הטלפון של אָלַה תמרין (64), אמא לשניים וסבתא לחמישה מכפר סבא, לא מפסיק לצלצל מאז תחילת נובמבר שעבר, כשהפיצה עם חברות הודעת ווטסאפ: "אם יש חיילים פצועי גפיים שזקוקים להלבשה תחתונה מיוחדת, אנא העבירו אליי בקשות, אני תופרת ומכינה להם בחינם".

הבגדים שהיא מייצרת מאז מיועדים לפצועי גפיים, בעיקר כאלה שנאלצים להסתובב עם מכשיר קיבוע (אליזרוב) עשוי ברזל וברגים המורכב על הגף הפגועה לצורך הארכה או שינוי של ציר העצם.

איך הגעת להלבשה תחתונה לפצועים?
"בתחילת המלחמה חברה טובה שלי התנדבה בחלוקת אוכל, פגשה בבית החולים שיבא אחות שלא ידעה מה לעשות עם חייל שנפצע ויש לו על הרגל מכשיר אליזרוב, ובגלל שהקוטר של המכשיר מאוד גדול, הוא מתקשה ללבוש תחתונים ומכנסיים, אז הם פשוט חתכו את הרגל של המכנס. יותר מאוחר אותו חייל סיפר לה שבגלל שאין לו איך לשים תחתונים, הוא מסתובב עם טיטול. כשהיא סיפרה לי את הסיפור, זה זעזע אותי. לא נראה לי הגיוני שחייל יסתובב עם טיטול רק בגלל שאין לו בגד מתאים. חשבתי לעצמי, אם יש אחד כזה, בטח יש עוד המון. יש המון פצועים במלחמה הזאת".

תחתונים מונגשים. "לא נראה לי הגיוני שחייל יסתובב עם טיטול רק בגלל שאין לו בגד מתאים" (צילומים: אלבום פרטי)

תמרין, מהנדסת אלקטרוניקה במקצועה, ששני בניה משרתים במילואים בהנדסה קרבית, מצאה את עצמה מסתובבת עם הסיפור הזה, מנסה לחשוב על פתרון. "אני יודעת לתפור. גדלתי בסנט פטרסבורג ברוסיה, למדנו שם לתפור בבית הספר. תמיד הייתה לי מכונה, אבל כשעלינו לארץ לא התעסקתי בזה יותר מדי. פה ושם תיקונים ומכפלות, דברים כאלה, אבל זה אף פעם לא היה איזה תחביב".

היא הוציאה את מכונת התפירה והתיישבה: "בהתחלה, חשבתי לעשות תחתון בצורה של טיטול, כזה שסוגרים אותו מהצדדים עם סקוצ'ים קדימה. אחר כך הבנתי שזה מסובך מדי, ובעצם, אם הבעיה היא לעבור את הרגל הפצועה, למה לא לשים את הסקוצ'ים בצדדים?"

מאז הראש והידיים שלה נתונים רק בזה. לחיילים הפצועים שעבורם היא תופרת, היא קוראת "בן" או "ילד". ומה שהחל כעזרה לפצוע אחד התפתח, וכיום תמרין היא מהמנהלות של אופרציה בת 50 מתנדבות ומתנדבים, רובן נשים, פנסיונריות, יוצאות ברית המועצות, שקונות בכספן הפרטי ובכספי תרומות כמויות גדולות של תחתוני בוקסר ומכנסיים, ויוצרות ביגוד מונגש בהתאמה אישית לכל פצוע, לפי סוג הפציעה שלו. "אנחנו מגיעות, רואות מה הפציעה, לוקחות מידות, ועושות לפי מה וכמה שצריך".

לסגירת הבגד, אגב, הקדישו מחשבה מיוחדת: "ניסינו לחשוב על כל מיני רעיונות, אבל בסופו של דבר, סקוץ' זה הכי טוב. מגנט אי אפשר בגלל הברזלים; ריצ'רץ' דורש מוטוריקה עדינה שהרבה פעמים נפגעת. הסקוץ' הוא הכי קל, אבל הוא צריך להיות איכותי, כדי שיחזיק וגם אחרי כביסות. שמנו בקצה גם צ'ופצ'יק כזה מבד כדי שיהיה קל לפתוח. הפכנו להיות ממש מומחיות בזה".

