מארגריט דיראס נולדה ב-1914 בהודו-סין, שהייתה אז קולוניה צרפתית. הוריה קיוו לבנות שם את חייהם אך לא הצליחו בכך. אביה חזר לצרפת והיא נותרה עם אימה מתמודדת הנפש ואחיה. דיראס הופכת בגיל 15 למאהבת של עשיר בן 32 שסיפק לה את כל שחסר לה בבית. על ילדותה הענייה ומרובת האלימות שספגה ממשפחתה היא כתבה בספר "המאהב", זוכה פרס הגונקור היוקרתי. הספר עובד לסרט עטור פרסים.

דיראס הנערה עזבה את משפחתה ועברה לצרפת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרפה כקומוניסטית ל"רזיסטנס", המחתרת הצרפתית למלחמה בנאצים, שבה פעיל גם בעלה רובר אנטלם. הגסטאפו עצר אותו ביוני 1944 והוא נשלח אל המחנות, בלי שיידעו דבר על גורלו עד תום המלחמה.

הספר 'הכאב' (הוצאת ספריית מעריב, 1987) הוא אוסף קטעי יומן שכתבה דיראס בתקופת ההמתנה, ובמרכזו עומד החלק הפותח 'הכאב'. חלק זה הוא יצירת מופת של כתיבה בזרם ספרותי בשם "זרם התודעה", המבקש לכתוב את כל שעובר בראשו של האדם בלי מחסומים, בדיבור מתמשך. את הספר פרסמה רק ב-1986:

"מצאתי את היומן הזה בשתי מחברות, בארונות הכחולים שבנופל-לה שאטו. לא זכור לי כלל שכתבתי אותו. אני יודעת שעשית זאת, שאני כתבתי אותו, אני מכירה את כתב ידי ואת הפרטים שאני מספרת, אני רואה שוב את המקום, את תחנת הרכבת אורסה, את הנסיעות, אבל איני רואה את עצמי כותבת את היומן…

הכאב הוא אחד הדברים החשובים בחיי."

דיראס מתארת ביומנה את רכבת ההרים הרגשית שעוברת על הממתינים לנעדרים, את רגעי התקווה, את הייאוש, את הגעגועים, את הדמיון המתעתע בין תיאור רגע השיבה לבין תיאור הנורא מכול.

היומן נכתב בשלהי המלחמה באפריל 1945, עם חזרת השבויים והנעדרים לצרפת, בתקופת ההמתנה חסרת הוודאות והבלתי נסבלת. דיראס מעבירה את הימים האלה בין מרכז המיון של השבים, לבית, למיטה, לשיטוט ברחובות, כל זאת תוך מחשבות קדחתניות על גורלו של רובר:
"אני הולכת למטבח, שופתת מים לתפוחי האדמה. אני נשארת שם. משעינה את מצחי לנוכח שפת השולחן, עוצמת את עיני… הוודאות עטה עלי, הידיעה: הוא מת, כבר שבועיים שהוא מת. זה חמישה עשר לילות, זה חמישה עשר ימים, עזוב לנפשו בשוחה."

תוך כדי ההמתנה מגיעות הידיעות על מעשי הזוועה של הנאצים:

"הם רבים מאוד, המתים, באמת רבים מאוד. שבעה מיליוני יהודים הושמדו, הובלו בקרונות בקר, אחר כך הומתו בגאזים בתאי הגאז שנבנו במיוחד לתכלית זו ואחר כך נשרפו במשרפות שנבנו לתכלית זו. בפאריס עדיין לא מדברים על היהודים."

דיראס מצליחה בסגנונה האמיץ והבלתי מתפשר לכתוב את האמת האיומה של הממתינים, את חוסר האונים שבחוסר הידיעה ובכך הופכת רלוונטית לימינו אנו. הקריאה ביומן והמחשבה על החטופים בעזה הופכת את הבטן, אך מאפשרת לנו הצצה לזוועה שעוברות משפחות החטופים:

"הטלפון צלצל. אני מתעוררת החשיכה. מדליקה אור. רואה את השעון המעורר: חמש וחצי. לילה. אני שומעת: "האלו?… מה?" זה ד', שישן בחדר הסמוך. אני שומעת: "מה אתה אומר? כן, רובר ל', זה כאן" דומייה… אני מנסה לתלוש מידו את הטלפון, זה קשה, זה בלתי אפשרי… ד' מרפה מהטלפון ואומר לי: "אלה חברים של רובר, שהגיעו לגומון." היא צורחת: "זה לא נכון."… "הם נפרדו לפני יומיים, הוא היה בחיים." היא לא מנסה עוד לתלוש את הטלפון. היא על הריצפה, היא נפלה."

קריאת החלק הראשון של היומן העוסק בהיעדרו של אנטלם בימים אלה תובעת את הנכחת האימה ואי- הפניית הפנים ממנה. בחלקו השני של היומן מתוארים היחסים המורכבים של דיראס עם סוכן גסטאפו שהיא נפגשת איתו תדיר, תוך הסתרת חברותה במחתרת. הפגישות שלה עמו נועדו לשם ריגול ונערכו בלב ליבה של ה"סצנה הגסטאפואית".

דיראס הייתה מחזאית, תסריטאית ובמאית. הספר מכיל קטעי סיפורים קצרים שקיוותה לעבד לבמה. חייה היו סאגה של סבל מתמשך שהביאו אותה להתמכרות לאלכוהול, אך מתוכו היא יצרה יצירות אלמותיות. בערוב ימיה חיה עם בחור הצעיר ממנה ב-38 שנים, שסעד אותה עד יום מותה.