, אומר חביב, דווקא זירזה הרבה מאוד תהליכים. גם אגף השיקום השתנה, לדבריו, מהקצה אל הקצה, ושיתוף הפעולה עם משרד הביטחון צמוד ופורה. "יש רצון של כולם לתת את כל מה שצריך והרבה מעבר, ואני עובד עם אנשים שרואים שליחות במה שהם עושים, בטח מאז תחילת המלחמה. אבל הקושי הוא להתמודד עם המאסה המטורפת, וזה רק קצה המזלג, היא תגדל עוד יותר".

הבעיה העיקרית, לדבריו, היא כוח אדם. "חסר לנו הכול", הוא מעיד. "בכל האגפים, מפסיכיאטרים דרך עובדים מקצועיים כמו עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, עובדי סיעוד. חסר לנו גם לפני המלחמה, ועכשיו, הכול צריך לגדול בסדרי גודל ויש צורך לפתוח מענים חדשים. אנחנו מגייסים כל הזמן, אבל זה לא מספיק".

ד"ר יעקב חביב. "אי אפשר לייצר יש מאין כוח אדם, ואלה שמגיעים מגיעים ממקומות אחרים שגם סובלים ממחסורים" (צילום: יח"צ הרצוג)

"ואנחנו עוד יחסית מצליחים", הוא אומר, לדעתו, בגלל הצורך הלאומי. "יש אצלנו מרפאה חדשנית שמטפלת בלוחמים שמגנים עלינו, באזרחים שנפגעו בשבעה באוקטובר, אנשי מקצוע רוצים להצטרף. אנשים באים ממקומות אחרים, ובאים גם מהפרטי. אנחנו נותנים מענה מצוין למאות רבות, ועדיין ואנחנו רחוקים מאוד מהמספרים שאנחנו צריכים. אי אפשר לייצר יש מאין כוח אדם, ואלה שמגיעים מגיעים ממקומות אחרים שגם סובלים ממחסורים".

חביב מסביר ש"לייצר" פסיכיאטר או פסיכולוג לוקח הרבה מאוד שנים. "גם אם נשפוך עכשיו מיליונים, גם אם עכשיו נשכנע את כל הסטודנטים שמסיימים היום לימודי רפואה היום להתמחות בפסיכיאטריה, את התוצאות נראה בעוד 6-4 שנים. אנחנו משלמים עכשיו את הריבית על הזנחה ארוכת שנים של מה שהיה במשך עשורים החצר האחורית של מערכת הבריאות בישראל. כשאתה מתחיל מלחמה בצורה כזו, עם עם שנמצא תחת לחץ נפשי עצום וצרכים שרק הולכים וגדלים, אי אפשר לטפל בכולם".

"אנחנו מתמקדים עכשיו בחיילים, אבל יש הרבה קושי גם במישור האזרחי", מוסיף חביב. "יש אצלנו מרפאת צעירים שמיועדת צעירים בגילאי 25-18. הם אוכלוסייה שתמיד נפלו בין הכיסאות, וטיפלנו שם עד המלחמה בעיקר בנערות נפגעות תקיפה מינית. המלחמה שינתה הכול, מרפאת הצעירים מלאה בצעירי העוטף ובניצולי מסיבות, חבר'ה שנותרו אבודים, ראו את החברים שלהם מתים, חוו חוויות קשות מאוד. חלקם עוד נמצאים במלונות ואין להם בית לחזור אליו. הם מקבלים הרבה פעמים טיפול ממש מציל חיים. גם פה יש מחסור אדיר, אין לנו מספיק מטפלים".

"נערכים לגידול בפניות בשנה וחצי הקרובות"

"ה'חזרה לשגרה' של אנשי המילואים היא אירוע מאוד מורכב, שבעקבותיו צפים ועולים סימפטומים קשים ותגובות קשות כמו חרדה, דיכאון ופוסט טראומה", מסבירה רופא. היא מדגישה שקושי נפשי יכול להתבטא בתגובות רגשיות ונפשיות נקודתיות או התנהגותיות, כמו התקפי חרדה, דיכאון, הרגשה שהבית סוגר עלי ועוד, וגם להגיע למחלות של ממש דוגמת, דיכאון מז'ורי, חרדה קיומית קשה, הזיות ופערים בתפישת המציאות.

"גם אלה שהיו במילואים ולא נחשפו בעצמם לאירוע מסכן חיים היו מנותקים, חלקם מכירים חברים שנהרגו ונפצעו. והם גם חוזרים לרוב לשגרה לא פשוטה, למשפחה ובני זוג שנשחקו כשהם היו שם, למצב כלכלי שהידרדר, לעסק שמתקשה, למקום עבודה שהתקדם בלעדיהם, למציאות בה הם בכלל צריכים למצוא עבודה ולהמציא את עצמם מחדש, או לזוגיות במשבר". וכמובן, גם למציאות אזרחית קשה ומתוחה. "יוקר מחיה עולה, אזעקות, המצב של ישראל בעולם, מה שמפורסם בתקשורת, חלקם מוצאים את עצמם חוזרים לבתי מלון כי הישוב שלהם מפונה".

