יום שקט בלהבות הבשן. אפשר להתבלבל מכל הירוק הפסטורלי, ולשכוח שהגליל הוא שטח מלחמה. בלה חבצקין, בת 46, גרה ב"בית עם הגדר שעשויה מאופניים", עם שני כלבים וחתולה שהיא מקניטה מעט וקוראת לה 'פוזלת'. היא מבהירה שהשלווה מסביב לא הולמת את התקופה: "יש להם חג עכשיו, אז קצת שקט. אבל יש ימים שמהקולות של הפיצוצים אי אפשר לשמוע את האזעקות".

עבודות האומנות של חבצקין מעטרות את קירות הבית וקשה להסיר מהן את העיניים. פופ-ארט סוריאליסטי, עם המון קריצות פוסט-סובייטיות וקריצה סרקסטית. עוף בלי ראש עם עיטורי גנרל לוחץ כנף עם עוף מעוטר יוני שלום מרוט נוצות על רקע תמונתו של עוף-קוסמונאוט; מטריושקות וברווזי אמבטיה, לצד שלדים מעוצבים בתנוחות ריקוד; על השיש במטבח דגמים של איברים פנימיים – קיבה בתלבושת חגיגית, ורחם לבוש סריג בסגנון קרושה רוסי.

(צילום: סוניה גרשפט)

פופ ארט סוריאליסטי עם קריצה סרקסטית (צילום: סוניה גרשפט)

"כולנו קצת רצים בלי ראש", היא מסבירה. ציורי העופות דיכאו אותה, אז הפסיקה לצייר אותם. אחריהם התחילה את סדרת האיברים הפנימיים, שעוסקת בחוץ ופנים. "אנחנו עבדים של מערכות חיצוניות. רצים בטירוף לעוד כוח ושליטה. כדי להראות את האבסורד שבעיסוק בחיצוני, התחלתי לעצב תלבושות אופנתיות לאיברים הפנימיים, בתלת-ממד ובציור".

כל אלה עבודות מלפני המלחמה. ערב פרוץ המלחמה היו אמורות להיות מוצגות בתערוכת גליל ארט – האירוע האומנותי השנתי הגדול ביותר באזור שהיה אמור להתקיים בכפר הגלעדי, באוצרותה של בושמת ראובני זהבי. "המלחמה פרצה ביום השני של התערוכה והכול נסגר. העבודות עמדו נעולות חודשים עד שחילצו לנו אותן מכפר גלעדי המפונה". גם התערוכה שלה באוצרות אבי איפרגן במוזיאון בר-דוד בברעם, המוסד האומנותי המרכזי של הצפון, נסגרה. "כאומן – אתה מוכר כשמתפתח שיח סביב העבודות שלך, כשאתה נחשף לקהל. ופה בצפון זה מאתגר מלכתחילה. כשנסגרות הבמות שלך אתה מרגיש אבוד. בציורים האחרונים אני לא מצחיקה, וזה הכי קשה לי, בתור בן אדם שנקרע על הכול ומוצא גם בסיטואציות הכי קשות על מה לצחוק. אני נורא רוצה פשוט לצחוק".

בלה חבצקין. "בציורים האחרונים אני לא מצחיקה, וזה הכי קשה לי, בתור בן אדם שנקרע על הכול ומוצא גם בסיטואציות הכי קשות על מה לצחוק" (צילום: סוניה גרשפט)

מאז 7 באוקטובר היא עוסקת בעיקר בפירוק ובהרכבה מחדש של מפות אנטומיות ישנות. "אני מחפשת נחמה בזה שכולנו חלק מהטבע. לטבע יש נטייה להתחבר, ואני מקווה שכמו שהטבע יודע לתקן את עצמו תמיד, גם אנחנו נצליח. למרות כל הפלסטיקים שאנחנו עוטפים בהם את עצמנו. הרבה פעמים אני חושבת גם על המחבלים – שיש להם אותו גוף. אותה צורה מבפנים. ואני מנסה לחשוב מה התפקיד שלי כאומנית כאן ועכשיו – כאומנית וכאימא. הגשתי הצעה למפעל הפיס למיזם להקמת מקום כאן בגליל שיאפשר לאנשים פשוט לבוא ללא תשלום וליצור, לפרוק. מקום פשוט לצייר וללכת. בלי לדבר. בלי שתצטרך למצוא מילים, כי אין מילים. מקום קהילתי למבוגרים ולילדים. אבל זה דורש כמובן מימון".

