"על סופר ועל יצירתו אפשר לדעת לפחות זאת: גם הוא וגם היא פוסעים יחד במבוך המושלם ביותר שאפשר להעלות על הדעת, דרך ארוכה ומעגלית, שבה מתמזג יעדם עם נקודת המוצא שלהם: הבדידות".

כך נפתח הספר 'זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם' (הוצאת מודן, 2003) זוכה פרס גנקור היוקרתי ביותר בצרפת, ומסמן לנו את כיוון היצירה: היחסים בין הכותב לקורא וביניהם לבין היצירה.

הסופר, מוחמד מבוגאר סאר, נולד בסנגל, היגר לצרפת ומהר מאוד הפך לאחד הסופרים הצעירים המבטיחים היוצרים בצרפת היום. בספרו זה הוא מתחקה אחר היצירה של הגולים, המהגרים, אלה שאין להם בית לחיות בו, ואין להם בית לשוב אליו.

גיבור הספר, דייגאן לטיר פאי, חי בפריז בתוך המילייה הספרותי האפריקני, הוציא זה מכבר ספר שנכשל במכירות, ונפרד מחברתו. פאי מתוודע לספרו הגנוז של ת"ש אלימאן, ספר שזכה לשבחים רבים, אך הואשם בפלגיאט (גניבה ספרותית – אל"ש) ולכן נגנז. הספר הגנוז מערער את עולמו של כל מי שבא בשעריו: "סיפרו היה לנו קתדרלה וזירת קרב; נכנסנו בשעריו כבשערי קבר של אל, וסופנו שהתבוססנו שם בשמנו, שנשפך כמנחה ליצירת המופת".

עלילת הספר מונעת בכוחו של החיפוש אחר אלימאן, נעה בין מדינות שונות בשלוש יבשות – אירופה, אפריקה ודרום אמריקה – שתי מלחמות עולם ומחאות ומאבקים שאפיינו את המאה ה-20 העומדת במרכזו. פאי קורא ביחד עם חבריו המהגרים מאפריקה לפריז את הספר המסעיר ויוצא עקב כך לחפש את עקבות הסופר אלימאן שנעלם עם מלחמת העולם השנייה.

מבוגאר סאר מוכיח בספרו כי ניתן לכתוב סיפור מרתק ועתיר תככים בתוך המשפחה ומחוצה לה, כזה שנסחף בין ערים וכאביהן, שמלמד על מאבק היחיד בשררה ומאבק הקבוצה, אך יחד עם זאת מלא הגות עמוקה על מהות חיינו כאן, ובעיקר על הספרות.

הפלגיאט הספרותי עומד במרכז. יש האומרים כי אחרי שייקספיר כבר סיפרו את כל הסיפורים בעולם, וכל הספרות היא וריאציה שלו. יש ההולכים עוד לאחור ומציינים את המיתולוגיה היוונית כאם כל העלילות והשירה, ואם נרחיק עוד קצת נגיע אל התורה היהודית. בסופו של דבר, אצל כולם יש משפחה, הורים, אחים, יצרים בוערים, קנאה, אהבה, בגידה, בריחה וחזרה, וכל אלה מתנהלים בתוך חברה ומנסים גם לשרוד וגם לתקן. 

ת"ש אלימאן, הסופר הנשכח, כתב ספר כובש ומטלטל, משובץ במקורות ספרותיים שקדמו לו. הוא לא מכחיש ולא מסביר את הבחירה ב"גניבות", הוא לא נותן קרדיט ולא עורך רשימת השראה, הוא אפילו לא מסכים לגילוי נאות. הספר שלו אמור להסביר את עצמו.

אך באירופה של בין שתי המלחמות הגדולות, לסופר מהגר שחור מסנגל יש מעט מאוד קרדיט, ומיד לאחר השבח והמופת שהוא מקבל, מגיעים הגינויים.

הסופר נעלם, המוציאים לאור היהודים יוצאים לקרב ההישרדות בשואה, נותרים עותקים מעטים שעוברים מיד ליד ליודעי דבר.

במסע החיפוש של פאי אחר אלימאן בין יבשות ובין יוצרות ויוצרים, הוא עושה את חשבון חייו הכושלים, את הדוקטורט המדשדש, האהבה שנטשה אותו, הכישלון הספרותי, חוסר היכולת לגעת בעצמו ובאחרים, הקור והריחוק.

"זו הטעות שלך", אומרת לו הסופרת המבוגרת אותה הוא פוגש, והיא הופכת למורת הדרך שלו. "זו הטעות של כל הטיפוסים כמוך. אתם מאמינים שהספרות מתקנת את החיים. או משלימה אותם. או מחליפה אותם. טעות. הסופרים –  והיכרתי הרבה – תמיד היו בין המאהבים הכי בינוניים שהזדמן לי לפגוש. אתה יודע למה? כי כשהם עושים אהבה, הם כבר חושבים על הסצנה שתוליד את החוויה הזו… סופרים כמוך חיים בתוך הבדיות שלהם".