"בטי מיידלע, מיין הארט!", שאג אביה ונעמד בפתח חדרה, מערבב יחד יידיש, גרמנית, הונגרית ואנגלית, שרכש בגיל מאוחר יחסית. ידיו נפרשו לצדדים. "יאשה חפץ מסכים לפגוש אותך!". בטי בת השבע הניחה על המיטה את יוּדְל, כך קראה לכינורה הזעיר, והתמסרה לחיבוקו הנרגש. רק אחרי שאמה התפרצה לחדר בקריאות "אוי, אלוהים, אוי, אלוהים! באמת? הוא הסכים?!", התפנתה לברר עם אביה במי בדיוק מדובר. "יאשה חפץ?! את לא יודעת מי זה יאשה חפץ?". אימה נראתה מאושרת כאילו זכתה בתפקיד חייה. "יאשה חפץ הוא הכנר של אלוהים".
המילים בספרה החדש של איריס אליה כהן מקפצות ומרקדות מבעד לדפים בעליזות. הן נפלטות החוצה כאילו בטי, הגיבורה, לקחה נשימה עמוקה אחת וצריכה לספר את כל הסיפור כולו בנשימה זו. המילים רודפות אחריה כשהאמת מציפה ביגונה וכאבה, והיא מתקשה לנשום, או שהן נרדפות על ידה כשהיא רוצה להספיק לשמוע הכל בנשימה האחת הזו. המלים דחוסות כמו הבתים בסיפור, כמו הסודות האצורים מתחת לשטיחים ומאיימים להפוך את השטיח והבית על יושביו. בטי מתקשה לנשום.
בטי, רופאה תורנית בחדר מיון, המתגוררת בניו יורק עם מארק בן זוגה, מקבלת יום אחד טלפון מישראל ששובר את עולמה. על הקו זוהרה אחותה הביולוגית, עליה לא ידעה. זוהרה מספרת לה כי היא נחטפה ממשפחה תימנית ממעברת עין שמר ונלקחה לאימוץ על ידי זוג ניצולי השואה בלנקה ואוטו. בטי יוצאת למאבק לגלות את האמת.
הכל כאילו כבר סופר לה לאורך ילדותה. רק כאילו. בטי יודעת שהיא מאומצת, אך אביה סיפר לה שנמצאה בכניסה לבית הכנסת "תפארת ישראל" ולא שנחטפה מישראל. היא כאילו שמעה ממנו את כל סיפורי השואה המשפחתית מבלי לחסוך מילדה רכה את התיאורים הקשים, אך הוא לא סיפר את כל האמת:
"אווה'לה שלי", געה בבכי, "גם אותה הוא לקח. מה לקח? גרר… בשערות גרר אותה, יימח שמו, אחר כך גם שרף. זה אלוהים זה? כמו ני… ני… ניירות".
בספריה של אליה כהן הפרטי והאישי לעולם יהיו נטועים בתוך סבך לחצי החברה שסביבם. הם תמיד יקיימו מאבק אל מול המציאות הלופתת. אל העלילה הדחוסה ב"מיין הארט" נכנסים הקונפליקטים המלווים את חיינו: ניצולי שואה מול מי שלא היה שם, שחורים בארצות הברית מול יהודים, יהודי התפוצות מול ישראלים. הדמויות מצוירות ביד אמנית ובאנושיות רבה. הלב מתמלא חמלה אל הדמויות הטרגיות, המקפלות בתוכן גורל אכזר ובלתי אפשרי, חמלה כלפי האכזבות שלהן, האובדנים, החלומות המנופצים, ההחמצות וההבטחות שלא מומשו:
"לסלון הצפוף נדחקו עוד ועוד סיוטים, ילדים מתים, דמעות, פחדים. בטי הרגישה שהיא לא עומדת בזה ורק רצתה לצאת משם. 'אבא', אמרה לבסוף. 'תסביר לי בבקשה'.
ואיך אפשר להסביר את מאבקו של האדם אל מול גורלו, את הנחמות הקטנות שביקש לו אל מול התופת שהביאו עליו חייו?
השפה בספר היא הכוכבת המרכזית. היא היוצרת את העלילה ומכוונת אותה, היא המגלה טפח ומכסה טפחיים. בעושר דימויים וערבסקות מילוליות היא מטביעה את הקורא, במקצב המסחרר, בעושר הלשוני. אנחנו חשים את המחנק והדחיפות של בטי, את הסודות של בלנקה ואוטו, ואת האהבה לכל שפעת הדמויות הנהדרות בספר. השפה לא רק מספרת סיפור, היא יוצרת את הסיפור ובכך הופכת אותו ליצירת מופת.
"מאז ומתמיד נהג אוטו, אביה, לומר שההיסטוריה 'חייבת לו', וכי היא מוכרחה להתחיל להשתפר. בעבר, טען, נהגה בו באכזריות, רשעות ו'חוסר תום לב'. מענותיו נפלו על אוזניים קשובות, כי חייו נשזרו לפתע בשלל אירועים שהתרחשו ב'תאריכים מצוינים', אנשים ששינו את ההיסטוריה. וגם אם לא ממש שינו, 'לפחות השאירו בה איזה סימן'".