"כהורה בארץ הזו אתה מחליט בלי היגיון"

לפני 15 שנה פתחה בלהבות הבשן סטודיו לאומנות בשם 'ציור מהבטן'. "מה שאני טובה בו זה לעזור לאנשים למצוא את הקול האומנותי הייחודי שלהם. אני מלמדת אומנות הפוך לגמרי ממה שלימדו אותי – אותי אילפו. לא סיפרו לי שזה עולם קסום, שפה שכל אחד יכול לדבר. המטרה שלי בעולם היא להפיץ את זה. אני חולמת שכמה שיותר אנשים יציירו. אני רוצה שאנשים יידעו להגיד מה הם אוהבים ומה הם לא אוהבים באומנות. מה שאתה מרגיש בבטן – זה נכון. זה מה שאני מלמדת. לקרב את זה לנשימה, לשפה. לדבר שהוא זמין, קל וזול".

(צילום: סוניה גרשפט)

חבצקין. "הרבה פעמים אני חושבת גם על המחבלים – שיש להם אותו גוף" (צילום: סוניה גרשפט)

הסטודיו הוא פרנסתה העיקרית, עם שש קבוצות בשבוע וכ-40 לומדים מכל הגילים. "הרבה מהם אנשים שהולכים איתי כבר 15 שנה, כמעט לא התחלפו. זה ללכת כברת דרך עם אנשים". מאז 7 באוקטובר הסטודיו נסגר מכיוון שאין בו מקלט. "בסופו של דבר, נאלצתי גם לפנות אותו לגמרי, כי הקיבוץ דרש ממני להמשיך לשלם שכירות גם כשהעסק סגור. אני מבינה אותם, גם הם מנסים לשרוד ומגרדים את השקל. לא הקיבוץ אמור לעזור לי.

"ניסיתי לפתוח בבית, אבל רוב התלמידים שלי פונו, והשאר לא מוכנים להגיע לכאן. זה שטח אש מבחינתם. יש פה אזעקות ונפילות תדיר. הבית רועד. גם את הילדים שלי שלומדים בעמיר אני לא שולחת לבית ספר". בית הספר פועל, אבל חבצקין מרגישה שלשלוח אליו את הילדים זה רולטה רוסית. "את שולחת ילדים לבית ספר ומקבלת תמונות של הילדים במקלט והודעה ש'הם בסדר'. מה בסדר בזה? וחיזבאללה הרי יודע מתי יוצאות ההסעות. מה אני צריכה למרוט שערות כל היום? כהורה בארץ הזו אתה מחליט בלי היגיון. אני לא מבינה את מי ששולח את הילדים לבית הספר. ניסיתי והשתגעתי. עכשיו עם השריפות אני מפחדת גם שיחסמו את הכבישים ולא אוכל להגיע אליהם".

"בחו"ל אסור לדבר עברית, עדיף כבר שייפול עלינו טיל"

היא עלתה לארץ ב-1997 ממוסקבה, "מתוך ציונות". ההורים שלה עלו רק לפני ארבע שנים וגרים כיום בנהריה. לגליל הגיעה לפני 19 שנה. בעלה, עמיעד קלושינר, ניהל את תיאטרון מראה בקריית שמונה, שנשרף לפני כשמונה שנים. השניים באו לצפון כדי לעשות תיאטרון ואומנות. "אני הגעתי לעצב תפאורה ותלבושות, והתאהבנו באזור. הבנו שאי אפשר לעזוב, שזה מקום נפלא לגדל בו ילדים. בנינו פה את הבית. הגענו לפה עם ילדה קטנה ועכשיו אנחנו עם שלושה – ליה בת 19, אלי בת 16 ואלון בן 10". אלון שוכב על הספה הסמוכה ומשחק בפלאפון. בימים האלה לא מתרחקים מהבית, וקל להתחיל לטפס על קירות. לפרקים עוברת חבצקין לדבר בשקט, שלא יגיע לאוזניו.

"זו הזיה מוחלטת, אז אני בורחת לציורים. זה הזמן היחיד שאני לא חושבת בו, אז אני פשוט צוללת לזה. בהיבט הפילוסופי, אני חושבת שאני משלימה עם זה שהמוות הוא משהו שקל למצוא את עצמך בתוכו. אני מתעסקת בזה. בהמשכיות, בטבע. מפרקת מפות ישנות של גוף האדם ומשלבת אותן בציורים. אני חושבת שאני נכנעת לאופציה הזו שיבואו מחבלים ויהרגו אותנו".

(צילום: סוניה גרשפט)

(צילום: סוניה גרשפט)

קיבה בתלבושת חגיגית, ורחם לבוש סריג בסגנון קרושה רוסי (צילום: סוניה גרשפט)

היא מספרת על לילה אחד שבו התעוררו בלילה עם רעש של אנשים הולכים ליד החלונות ושמעו דיבורים. "01:15 בלילה, את רואה את הצלליות על החלון. מבחינתי זהו. הם הגיעו, הם אצלי. פעם הייתי צוחקת על עצמי שאני היסטרית, אבל זה כבר לא תופס. בסוף התברר ששכחו לעדכן אותי שבאו לפה לצוד חזירי בר. זו המציאות שאנחנו חיים בה.

