אף שהיה זה 'לילה של פילוסופיה', בחרה ריטה קוגן, משוררת, סופרת וגם מהנדסת, לענות לשאלה "מה התוכן שיכול להיות לחילוניות בישראל" בתשובה מעשית. "אני חיה כאן, ומנהלת חיים בעברית. זה בסיס טוב לחילוניות ישראלית. גם הפמיניזם שלי כזה – הוא מתבטא בזה שאני מהנדסת ומובילה צוות, אחראית לגורלי. חשוב לקיים את הדברים בחיים, ולא בסיסמאות".
קוגן השתתפה בפאנל על היהדות של יוצאי ברית המועצות שהנחה כתב 'דבר' דוד טברסקי כחלק מ'לילה של פילוסופיה', אירוע שנתי שמארגן המכון הצרפתי בישראל. בית המכון הצרפתי הואר במהלך הערב בצבעי הטריקולור של דגל צרפת, וסניפיו ברחבי העולם אומנם מיועדים לקדם את התרבות הצרפתית, אך גם תרבויות מקומיות – ובמקרה של הערב הזה, התרבות המקומית היא היהדות הישראלית.
בבניין המכון בתל אביב ובמוקדים נוספים בסביבתו התקיימו שיחות שונות, במטרה "להחזיר את היהדות לשאלה" – לחפש אפשרויות לתפקידה ולדרכי התפתחותה של היהדות בישראל, מתוך הבנה שכפי שנכתב בדברי ההסבר, "עיצוב היחס בין היהדות לפוליטיקה בישראל הוא שיכריע את עתיד הדמוקרטיה בארצנו".
"אני חלק ממורשת יהודית של בחירה בחילוניות", סיפרה הסופרת והמתרגמת סיון בסקין, ילידת וילנה. "ליטא שאפה לעצמאות, ולכן הכול היה יותר אמביוולנטי, פחות תודעה קומוניסטית. הזהות היהודית לא הייתה כרוכה בניגוד. הדת הייתה ברקע, אבל אני הייתי חלק ממורשת חילונית שקדמה לקומוניזם – השכלה, בונד. הרגשתי קרבה למסורת הבונדיסטית משחר נעורי, וכך נשארתי".
לקוגן, שגדלה בסנט פטרסבורג, רקע ביוגרפי אחר, שהוביל אותה ליחס מסויג בהרבה לחילוניות. "אני לא practicing judaism, אבל אני אדם מאמין, לא אתאיסטית. החילוניות טובלת בדם. היה השמד מטורף, אנשים נשלחו לגולאג על כתיבה בעברית. אימא אמרה – כשיהיה פוגרום מי שירצח אותנו זה השכן מימין".
היא סיפרה על חוויותיה כילדה יהודייה בלב המרחב הסובייטי: "עד שברית המועצות נפלה, היא התקיימה כלשונה. הייתי ילדה בת 5 שמאמינה בקומוניזם, לא הייתה דת. לי לא היה סעיף יהדות בפספורט, אבל ראיתי שזה היה רשום עליי ביומן המורה. בבית הספר היו פוסטרים: 'ציונות זה הפשיזם של היום'". היא ביטאה את בחירתה החדה בציונות בשיר פרי עטה שהקריאה, המתכתב עם לאה גולדברג וגם עם ענבל פרלמוטר: "את זה הכאב של שתי המולדות/קברתי בשבת של שעת זריחה […] בחרתי נוף אחד עם פס של חול, צהוב ודק […] אינני עץ ואין לי שורשים".
הסופרת והמחנכת דפנה ברשילון, חברת תנועת דרור ישראל, סיפרה על חוויותיה מהעבודה החינוכית המתמשכת עם יוצאי ברית המועצות, שלימדה אותה כמה קשה להכניס את הציבור הזה לתבניות המקובלות בישראל. "הייתי מורה חיילת באולפן בסוף שנות ה-90, ברמת אליהו בראשון לציון, והחלטתי ללמד את תלמידיי על השואה לקראת יום השואה. אמרתי להם: 'רצו להרוג את כל היהודים, אתם מבינים?' תלמיד שלי אמר לי: 'אני לא יהודי', הסתובב לכיתה ושאל 'מישהו פה יהודי?' כולם ענו שלא. הזדעזעתי אז, אבל 25 שנים אחרי, למדתי שיש לזה הרבה רבדים. גם אצל העולים שאני פוגשת היום מרוסיה, אוקראינה ובלארוס יש הרבה רבדים וניגודים, אי אפשר לשים אותם במשבצת שנוחה לחברה הישראלית לעיכול".
