"חווי פתחה גביע שמנת חמוצה. עכשיו בנוסף לתה, לסוכר ולעוגיות המלוחות, הייתה מביאה גם שמנת. היא טבלה קרקר אחד, שנשבר בתוך הגביע. אצבעותיה התמלאו נוזל לבן. מארק מיהר להוציא מכיסו מטפחת בד צהבהבה וניגב אותן. הם אכלו בהנאה. מדי פעם נפגשו האצבעות בתוך הגביע. היא לא רצתה שזה יפסיק".

על ספסל בטיילת בת ים-תל אביב, לכמה רגעים בכל בוקר מתנקזים כל הכאבים שמלווים את חיינו כאן. הפגישה האינטימית היפה ומכמירת הלב של חווי הגיבורה הפנסיונרית והבודדה עם מארק העולה החדש, סניטר בבית החולים, היא קפסולת החיים שלנו פה. כמו כמוסה רדיואקטיבית קטנה ותמימה למראה שמעוררת מלחמה בגוף הנוטל אותה, כמו ליבת גרעין המאיים להתבקע ברעדה גדולה והורסת כול.

חווי, פנסיונרית שניהלה את הספרייה של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, יכולה למלא כל תחנה בתחנות הישראליות הוותיקות של "מלח הארץ", תל אביבית, צברית "שורשית", אישה עצמאית ודעתנית, אחות שכולה לנימי, נמרוד, שמאלנית פעילה המבלה את שעותיה הפנויות בהפגנות ובמאבק לשלום.

מארק, עולה חדש מברית המועצות המתפרקת, שנאלץ בארצו החדשה להתחיל מלמטה ולהיות סניטר בבית חולים, שכל את בתו בפיגוע הדולפינריום.

אתמול חברה אמרה לי שאין בית שאינו פגוע במדינה שלנו, ואז נזכרתי בספר הקטן והיפה הזה. בקלות שטחית אפשר היה להגיד עליו שהוא "בנאלי", כי איך כל הטרגדיות הישראליות מתכנסות דווקא אליו: השכול במלחמות ובפיגועים, המחאות, המפגש הטעון והכמעט בלתי אפשרי בין מתנחלים לפעילי שמאל, בין עולים למי שמקבלת בירושה בית בנווה צדק. אבל לא כך היא. בספרה 'רוסלקות' (הוצאת פרדס, 2023) דפנה ברשילון מצליחה בכישרון רב לא ליפול אל הקלישאות של החיים שלנו כאן. היא מצליחה ליצור במפגש הישראלי על הטיילת, שבין הפריפריה החברתית למרכז, שתי דמויות אמיתיות, מלאות, מעוררות רצון להוציא אותן מתוך דפי הספר ולחבק אותן חזק, להגן עליהן מהמציאות הקשה ולהבטיח להן שיהיה טוב. הן כל כך אנחנו וכל מי שסביבנו. החיים שלנו כאן הם הקלישאה של כל הכאבים ולספרות ישראלית אין מנוס ממנה.

מדי יום יוצאת חווי מביתה בנווה צדק עם כלבה ופוגשת על ספסל את מארק שיוצא מביתו בבת ים לעבודה, הם יושבים, אוכלים, שותים מהתרמוס ומפטפטים את חייהם. הפרק הפותח עם המפגש הראשוני ביניהם נקרא "בת ים לא רחוקה כמו שנדמה", שם הטוען בתוכו את המרחק החברתי, האישי, הכלכלי, התרבותי, בין מרכז לפריפריה חברתית, גם אם הן חולקות טיילת משותפת.

שמות הפרקים מהדהדים גם הם תחנות תרבות שלנו: בית משלך, אותו הים, נומה מלך, דפיקה בדלת, הו כתם דם, הו כתם דם…

הספר מתחיל בריאליות הישראלית הקשיחה ומפליג למחוזות הפנטזיה. המפגש בין חווי הכועסת ברעש רב אחרי נפילתו של אחיה במלחמת לבנון הראשונה, לבין מארק הכואב בשתיקה את הירצחה של בתו מוליד את הבריחה הזו אל הרוּסלקות, בנות הים מאגדות עם רוסיות. השחרור מהכאב והכעס אל הנחמה עובר דרכן.

השמות בספר טעונים, חווי היא חווה האם הראשונה, נמרוד הנופל מהדהד אל הפסל נמרוד העשוי גוש גבריות בלתי פגיעה, אלה היא הנרצחת מהדולפינריום. את השם נמרוד היא נותנת גם לבנה שנולד, כאילו אין ישראליות אחרת מלבד הקשיחה. העולה החדש הרך והעדין הוא מארק, פקידי העלייה רצו לקרוא לו "מנחם".

"אחרי שנמרוד נהרג", היא סיפרה למארק, "כל הגוף שלי הוציא מורסות מכל מקום אפשרי".

חווי סיפרה לו את סיפור חייה בהמשכים. יום-יום שלפה יחד עם התרמוס, העוגיות והשמנת פרט נוסף על חייה. פרט שלפעמים לא הכירה גם היא, עד שנאמר בקול רם.

"מורסות?"

"אבצס", היא הסבירה לו, "דלקת". הוא הנהן. "אני רואה הרבה כאלה", חייך. אבל אז הרצין כדי שתמשיך לדבר".

המפגש בין הרוסלקות לחווי מלא הומור:
"חווי תביאי לנו קלפי", לפעמים היו בקשות שהצליחו להפתיע אותה.

"קלפי?"

"כן, של בחירות. עם חור כזה."

"מאיפה אני אביא קלפי? הבחירות היו ב…", שאלה בזהירות כי ידעה שתקבל תשובה.

"בעירוני ה' היו בחירות למועצת תלמידים. יש שם מלא בפח."

"אם כבר את עוברת בבית הספר תיכנסי לראות אם יש שם ספרים בשבילנו."

"לא. לא. זה בית ספר לא לרמה שלנו. לא צריכות את הספרים שלהם."

את כל הכעס והכאב מנתבת חווי להצלת הרוסלקות מקלגסי ההון ורודפי הבצע במהלך פנטסטי וסוחף של נקמה מפוארת.

"גם איפוק הוא מרכיב של כוח", מצטטת ברשילון בספר את אריאל שרון, אך להבדיל מאריאל שרון ה"נמרודי", ברשילון מצליחה לכתוב ספר קטן בדפיו, מאופק בחלקו הראשון, אך מתפוצץ בעוצמה, כוח ותקווה גדולה בחלקו השני.