"אני רוצה שהנרצחים יפסיקו להיות מספרים. אלה אנשים שהסתבכו, ומכאן שיש אנשים שסיבכו אותם", אמרה שהירה שלבי, מנכ"לית שותפה בארגון 'יוזמות אברהם' בפתיחת כנס "עד כאן והלאה: המאבק בפשיעה בחברה הערבית", שנערך אתמול (שני) במתנ"ס בעיר טירה.

שעות אחדות לאחר הירצחם של עודאי שעבאן ואחמד טואלבה בעכו, דנו המתכנסים, בפני אולם מלא בחלקו ובהיעדר נציגי ממשלה, בהחלטה 549 ומצב הפשיעה בחברה הערבית.

שלבי שרטטה בדבריה את גבולות היכולת של החברה הערבית להתמודד עם הבעיה לבדה: "באלימות ניתן לטפל בכלים של החברה – חינוך, רווחה, פעילות פנאי. כשמדובר בארגוני פשיעה, זה גדול עלינו. כמעט כל אדם בחברה הערבית מסובך איתם. הם משתלטים על עסקים, מרחב ציבורי, חינוך. זה מעבר לכוח מקומי. יש מנגנון הפעלה שמזין את הכל, אותו צריך לעצור".

"מי שקובע את הטון בחברה הערבית, מי ששולט בשטח אלה ארגוני הפשע", אמר ראש עיריית טירה, מאמון עבד אל-חי. לדבריו, גם במצב מלחמה צריך להילחם בפשיעה. "זו סכנה פנימית חמורה יותר מחיזבאללה ומהחמאס. אנו עומדים בפני 7 באוקטובר של פשיעה ואלימות".

"המאבק צריך להיות משותף לחברה הערבית והיהודית"

הכנס, בארגונם של יוזמות אברהם והמרכז להעצמת האזרח, דן במקומן של הממשלה והחברה האזרחית במאבק בפשיעה ובאלימות.

משתתפי הכנס. "צריך להתחיל תהליך ארוך ועמוק" (צילום: יניב שרון)

ראש עיריית אום אל פחם, ד"ר סמיר מחאמיד, קבל על הקיצוץ התקציבי דווקא כאשר הפשיעה גואה. בהתייחסו לתוכנית "לעצור את הדימום", אמר: "התוכנית נעצרה כליל. אצלנו לא מוותרים ומנסים לעשות". עוד אמר, כי בעזרת גורמים פילנטרופיים נבנתה באום אל פחם תוכנית למיגור אלימות שרק 30% ממנה מבוצע בשל היעדר תקציב.

"אם הממשלה לא מתפקדת, אז תפקידנו הוא השותפות", אמרה ראוויה חנדקולו, ראש המטה למאבק בפשיעה בוועד ראשי הרשויות הערביות. "המאבק צריך להיות משותף לחברה הערבית והיהודית. החברה היהודית עדיין לא הבינה זאת. השותפות צריכה להיות במאבקים".

"תהיה משימה קשה להוציא את החברה הערבית לבחירות"

בסקר עמדות של תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, שפורסם בשבוע שעבר, נמצא כי הסוגייה החשובה ביותר כיום לציבור הערבי היא הטיפול בבעיית האלימות והפשיעה (60.6%). 74% העידו על תחושת ביטחון חלשה ו-64.8% העידו כי מצבם הכלכלי טוב יחסית.

על רקע נתונים אלה העיד עבד אל חי על התעניינות מועטה בבחירות המקומיות האחרונות. "כל אחד חי לעצמו, מתפרנס. במיוחד אחרי חוק הלאום. אעשה מה שמוטל עליי והשאר לא מעניין אותי. אני חושב שתהיה משימה קשה להוציא את החברה הערבית לבחירות. חוסר השייכות קיים. צריך להתחיל תהליך ארוך ועמוק".

לדעת אמנון בארי-סוליציאנו, מנכ"ל שותף ביוזמות אברהם, המלחמה תופסת את תשומת הלב הציבורית, אך גם החברה היהודית וגם החברה הערבית מגלות אדישות מסוימת לפשיעה, ומקבלות אותה כתופעה שיש לחיות בצילה. הוא סבור כי המחשבה הרווחת בחברה הערבית, שאין הבדל בין ממשלות ישראל ביחסן לפשיעה ולחברה הערבית, מעודדת את האדישות הזו.

"אי אפשר לנתק את הפוליטי מהאזרחי", טענה חנדקולו. "יש תהליך דיכוי. היו יותר מ-400 מעצרים על חופש ביטוי והסתה. אם לא מרגישים חופשיים להביע דעה, אנשים לא ייצאו לרחוב ולא ישתפו פעולה. אנו חברה שורדת. יש ירי ביישובים כל יום. ילדים הולכים לבית הספר ומבוגרים לעבודה אחרי שבלילה הקודם התעוררו לקולות ירי, אם התעוררו. אף אחד לא מדבר על כך, כאילו זו שגרה. זו חברה מאוימת". היא הוסיפה כי על מנת לצאת לרחוב אדם זקוק לתשתית של חברה אזרחית. "המשימה שלנו גדולה – לארגן את החברה הערבית באמצעות הרשויות המקומיות".

