"אני מפחדת", אומרת מורן (שם בדוי), סטודנטית במרכז הארץ, שחוששת להסגיר אפילו את גילה. "אני אגיד את האמת: אני אומרת את הדעות שלי ואני מפחדת, שמישהו יידע בכללי, לא שאני לסבית, שמישהו יידע שיש לנו ביקורת על העדה".
להט"ב בחברה הערבית עדיין חשים את הכאב, שנה אחרי רצח הצעירה שרית אחמד שקור. מלבד כאב, הם חשים גם אכזבה עמוקה מהחברה השמרנית שלא פעלה להבטיח לילדיה סביבה בטוחה וטובה לגדול בה. "במקרה הייתי אצל ההורים, ישבנו לאכול", מספרת מורן שלא הכירה אישית את הנרצחת. "ידענו שהיא נרצחה, אבל עדיין לא ידענו למה. בהמשך אמרו שהיא נרצחה על רקע נטייתה המינית. קיבלתי התקף חרדה, קמתי מהשולחן, הלכתי למקלחת, למקום שבו לא יראו אותי – כי אין לי איך להסביר. החלפתי בגדים ויצאתי".
אחמד שקור, בת 18 מהכפר הדרוזי כסרא בצפון, נרצחה ב-9 ביוני 2023 על כביש 8544 ליד ירכא. על פי כתב האישום, סעיד אחמד (29) אחיה של שרית, הזמין את הרצח כי זהותה המינית של אחותו לא היו לרוחו, ומי שביצעו את הרצח הם הישאם מרייחי (39) ושאדי אבו סראיא (39). "מכוניתה של הנרצחת נוגחה מאחור על ידי מכונית אחרת. היא איבדה שליטה ופגעה בגדר הבטיחות", הודיעה המשטרה כשעצרה את החשודים. "הרוצחים פתחו באש אל עבר המכונית, ושרית ניסתה להימלט ממנו ברגל. הרוצחים הדביקו אותה וירו בה גם מחוץ למכוניתה. הרוצחים ירו כ-11 כדורים ומשם נמלטו במכוניתם, העלו אותה באש, ונמלטו במכונית נוספת שסייעה להם".
אחמד שקור יצאה מהארון בתור לסבית בנעוריה, וספגה איומים והתנכלויות מסביבתה הקרובה. בעקבות תלונתה במשטרה, נעצר אחיה, אך השתחרר לאחר זמן קצר. חודשיים לאחר הרצח, ובזכות חקירה אינטנסיבית, הכריזה המשטרה כי הרצח פוענח, ומאז ממתינים אחמד, מרייחי וסראיא למשפטם. בשל חילופי סנגורים ואילוצי המצב הביטחוני, שלב ההוכחות עדיין לא החל, ושלושתם מכחישים קשר לאירוע.
"יצאתי מהבית ואספתי חברה במכונית, נהגתי, וציפיתי שמישהו יגיד משהו. לא היה כלום. כולם היו בצ'יל. שרית היא ילדה קטנה, ציפיתי שיעלו משהו לאינסטגרם, אני לא יכולתי לעשות את זה, כי אני לא בדיוק מחוץ לארון, ולא רציתי להפנות את תשומת הלב אליי. חיכיתי שלוש-ארבע שעות ולא הייתה תגובה. כלום. כאילו חתול נדרס והמשכנו. אחרי כמה שעות כתבתי בסטורי: 'בדרך כלל כשמישהו מת אנשים לובשים שחור, וכנראה עכשיו לובשים צבעוני'. אנשים שיתפו את צילום המסך של זה, זה רץ אצלנו בחברה, וידעתי ש-20 בקשות החברות שקיבלתי ביומיים זה כמעט איום. היו רגעים אחרי הרצח שאמרתי לא אכפת לי, איראה יותר לסבית בכפר, אלך יותר גברית בכפר. בא לי להראות להם, ואז כשאני חוזרת לעיר אני מרגישה יותר אני".
מורן מספרת שחוויית החיים בעיר כרוכה בוויתור על השפה, על הזהות ועל ההקשרים החברתיים, והסביבה הלהט"ב הערבית תומכת ומבינה, אך גם שם המפגש מורכב. "כמעט כולם מכירים את כולם, ואנחנו מגיעים עם טראומות, אחרי נידוי הרבה פעמים, ורוצים להראות לנו ולאחרים שאנחנו בסדר, טובים ומבינים עניין.
"אני לא רוצה לוותר על ההשתייכות שלי לחברה הדרוזית, אבל בתגובה לרצח של שרית, שיש לנו כמעט אותו סיפור, שאלתי את עצמי על מה אני בכלל נאבקת כאן, על אנשים שלא איכפת להם מהרצח שלי? שבועיים אחרי הרצח הייתה מחאה נגד הטורבינות ברמת הגולן והיו הרבה תגובות, והרצח של שרית פשוט נעלם. אחרי חודש וחצי בחורים ובחורות אמרו שהם מגנים את הרצח בעילום שם. זה היה הגינוי היחיד בפומבי.
צעירים להט"ב דרוזים כתבו: "אנחנו מרגישים חובה מוסרית וערכית למחות על הרצח הנתעב וקוראים לקבל את האחר, לכבוד האדם באשר הוא, לאהבה, לחמלה ולשלום".
כותב דרוזי אנונימי כתב לשיח'ים: "מנהיגי הדרוזים לא הפגינו אומץ לב, אלא פחדנות. מול איום מוחשי, שנגדו הם באמת יכולים לפעול, ראשי העדה הדרוזית העדיפו להצטנף במחילת הארנב שלהם. לא היו סביבם חיילים ומצלמות, שמולם יוכלו להפגין את נחישותם וגבורתם. אלה לא מנהיגים, אלא שפנים!"
מורן וצעירים להט"ב מהעדה הדרוזית ציפו לתגובה ברורה של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של העדה. שנה אחרי, הם מתקשים לדמיין עתיד טוב. "כל הלילה לא ישנו", מספרת מורן על היממה לאחר הרצח. "אחר כך נפגשנו ובכינו ביחד. הרצח עשה שינוי ואימפקט בחברה הלהט"ב הערבית. אנחנו פוחדים יותר. הרצח בחברה הערבית רק עולה ועולה. אני לא רואה תקווה. אם יקרה משהו יותר טוב, זה יהיה נס".