לדבריה, זרם הפונים לסיוע נפשי הולך וגובר. "יש פחות ופחות פגיעות פיזיות עם המשך הלחימה, שימשיך ככה, אבל מבחינת הפגיעות הנפשיות זה קצה הקרחון. ואנחנו גם יודעים שזה יגיע במאסות גדולות הרבה יותר אחרי המלחמה. אנחנו צופים עוד אלפים שיכנסו למערכת על רצף התגובות הנפשיות, ואנחנו צופים שזה יגיע גם מהפצועים הפיזיים הרבים שיש. אנחנו נערכים לגידול בשנה וחצי הקרובות וגם כבר מסתכלים חמש שנים קדימה".

"האפליקציה לא עומדת לבד"

במסגרת הניסיון להתמודד עם עומס הפניות, בתחילת השבוע הודיע אגף השיקום על השקת אפליקציית "המדריך ל-PTSD", המיועדת לנפגעים ובני משפחותיהם, ומציעה עזרה עצמית בהתמודדות עם תסמיני חרדה ופוסט טראומה. בתוך שבועיים מאז עלייתה רשמה האפליקציה, שמבוססת על אפליקציה שפיתח צבא ארצות הברית, מעל 7,000 הורדות. חלק מאנשי המקצוע ביקרו אותה והצביעו על בעיות בהנגשת המידע למטופלים, בעיצוב גרפי שמשרה אווירה לא נוחה ועוד.

רופא מודעת לביקורת, אך רואה באפליקציה את אחד ההישגים היותר משמעותיים של היחידה הפסיכוסוציאלית של אגף השיקום. "זו הגרסה הראשונה, אני מאמינה שיהיו עוד עדכונים והתאמות. האפליקציה לא עומדת לבד. היא חלק מהטיפול, מכל כך הרבה דברים שצריך לעשות. זה משהו שהוא יותר גדול מהחלקים שלו. זה חייב לבוא עם כל הקשת, ועם כל הקשיים, לשם אנחנו מכוונים".

"צריך משאבים וצריך מדינה שלמה לדבר הזה. האוצר צריך להכניס את היד לכיס"

מה אתם עושים עם זה?
"אנחנו עובדים עם מה שיש. מגייסים, מנסים להציף את זה אצל המחוקקים, בפנים אנחנו עושים התייעלות פנים ארגונית. כל מה שאנחנו יכולים לתת בלי שיבקשו, לאפשר פעולות באופן עצמאי, למשל, פצוע שזכאי ללימודים או להחזר מעונות לילדים, שיקבל, בלי קבלות ובלי בקשות, לחסוך את הבירוקרטיה, גם לתת שירות יותר טוב וגם לפנות את כוח האדם לפעולות טיפוליות שיקומיות".

"אבל זו לא בעיה רק שלי או של האגף. צריך משאבים וצריך מדינה שלמה לדבר הזה. והאוצר צריך להכניס את היד לכיס. וזה קשה, כי כשמדברים פוליטיקה ומדיניות זה קשה מאוד לחשוב לטווח ארוך".

"70% מפצועי צה"ל היום הם אנשי מילואים. זו שכבת הגיל של החלק הארי של האוכלוסייה, האנשים העובדים, האנשים עם המשפחות. ככל שהשכבה הזו תהיה בריאה יותר אנחנו נחיה במדינה טובה יותר, ככה פשוט. ככל שלא נטפל ולא נשכיל להשקיע בזה את הכוחות והמשאבים, נמצא את עצמנו במדינה קשה, עם תחלואה, שלא מצליחה להרים את הראש, כי האזרחים שלה פצועים".

חוץ מעובדים, יש עוד דברים שאתם צריכים ואין לכם?
"הקלה בירוקרטית. היום, כשאני רוצה לפתוח חווה שיקומית, אני צריכה לעבור אלף מכרזים וועדות וניירות ואישורים, בזמן שאדם פרטי מקים חווה תוך פחות מחודש. קשה מאוד להקים דבר ציבורי, יש לזה המון חסמים, ועד שהכול זז. זו בעיה, כי אחד הדברים המשמעותיים ביותר בטיפול בתגובות נפשיות ובייחוד בפוסט טראומה זו המידיות והרלוונטיות. ככל שתתערב מהר יותר- תמנע. אבל זה לא רק אצלנו, הכול זוחל בכל מקום, זה גם חלק מהייבוש וההזנחה בשירות הציבורי. זו בעיה כללית של המדינה שלנו".

"אני שואלת את עצמי לעיתים קרובות לאחרונה: 'יום אחד, כשזה יגמר, ובעזרת השם החטופים יחזרו מעזה ואנשים יחזרו הביתה, מה יישאר פה? ובעוד 20 שנה, האם מדינת ישראל של הילדים והנכדים שלי תהיה מדינה חולה?' אנחנו נתעורר במקום שיכול היה להיות אחרת אם היינו משקיעים בו את המשאבים. זו מבחינתי המשימה של אגף השיקום".