שנת הלימודים שהסתיימה השבוע לא הייתה רגילה: בשיא 48 אלף מתלמידי ישראל היו מפונים. משרד החינוך וגורמים נוספים הפעילו עבורם 400 מוקדי חינוך. אחד מהם הוא בית הספר למפונים שהפעילה רשת 'דרור בתי חינוך' בבית המלון 'נוף גינוסר' בקיבוץ גינוסר בעמק הירדן.

אורי רוזין (41), חבר בקיבוץ העירוני של תנועת 'דרור ישראל' בעכו, היה אחד מהמחנכים בבית הספר. "בתחילת המלחמה הדרכתי בבתי המלון בחיפה את קהילת התושבים המפונים של שלומי", מספר רוזין ל'דבר', "בפברואר הבנתי שמחפשים מחנכים לבית הספר ובאתי". משרד החינוך הפעיל את בית הספר מתחילת המלחמה, ובדצמבר הוא עבר לאחריות 'דרור בתי חינוך'. למשך חמישה חודשים, רוזין וצוות בית הספר יצרו עבור הילדים מרחב שאפשר למידה והתמודדות עם החששות והקשיים.

רוזין חינך יחד עם לירן לייבוביץ את כיתה ד', שמנתה שמונה תלמידים מקיבוץ יפתח ומקריית שמונה. "חלק מהכיתות היו עם 20 תלמידים, וחלק היו קטנות כמו שלנו". מכיוון ששניהם המשיכו בעבודתם, רוזין כמתכנת ולייבוביץ כמחנך בבית ספר, הם חילקו ביניהם את ימות השבוע – רוזין עבד שלושה ימים בשבוע, ולייבוביץ יומיים. תחילה ימי הלימוד היו חלקיים, ובהמשך ימי לימוד מלאים מהבוקר עד הצהריים.

"בשיחת הסיכום הורי בית הספר אמרו שהכי חשוב שהייתה מסגרת שראתה את הילדים שלהם, ולא בהכרח אנגלית וחשבון", מספר רוזין. "שמחתי לשמוע את זה, כי זה בדיוק מה שעשינו. היינו מאוד קשובים לצרכים שלהם. התלמידים היו חרדים ומוטרדים, והענקנו לרגשות האלו מקום – בשיחת הבוקר, שבה התלמידים חלקו חלומות על מחבלים שחודרים ליישוב שלהם, וגם בליווי תלמיד שלא הסכים ללכת לבד לשירותים".

ההתמודדות הייתה לא רק ברמה הרגשית. "הם שומעים חדשות", אומר רוזין, "לכן חלק מהשיעורים הוקדשו להבנה ולניתוח המציאות. אבל לא ויתרנו על למידה. רצינו שהיא תגיע מהסביבה הפיזית של המלון, ומהתלמידים עצמם. הסתובבנו בקיבוץ ולמדנו על הכנרת מטיולים".

בכיתה של רוזין וליבוביץ' למדו גם על יציאת מצרים לקראת חג הפסח, ועל כלבים, נושא שבעקבותיו הם סיירו בכלביה טיפולית. בשני הנושאים, התלמידים גם למדו וגם לימדו. "שתי תלמידות הכינו שיעור שכלל מצגת וזמן יצירה. כדי לראות את המצגת התאמצנו כל הכיתה להכניס טלוויזיה עבה במיוחד ששקלה 80 קילו, אני לא חושב שאפשר להוציא אותה מהחדר הזה".

הכיתה הייתה קטנה. "הכיתה שלי קיבלה את הממ"ד בכפר הנופש של המלון, שהספיק בדיוק לשמונה ילדים ולמחנך. אם מוסיפים את האקוסטיקה המזעזעת שיש בממ"ד, ושהתקינו לנו מזגן רק לפני חודשיים, ניתן להבין שתנאי הלמידה היו נגדנו".

אתגר נוסף הוא ההרכב החברתי של הכיתה. "בסיכום השנה כל המורים ציינו לטובה את הכיתות הקטנות, אבל כיתה של שמונה תלמידים לא מותירה הרבה מקום לזוז במרחב החברתי. גם ההרכב החברתי זימן אתגרים: שישה מתוכם גדלו ביחד מגיל אפס, והשניים האחרים היו מקריית שמונה, והם לא הכירו לפני. חלק מהעבודה שלנו הייתה גם על הפן החברתי, ואני שמח להגיד שהיום הם חברים ויבלו את הקיץ ביחד".

במהלך השנה נפתחה האפשרות לשילוב תלמידים מפונים בבתי ספר מחוץ למלון, אך ההורים רצו שהילדים יישארו ביחד. "אני חושב שהייתה משמעות לכך שהם היו אחד עם השני בזמן הזה. אחד התלמידים הגיע אלינו אחרי חצי שנה של ניסיון להשתלב בבית ספר מחוץ למלון, והוא אמר 'זה כאילו הם לא מבינים שאני מפונה מהבית'".

בשנה הבאה יעבור בית הספר למתכונת קצת אחרת בבית יגאל אלון בקיבוץ. "לצערי עתיד התלמידים אינו ברור", אומר רוזין, "הם יצטרכו לקחת את כל מה שהם למדו השנה ולהסתגל למציאות חדשה. חינוך הכיתה שלהם העניק לי תחושה של ממשות. אילו ישבתי כל התקופה הזאת מול מחשב וראיתי חדשות, הייתי משתגע".

רגע הפרידה היה קשה. "התלמידים הלכו אחרי מסיבת הבריכה, וזהו, לא אראה אותם יותר. הם מפוזרים בכל מקום. ההבנה הזאת הייתה קצת עצובה. אבל החוויה עוררה בי את הרצון לחזור לחינוך. לא להוראה, אבל אני כן רוצה לנהל מתנ"ס באחת מרשויות הצפון. את תחושת הדחיפות הרגשתי עוד במלחמה. אני נהנה לתכנת, אבל אני מקווה שהמדענים באוניברסיטת תל אביב שהייתי צריך לפתח להם אפליקציה לא כעסו עליי, והבינו שהדבר הכי חשוב בשבוע האחרון הוא מסיבת הסיום של התלמידים".