בגדים מותאמים אישית לכל פצוע

המתנדבות פרושות בתשעה בתי חולים בארץ, יוצרות שם קשר עם משפחות הפצועים, מרכזות את הבקשות ומתחלקות לעבודה לפי אזורי המגורים. כמה נהגים, גם הם מתנדבים בארגון הלא רשמי הזה, משנעים את הבגדים מהמשפחות אל התופרות ובחזרה. עד היום, יותר מ-100 חיילים פצועים עברו תחת ידיהן, וגם חיילת אחת.

פצוע עם מכנסיים קצרים. "אנחנו מנסות שיהיה יפה, אסתטי, משמח, עם סטייל" (צילום: אלבום פרטי)

עם הזמן החלו לתפור "ממש מאפס", לדבריה, גם חולצות ומכנסיים קצרים שמותאמים אישית לפציעות השונות. על כל אחד נעשית מלאכת מחשבת – מה יהיה הכי נוח בהתאם למגבלות הספציפיות של אותו פצוע, כך שהבגד ישרת אותו בצורה הטובה ביותר: "פתיחה בצד ימין, בצד שמאל, בשניהם, באלכסון, במפשעה, נמוך יותר, גבוה יותר. כל אחד לפי מה שהוא צריך".

"הילדים האלה כולם במצב לא ממש טוב. לרוב הם גם לא יודעים מה לבקש מאיתנו. העיניים הכבויות, ההליכה שפופה, החלומות שהם חלמו, ועכשיו צריכים לשנות את התוכניות. זה נורא. את באה לבית חולים ורואה מאות ילדים צעירים על המיטות, האימהות מכרכרות סביבם כל הזמן, זה לא המקום שהילד צריך להיות בו"

תני דוגמה.
"אימא אחת התקשרה וסיפרה שלבן שלה יש שתי ידיים בגבס, והוא לא יכול להרים אותן בכלל. אין לו איך ללבוש חולצה. פיתחנו חולצה, יצא אופנתי, מעין של כזה. חברה שלי עשתה תחתון מיוחד לחייל שיש לו קטיעה מאוד גבוהה, ממש מהאגן. היא הייתה צריכה לעשות מידות ותפירות מיוחדות. בבית לוינשטיין פגשתי מילואימניק אחד, בחור דתי עם ארבעה ילדים, שהיה לו מכשיר ממש גדול באזור הקרסול. היה לו חשוב שיהיו לו מכנסיים צנועים וארוכים. הייתי צריכה לתפור לו משהו מיוחד. אנחנו מנסות שיהיה יפה, אסתטי, משמח, עם סטייל. שלא ירגישו שהם צריכים ללבוש דברים מכוערים".

חולצה מונגשת. "כל הזמן אני פוגשת סיפורים, אחד יותר קשה מהשני" (צילומים: אלבום פרטי)

המפגש עם הפצועים קשה: "הילדים האלה כולם במצב לא ממש טוב. לרוב הם גם לא יודעים מה לבקש מאיתנו. העיניים הכבויות, ההליכה שפופה, החלומות שהם חלמו, ועכשיו צריכים לשנות את התוכניות. זה נורא. את באה לבית חולים ורואה מאות ילדים צעירים על המיטות, האימהות מכרכרות סביבם כל הזמן, זה לא המקום שהילד צריך להיות בו. יש בן שאני מטפלת בו מפברואר, והוא עדיין בשיקום בלוינשטיין. ילד בן 19, בלי רגל אחת, רגל שנייה באליזרוב, האור בעיניים שלו כבוי לחלוטין. או מילואימניקים, שהם כבר אנשים מבוגרים, הרבה פעמים עם ילדים, מוצאים את עצמם צריכים להסתובב בלי תחתונים. זה נורא. זה מאוד קשה לי. כל הזמן אני פוגשת סיפורים, אחד יותר קשה מהשני".

כדי להיות מוכנה לכל תרחיש, תמרין הקימה בביתה מחסן קטן עם תחתונים ומכנסיים מוכנים, שיהיה לתת למי שצריך מייד. והיא מתקשה להבין "איך לא היה בארץ דבר כזה לפנינו? איך לא מחלקים דבר כזה בבית חולים או בקופת חולים? גם בלי קשר למלחמה, אנשים נפצעים כל הזמן – בתאונות דרכים, בתאונות עבודה, לא חסר".

"חייל משתחרר מבית החולים לסופ"ש, ואז זה ג'ונגל להגיע לחדר שלו"

מספר נכי צה"ל (המטופלים באגף השיקום) חצה לאחרונה את ה-70 אלף, בהם כמעט 9,000 שהצטרפו במהלך חרבות ברזל. וככל שהלחימה נמשכת, המספר גדל. המדינה "ישנה" ואזרחים ואזרחיות "ערים" מחליפים אותה, מחפשים ומוצאים דרכים לתת מענה לפצועים עם הצרכים הבסיסיים ביותר. למשל, הנגשת הבית והתמודדות עם החיים שאחרי הפציעה.