לדברי בסקין, ההסתכלות המצמצמת מגיעה מטבע האדם. "רואים את זה במלחמה, מכל הצדדים, בתוך ומחוץ לישראל. האדם נוטה לצמצם לעצמו את המשימה. גם היהדות מצומצמת לדת, והדת לאורתודוכסיה".
בחלק אחר של הערב, היו מי שטענו לצמצום לא מכיוון האורתודוכסיה, אלא דווקא מזה של המיינסטרים הציוני. "מכעיס אותי המונח 'השתלבות', זה חלק מהצגת החרדי כטפיל לזהות הישראלית האמיתית", אמר הרב מנחם נאבת בפאנל 'פרספקטיבה חרדית על מקומה של היהדות בחברה הישראלית'. "מצפים מאיתנו להשתלב בזרם מרכזי בורגני, שמחזיק לכאורה בעמדה הנכונה. עדיף לדבר על שותפות בין שווים".
הימים הם ימי ויכוח סוער מתמיד על גיוס חרדים, מחלוקת שסוגיות ביטחון, כלכלה וזהות שלובות בה. מחוץ למכון הצרפתי היה ניתן לראות את שר הפנים מש"ס, משה ארבל, שהשתתף מוקדם יותר בפאנל אחר, מדבר עם העוברים והשבים. "אמרתי כבר לתקשורת שהציבור החרדי חייב להבין שמשהו השתנה ב-7 באוקטובר", הדגיש ארבל, והתייחס לשאלות עוברי האורח לגבי החלת דין הרציפות על חוק הגיוס והשימוש הביטחוני בדרכונים ביומטריים. כתבת מ'הארץ' שאלה אותו לדעתו על המזרחיות נוסח אבישי בן חיים, והוא נרתע מלתת תשובה פומבית. ארבל הוא מוביל הקו המתון בש"ס, ונוכחותו במרכז תל אביב הייתה כמעט טבעית.
אך המפגש החרדי עם מעוז החילוניות בכל זאת טעון. "תל אביב בשבילי היא מושא חרדה ותשוקה כאחד", סיפרה היועצת החינוכית והפסיכודרמטיסטית החרדית אתי הייזלר. "אני באה ממסורת חסידית. הנרטיב הוא שממות משה רבנו עד בוא המשיח, יש 'יהלום ביד שצריך להחזיק', כמו שאני אומרת לילדים שלי". כשנשאלה על היכולת ללמוד משהו מזרמי יהדות לא חרדיים, היא ענתה תשובה מורכבת: "אם אני יכולה לקחת משהו מהרוח, בלי לחבל בעולם התיאולוגי שלי, אני אקח. זה נקרא 'להעלות ניצוצות', או בשפה פחות נעימה 'לגזול את החנית מיד המצרי'. הרפורמיות הן אויבות תיאולוגיות שלי, אבל יש לי מה לקחת מהן".
נאבת סבור שהחרדיות יכולה להציע גישה ליהדות שלא תלויה בריבונות. "יש גישות שלפיהן הריבונות היא מצווה, אידיאל, אבל עצם הקיום לא תלוי בה. 'אעשה אותך לגוי גדול' הוא פרויקט בכינון עם כהתקבצות אנושית, לא כאמנה חברתית או כאיזשהו פרויקט חדש לעם כמו בציונות הסוציאליסטית או הדתית". לדבריו, גישה כזו עשויה להיות נקודת מוצא לשותפות בין חלקי העם: "התחדד לי מ-7 באוקטובר, אני חושב שיש לעם היהודי משמעות בעל כורחו. אפילו מהבחינה התיאולוגית, לפני השאלה באיזו צורה לקיים את הזהות השלי, אני מכיר בזה שיש זהות יהודית במובן רחב של המושג, כל מי שיהודי הוא חלק ממנה".
נאבת סיפר על השפעת הפילוסוף עמנואל לוינס עליו: "אחר הוא מי שבלתי מושג בשבילי, שטוען טענה מסוימת שאני לא יכול לקבל, ודווקא זה מעניק אפשרות לקיום של שנינו. כשמציגים את שאלת האחרות כך, גם כשמדובר בחילוקי דעות סביב הזהות היהודית ושאלות הלכתיות, כשמבינים שאני לא יכול לכבוש אותו והוא לא אותי, זה פותח את אפשרות השיחה, ולכן השותפות. נהיה אחרים זה לזה, ונשוחח יחד".