"כשפרצה המלחמה ראש המועצה אמר לנו 'תעופו מפה'. פשוט ככה. קחו את עצמכם ותצאו. יצאנו על חשבוננו, משפחה של חמש נפשות. אין לנו משפחה בארץ ומלון זו לא אופציה. היינו אצל חברים בחו"ל שלושה חודשים. אכלנו את כל החסכונות בתקופה ארוכה בלי הכנסה". במרץ בעלה, שהוא גם פסיכולוג, מצא עבודה עם הצבא בעיבודים נפשיים לחיילים. אלא שרוב העיבודים בירושלים או בדרום הארץ, אז הוא כמעט אינו בבית. כל השבוע בנסיעות מהגליל דרומה וחזרה, יוצא ב-04:00 לפנות בוקר. היא משתתפת בימים אלה מעט בירידים, ומנסה למכור מעט עבודות. להשכיר מקום עכשיו רחוק יותר היא לא יכולה, כי היא חוששת להשאיר את הילדים לבד בבית.

הם שקלו לעבור, הייתה אפילו מחשבה לעבור לגרמניה. "אבל גם שם מה המצב? אם הילדים יהיו צריכים להסתיר את הזהות היהודית שלהם, אם אסור לדבר עברית – עדיף כבר שייפול עלינו טיל". גם באזור המרכז הלכו לראות דירות, אבל בלי למכור את הבית בלהבות הבשן, אין להם אפשרות לעבור.

"אני לא יכולה לשלם פה משכנתא ושכירות במקום אחר. אני מנסה לעשות חישובים מה ידפוק את הילדים יותר – לעבור או להישאר כאן? אין לי תשובה. ניסינו למכור את הבית, אבל זה יהיה למכור בהפסד מטורף. ואני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני במצב הזה צריכה להציל את הילדים שלי ולעזוב בכל מחיר, או שאני צריכה לחכות ולא למכור, ולעשות את הצעד הנכון כלכלית. אם נמות פה, השיקול הכלכלי יהיה פחות רלוונטי. אלה השאלות שאני מתעסקת איתם. שאלות שסבא וסבתא של בעלי בגרמניה התעסקו בהם ב-1936. והם ידעו לעזוב את הכול ולעוף משם. אני שואלת את עצמי אם אני במקום נורא מסוכן לילדים שלי, ואין לי תשובות. אני טוחנת את זה, ואין לי תשובות. אפילו בהיבט הרוחני אני לא מוצאת במה להיאחז כדי לספר לעצמי ולילדים איזה שקר שנוכל להיאחז בו".

"הגבייה דווקא עובדת יפה. הכול אבסורדי" (צילום: סוניה גרשפט)

באזור פתוחות רק מעט חנויות, ולכן המחירים עלו. "כשהתפנינו בתחילת המלחמה ניסיתי להבין איפה אני עומדת כלכלית, וחישבתי שכמשפחה של חמישה אנחנו מוציאים בערך 5,000 שקלים על קניות. חישבתי שוב כשחזרנו – עכשיו זה כבר 7,000. וזה כשאני נוסעת עד כרמיאל כדי לקנות יותר בזול. אתה משפחה, אותה כמות אנשים, אותו אוכל – ועם משכורת אחת פחות". בינתיים עצרה את תשלומי המשכנתא, בלי לחשוב איך יתמודדו עם זה אחר כך. "עד עכשיו בבנק הבינו, אבל החודש הודיעו לי שצריך לחזור לשלם".

לדבריה, בהיותה עצמאית המדינה מתעללת בה. להבות הבשן הוא אחד משמונת הקיבוצים 'המופקרים' שאף פעם לא נכנסים למתווה. "פספסנו את הקו באיזה מרחק של נעל. מי שגר מטר מאיתנו יכול להגיש בקשה לפיצויים, ואנחנו כוססים את הציפורניים אם יהיה פתרון או לא. בפעם האחרונה שקיבלתי מהמדינה פיצויים, זה היה 6,000 שקלים על אוקטובר עד פברואר. על מרץ ועל אפריל עדיין אי אפשר להגיש, ואנחנו כבר ביולי. אבל אם לא הייתי מגישה מקדמות בזמן, או משלמת ארנונה, היו נכנסים בי. הגבייה דווקא עובדת יפה. הכול אבסורדי".