מיכל דולב-השמשוני (55), אדריכלית במקצועה מפרדס חנה, היא מנכ"לית עמותת "מהנדסים ללא גבולות – ישראל", המפעילה את פרויקט "מנגישים ללא גבולות". הארגון, שבדרך כלל מסייע לנזקקים באזורי אסון (טורקיה, האיטי, פליטי אוקראינה, כפרים באפריקה), התגייס עם פרוץ המלחמה להנגשת בתי פצועים בארץ.

מיכל דולב-השמשוני. "אנחנו מקבלים פנייה, תוך כמה שעות מתנדבת חוזרת אל הפונה ואוספת את כל המידע, ותוך כמה ימים הבית כבר מונגש" (צילום: נעם בן גוריון)

ב-7 באוקטובר, היא מספרת, "החזרנו את כל המשלחות שלנו ארצה. הרבה מהמתנדבים שלנו התגייסו למילואים, ומי שלא, ישבנו יחד לחשוב מה צריך להיות הפוקוס כרגע. חשבנו על חלוקת אוכל, פעילות למפונים, אבל אנחנו אנשים טכניים, הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות יותר עם הכישורים שלנו".

את הבירור הראשוני עשתה בבית לוינשטיין: "שאלתי שם מה המנגנון של הנגשת הבתים. הסבירו לי שבתום תהליך השחרור מגיע עובד סוציאלי ונקבעים אחוזי נכות וזכאות וכו', ורק אז מתחילים בעבודות ההנגשה. וכששאלתי: 'מה עם סוף שבוע, כשהם יוצאים הביתה?' אמרו לי: 'הם מסתדרים איכשהו'. איך מסתדרים? זה אלפי שקלים להנגיש בית".

לדרך יצאו בעקבות מפגש שנערך כבר ב-12 באוקטובר בבית לוינשטיין: "זו הייתה ישיבה גדולה. היו שם נציגים ממשרד הביטחון, מהצבא, מקופות החולים. הם אמרו לנו שאחת החוליות החלשות שלהם היא שהם לא יכולים לשחרר פצועים שיכולים להשתחרר, בגלל שהבתים שלהם לא מתאימים להם.

"כשהבנו כמה אקוטי הצורך הזה, התחלנו לשאול את מערכות השיקום בארץ מה צריך, ופרסמנו ווטסאפ אחד: 'אנחנו מהנדסים ללא גבולות ישראל, אנחנו מחפשים בתים שצריכים הנגשה ראשונית, לא תשתיתית, ואנחנו עובדים עם כל מי שנפגע וצריך'. בתוך יממה פנו אלינו יותר מ-500 איש".

עם כ-400 מתנדבים (150 מהם גויסו רק עם תחילת הפרויקט הנוכחי) – שיפוצניקים, הנדימנים והנדיוומניות, שרברבים, נגרים, רתכים ואפילו דוקטורים ופרופסורים להנדסה ולאדריכלות, דולב-השמשוני רצתה להנגיש 150 בתים בשנה. "חצי שנה לתוך הפרויקט", היא מחייכת, "אנחנו עוד מעט עוברים את ה-100".

תארי את התהליך.
"זה מתחיל בדרך כלל דומה: חייל יוצא מבית החולים לסופ"ש ראשון, מגיע עם האמבולנס הביתה, ואז זה ג'ונגל להגיע לחדר שלו. החצר לא מונגשת, יש מדרגות, המקלחת לא מתאימה. אז פונים אלינו ואנחנו מגיעים, ועושים כל מה שצריך ואפשר שהוא לא תשתיתי. אנחנו לא יכולים להקים מעלית בתוך הבית, להרחיב פתחים או לבנות חדרים, אבל יש מאות דברים קטנים שעושים הבדל גדול מאוד. זה יכול להיות רמפות, ידיות ליד המיטה, במטבח ובשירותים, הנמכת מדפים, החלפת חדרים, הנגשת חצר ועוד".

מנגישים מקלחת. "אנחנו רוצים שאנשים יפנו אלינו, שמי שצריך יידע עלינו" (צילומים: מנגישים ללא גבולות)

עם ניסיון של תשעה חודשים, המנגנון כבר משומן: "אנחנו מקבלים פנייה, תוך כמה שעות מתנדבת חוזרת אל הפונה ואוספת את כל המידע – הפציעה, המקום, מה צריך. צוות יוצא אל הבית ולומד בדיוק את השטח ואת הצרכים, ומתכנן יחד עם הפצוע ועם המשפחה את ההנגשה. הצוות מתחיל את העבודה על המקום, או מצלם, מכין את הדברים וחוזר, לפי הצורך. בדרך כלל, תוך כמה ימים הבית כבר מונגש".

