109 בני אדם נרצחו בחברה הערבית במחצית הראשונה של 2024, לעומת 111 בתקופה המקבילה ב-2023 – כך עולה מהמעקב של עמותת יוזמות אברהם. לפי העמותה,
"המשטרה עוצרת אנשים ומחרימה כלי נשק, אבל בשביל להילחם בתופעה צריך לא רק רצון מצד הממשלה, צריך שיתוף פעולה בין-משרדי, צריך להיות רתומים לזה", אומר ל'דבר' יוני אריה, מנהל שותף במיזם קהילות בטוחות בעמותת יוזמות אברהם, "המאבק הזה דורש יותר מהרגיל ואנו רואים פחות מהרגיל. ההזנחה וחוסר הרצון של הדרג הפוליטי משפיעים על הדרג המקצועי".
לפי נתוני המעקב החצי-שנתי של העמותה, 98 מקרי רצח אירעו בחברה הערבית בישראל במחצית הראשונה של 2024, אך רק 10.2% מהם פוענחו. 86.1% מבין 109 הקורבנות, 92 בני אדם, נורו למוות, מה שמעיד על תפוצת הנשק החם בחברה הערבית. רוב מוחלט מהקורבנות (105) הם גברים; 39 מהם (35%) היו בני 30-18; וחמישה ילדים מתחת לגיל 18 נהרגו מירי.
בגליל נרצחו 53 ערבים, ביישובי המשולש 23 ובנגב 14. בערים המעורבות, שבהן מתגוררים כ-10% מאזרחי ישראל הערבים, נרצחו 17 ערבים – 15.5% מהנרצחים. הערים עם מספר הנרצחים הגבוה ביותר הן לוד וג'דידה מכר, עם תשעה בכל אחת, ואחריהן שפרעם ונצרת עם שבעה בכל אחת.
"מרבית הפשיעה היא תוצאה של פעילות ארגוני פשיעה", מסביר אריה. "הפעילות יותר ענפה. היו המון מקרי ירי ללא הרוגים, אבל יש פציעות בגוף ופגיעות בנפש". לדבריו, הפשיעה לא שינתה את אופיה אלא גדלה בממדיה. "זה הפך לדבר יומיומי לשמוע על רצח. זה גם מאבק על שליטה במרחב הציבורי".
למרות האיומים הגוברים על ראשי הרשויות ועובדים בכירים בהן, אריה טוען כי אין ממש בטענות על השתלטות מסיבית של גורמי פשיעה על כספי הרשויות. "הפשיעה המאורגנת ממשיכה לעשות כרצונה. בשנה שעברה לקראת הבחירות האיום על ראשי רשויות היה מאוד בולט. הפשיעה ברשויות היא תירוץ של הממשלה אפילו לדברים אבסורדים כמו עצירת כספים שאינם קשורים למכרז. מאי גולן, השרה לשיוויון חברתי, סגרה את חדר החירום לחברה הערבית בטענה שהתקציבים הולכים לפשיעה. אותו דבר עם הטענות למענקי איזון. זה הפך לתירוץ של הממשלה לחתוך כמה שיותר תקציבים לחברה הערבית".
אריה הוא מכותבי דו"ח משותף שהוציאה העמותה עם המרכז להעצמת האזרח בנושא מימוש החלטת ממשלה 549 – תוכנית חומש למאבק בתופעות האלימות והפשיעה בחברה הערבית, שאושרה באוקטובר 2021. תקציב ההחלטה עמד על 2.4 מיליארד שקלים, ומהדו"ח עולה כי 13% מסעיפיה לא יושמו כלל, 27% מהסעיפים יושמו חלקית, ורק 21% יושמו במלואם. לגבי 39% מהסעיפים, לא התקבל דיווח.
"זו התנהלות לקויה", אומר אריה. "בחלק מהדיווחים יש נתונים של 2022, סוף 2023 ותחילת 2024, חלק מהנתונים לא מעודכנים, יש יותר דיווח ב-2022. נראה שהיה מי שהחזיק את העסק יותר טוב. בממשלה הקודמת הראו יותר רצון והציבו את העניין גבוה בסדר העדיפויות. לכל השרים היתה מחויבות יותר גדולה, ולכן המשרדים תפקדו יותר טוב".
לדבריו, לעיתים חוסר דיווח נובע מחוסר עשייה. "בהחלטה יש שמונה גופים שונים. זה מצריך גוף שיכול לעקוב ושתהיה לו יכולת וסמכות להטיל סנקציות. לא תמיד יש דבר כזה".
משמונת גופי הממשלה, שיעור היישום ברשות לשיקום האסיר הוא הגבוה ביותר, 50%, אך גם שיעור הסעיפים שלא יושמו הוא הגבוה ביותר, 25%. משרד הפנים ומשרד העבודה הם שיאני חוסר הדיווח, עם 91% ו-78% בהתאמה. אריה מתייחס לאופי הסעיפים שיושמו: "לא תמיד ברור מדוע תוכנית אחת מבוצעת והשנייה לא, איני רואה מגמה. אין עקביות".
כותבי הדו"ח מצביעים על ארבעה חסמים עיקריים לביצוע ההחלטה. אחד הגורמים המרכזיים הוא מחסור בכוח אדם ובכוח אדם מומחה בפרט. מחסור זה צוין כבר בהחלטת ממשלה 922, תוכנית החומש הראשונה מ-2016. הם מצביעים בדו"ח גם על הקושי בשיתוף הפעולה בין גורמי הממשל השונים והיעדר השקיפות, הממשק עם הרשויות המקומיות ושינויי המדיניות התכופים.
"זה לא חדש שהרשויות לא יכולות להעמיד את תקציבי המאצ'ינג (שיטה שבה הרשות המקומית נדרשת להעמיד סכום כנגד וכתנאי להשקעה ממשלתית – י"ש). חולשת הרשויות המקומיות ידועה. אי אפשר כל הזמן לתלות בה את הכישלון. צריך למצוא דרכים לעקוף את הדבר הזה. אם לא מוצאים עובדים סוציאליים, תמצאו לזה פתרון. אני לא מוריד אחריות מהרשויות, יש להן אחריות שהדברים יעבדו. רבים מראשי הרשויות רתומים לזה. הפוטנציאל להצליח רב יותר, אם ראש הרשות רתום לזה".
במסקנות הדו"ח נכתב שמחויבות הדרג הפוליטי לביצוע וליישום החלטות ממשלה תורמת לקידומן. "השרים מתווים מדיניות ומשפיעים על תקצוב התוכניות שתחת אחריות משרדיהם. עקב ההשתוללות חסרת התקדים של הפשיעה בחברה הערבית, על ממשלת ישראל להציב את הטיפול בבעיית הפשיעה כיעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה, להרחיב את מגוון הכלים שברשותה, ולפעול ליישום מרכיבי ההחלטה בהקדם האפשרי כדי לשמור על חיי אדם".