כשהדיון נפתח לשאלות מהקהל, עלו סוגיות היסוד שמתחת ומעל לפני השטח ביחסי חילונים חרדים. אחת שאלה: "איך כל זה מתקיים בחברה שאנחנו מממנים", ואמרה שהפיל בחדר הוא שהחברה החרדית חייבת להתחיל להתפרנס. אחר אִתגר את תפיסת השותפות בלי צורך להשתלב – הרי כל האנושות "השתלבה" כבר בהשקפה שהעולם הוא עגול, למשל. "האם יש משהו בתפיסה החרדית שלכם, בתיאולוגיה הליבתית, ב'יהלום', שעובדות מאיימות עליו?" שלישית אמרה בכאב: "אני לא בטוחה כמה אני יודעת על החיים שלכם. אני מוכנה לשותפות ולא להיטמעות, אבל השאלה אם יש לנו בכלל מטרות משותפות".
תשובות הדוברים הצליחו לחרוג מהשטאנץ התקשורתי. נאבת דחה את התיאור של החילונים כ"מממנים" את החרדיות ואמר: "יש תקציבים, אלו הדברים שדנים עליהם בפוליטיקה ובחברה הישראלית". אך כמו השר ארבל, הביע אי-נחת מהעמדה החרדית במציאות הנוכחית: "יש סיבות למגננה ולהתבדלות, אבל יש להן מחיר מוסרי גדול, זה מאוד מציק לי מבחינת הסולידריות". הייזלר הגיבה לשאלה על מטרות משותפות: "צריך ליצור שפה של זהות יהודית שבה את ואני יכולות לתקשר. הצער שבך נגע בי, ואני מרגישה שאני מפספסת את הייעוד שלי אם אני לא יכולה לעשות את זה איתך".
כשניסתה לזהות אופק מיטיב לעתיד, הייזלר שרטטה קשר, שונה ועדין יותר מזה שלרוב מוצג, בין הזהות לבין הרווחה הכלכלית והתעסוקה. "אני במבוכה עמוקה, פנימית שלי", אמרה, "רוצה לשמר את הזהות שלי, אבל היא כרוכה בוויתורים מוסריים ותאולוגיים. התוכנית שלי לטווח הארוך: שהקהילה החרדית תשגשג רוחנית, אבל גם כלכלית. לא בורגנות מטורפת, דווקא יש לנו מה להציע מבחינת הסתפקות במועט, אבל אם הבנות שלנו יתפרנסו בכבוד, הן יוכלו גם להתכתב עם השפות החיצוניות באופן ששומר את הזהות. היום אין שפה מספיק טובה כדי לפגוש אחרות חילונית בצורה שמצמיחה אותן ואת הזהות. יש רק היטמעות או התכנסות".
בסיום שני הפאנלים, תהיתי עם מה יוצאים המשתתפים כישראלים מוטרדים, כמי ששואלים מה העתיד האפשרי לחיים פה. מהן הנקודות המשותפות בין הרצף החילוני של יוצאות ברית המועצות לבין ה"יהלום" החרדי. בשני הפאנלים דוברים טענו שהעולם התרבותי העשיר שהם מביאים איתם נדחק הצידה בגלל בורות ורדידות ממסדית. בשני הפאנלים עלו שאלות של זהות, שפה ורוח, אך דוברות בשניהם הדגישו שהפרקטיקה חשובה מהמילים, או היא זו שנותנת למילים משמעות.
אולי זהו תפקידו של ליל פילוסופיה – להשמיע קולות שהממסד מתקשה לשמוע, ולברר כיצד ראוי לפעול בעולם המעשי. פילוסופים רבים, מסוקרטס עד מרקס, עונים לשתי ההגדרות האלו. ואולי התחושה של חברי קבוצות כה שונות שעולמם הרוחני לא זוכה להכרה אצל מי ששונים מהם, לצד הדגש על הארצי והמעשי, מעידים אילו אנשים דרושים לישראל הפצועה והשסועה – כאלו שיודעים לקיים שיחה אמיתית, נוקבת וחומלת, וגם יודעים לשנס מותניים ולבנות פתרונות אחראיים שיאפשרו את החיים כאן יחד.