"יש פרימה של הקהילה בחברה הערבית", אמרה ספא אבו רביעה, ראש תחום חברה ערבית ב'יד הנדיב'. לדעתה, הפשיעה היא גם הסממן להתפרקות המבנה החברתי, המחמיר לא רק בשל היעדר מענה קונקרטי לפשיעה, אלא גם בגלל הדחייה שחווה החברה הערבית מצד הקולקטיב הישראלי. "הנעת הקהילה לפעולה היא המטרה הראשונה – לטפח בעלות מחודשת על המרחב הציבורי ועל חייה. לקהילה יש כוח ולגיטימציה. אסור שהקוד המוסרי ייקבע על ידי העבריינים", הוסיפה.

"המנכ"ל שלי נרצח ליד תחנת המשטרה"

ראשי הערים הפנו את הזרקור אל הממשלה. "יש לי תחנת משטרה בעיר, ואני לא מרגיש שוטרים", אמר עבד אל-חי. "המטרה הייתה להביא את המשטרה לתוך הערים. בפועל יש עלייה בכל תחומי הפשיעה. המנכ"ל שלי נרצח ליד תחנת המשטרה. איבדנו שליטה". מחאמיד הוסיף, כי ישנם שני פרויקטורים לטיפול בפשיעה. "ניצב יורם סופר ורואי כחלון, שני פרויקטורים לפשיעה שלא מרגישים אותם. כל זמן שראש הממשלה לא לוקח את התיק, דבר לא ייעשה".

עידו פיק, מנכ"ל 'המרכז להעצמת האזרח', טען כי הסנכרון בין גורמי הממשלה נחלש, והקשר בין הממשלה לרשות המקומית נחלש. "אין כאן הזנחה, אלא שינוי כיוון ושינוי מדיניות. בנוסף, לאורך השנים השירות הציבורי צומצם ונוצר מצב שהמדינה לא ערוכה לבצע את החלטות הממשלה".

"החלטת ממשלה היא מכשיר מדיניות אחד. היא ביטוי למדיניות ולרצון פוליטי לקדם שינוי", אמר תומר לוטן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שהיה מנכ"ל המשרד לבטחון פנים. לדבריו, ההבנה כי המאבק בפשיעה הוא אירוע של כל משרדי הממשלה, הניעה את החלטה 549. "החלטה 549 הייתה כמעט ללא מעורבות של חברה אזרחית. בגלל קריסת המעורבות הממשלתית יש הזדמנות לחברה האזרחית להתארגן".

"50% מהאסירים ו-50% מהנאשמים בהליכים פלילייים הם ערבים"

עו"ד עלאא איוב, הפרויקטור לענייני החברה הערבית בפרקליטות המדינה, קרא תגר על דברי קודמיו. לשיטתו, אין הפרדה בין אלימות לבין פשיעה: "זה צבר בעיות מורכבות מאוד. יש 6 ארגוני פשיעה, תחתיהם כנופיות מקומיות, ומתחת להן התארגנות של צעירים מקומיים. הפרקליטות לא תפתור את זה".

עם זאת, איוב סבור כי הפרקליטות פועלת בנושא. "אני אמור לתכלל עבודה של 27 יחידות פרקליטות בחברה הערבית. 15% מתיקי הרצח, 25% מתיקי הירי ו-20% מתיקי האלימות פוענחו. חלק מרוב ארגוני הפשיעה נמצא מאחורי סורג ובריח. אנו פועלים גם באכיפה כלכלית. התוכנית 'עוצרים את הדימום' לא נפסקה. היא תחודש בשבועות הקרובים ואנו פותחים בפרויקט פרקליט יישובי, שיעבוד בתוך היישוב עם תחנת המשטרה המקומית".

לעומתו, עו"ד נסרין סלאמה, ראשת תחום חברה ערבית בסנגוריה הציבורית, רואה בהישגים אלה דווקא עדות לכישלון. "50% מהאסירים ו-50% מהנאשמים בהליכים פלילייים הם ערבים. בתי הכלא מתמלאים מעל לגדותיהם, אבל האלימות והפשיעה לא שוככות. אולי יש פתרונות אחרים. בהחלטה 549 הוטל על הסנגוריה הציבורית להעמיק בתהליכי טיפול ושיקום".

"האם החוק באמת בא למגר את הפשיעה?", תהתה עו"ד סלאמה. "מה המחיר שאנו משלמים כאזרחים? היום ניתן לחפש בבית ללא צו, לצותת לאנשים. יש הפרת זכויות של חפים מפשע. מייבאים עבור החברה הערבית כלים מעולמות חשוכים. החמרה לא תמיד מרתיעה".

"אני מכה על חטא שלא נכנסו יותר שיקום ומניעה בהחלטה 549", הגיב לוטן, "אבל אף אחד לא יודע מה עובד. אין לנו את הידע. לא כל תוכנית פנאי או חינוך בלתי פורמלי מפחיתה אלימות. לא ניסינו, לא בדקנו אפקטיביות. אני לא יודע מה הדבר האחד שהוריד את האלימות ב-2022. זה היה שילוב של כל הפעולות. צריך מנעד רחב של פתרונות. צריך לסנכרן ביניהן ולמדוד אפקטיביות".

עו"ד איוב, המתגורר בשפרעם, סיכם: "ברדיוס של 500 מטרים מהבית שלי אירעו בחצי השנה האחרונה חמישה מקרי רצח, שתי הצתות ו-15 מקרי ירי. האשמות, האשמה עצמית והתקרבנות לא יעזרו. אני חושב מה אני יכול לעשות. כמדינה, כחברה, לא השקענו עדיין 30% ממה שאנו יכולים. יש מנגנונים אך הם לא פעלו בשנה האחרונה".