מבחינתה, זה אחד האתגרים הגדולים בחייה. "היה לי קל הרבה יותר לעבוד באפריקה. את באה לעזור לשפר חיים של אנשים בתחתית הפירמידה האנושית, אבל הם לא קשורים אלייך, מה שקורה שם חיצוני לך. פה, אני עובדת בשטח שלי, רואה את כל החוליים של החברה שלי, שמלווים אותי ביומיום". ונפח העבודה רק עולה: "אנחנו מנגישים בתים כל יום. ברגע זה יש 14 פניות פתוחות. אנחנו עובדים בזה עדיין מסביב לשעון, ועדיין אנחנו רוצים שאנשים יפנו אלינו. שמי שצריך יידע עלינו. שלא יהיה בית בישראל שצריך ולא יידע שאפשר".

האתגרים החדשים דורשים יצירתיות

השימוש בבגדים המיוחדים של תמרין הוא לרוב זמני – עד להסרת המכשיר, הגבס או החבישה, אבל במקרים רבים הטיפול ממושך: "יש לי כבר חיילים שעשיתי להם בגדים לחורף ואז בגדים לקיץ, עוד תחתונים אחרי שהקודמים כבר התבלו, או שהיה שיפור, או חלילה הידרדרות, והצרכים השתנו. כל פצע זה משפחה שלמה שעוסקת בזה במשך הרבה מאוד זמן".

גם אצל דולב-השמשוני העבודה לא מסתיימת: "יש הרבה פצועים שמשתחררים בסופ"ש הראשון על מיטה, בסופ"ש השני הם כבר על כיסא גלגלים, ובשלישי כבר עם הליכון. אז אנחנו חוזרים לאותם בתים כדי לשנות את ההנגשה בהתאם. ובכלל, לא חשבנו שיש דבר כזה להנגיש בית לנפגעי טראומה, אבל יש. כבר בכמה בתים עשינו טריקות שקטות לדלתות ולמגירות, צבענו חדרים בצבעים אחרים, החלפנו חדרים. פנה אלינו בחור דתי שחי מתחת לישיבה. שנים הוא חי ככה, אבל עכשיו הוא חווה את הרעש משם אחרת לגמרי, ועשינו לו בידוד אקוסטי בכל הדירה. יש המון אתגרים טכניים, שמצריכים מאיתנו המון יצירתיות".

"כשפצוע יוצא בפעם הראשונה לבית מונגש ויכול להיות עצמאי, זה ענק"

שתיהן חשות עד כמה העבודה שלהן משמעותית. תמרין: "זה יכול להיות ההבדל בין ללכת עם ובלי טיטול, או אם אדם יכול להתלבש לבד או צריך עזרה. זה נותן דבר כל כך משמעותי כמו עצמאות. הרבה פעמים אני מקבלת פנייה ממשפחה, ואז פוגשת את החייל, והוא אומר: 'אני לא צריך'. אני אומרת לו: 'תנסה'. אחר כך אני מקבלת הודעה: 'לא חשבתי שאני יכול לעשות ככה וככה לבד, לא חשבתי שאני יכול להיות עצמאי'. לפעמים, כשמישהו מצליח פתאום לעשות משהו לבד, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך".

מנגישים חדר שינה. ב-11:14 התקבלה בקבוצת הווטסאפ קריאה להנגשת בית בראשון לציון, ב-11:16 התקבלה הודעה: "תודה, יש צוות מלא'" (צילומים: מנגישים ללא גבולות)

דולב-השמשוני: "כשפצוע יוצא בפעם הראשונה לבית מונגש, והוא יכול להיות עצמאי, הוא יכול להתקלח לבד ויכול להכין לעצמו אוכל, אני מרגישה שזה ענק. הפצועים והמשפחות מספרים כמה זה משמעותי, כמה הם עצמאים, כמה זה משנה שהוא בא לארוחת שישי או לחג בבית, איך הוא נשכב על הספה ואומר: 'איזה כיף להיות בבית'. אנחנו מקבלים המון הודעות מרגשות, המתנדבים בעצמם מקבלים המון הודעות. מעגלים על מעגלים של אנשים.

"לפני כמה ימים קיבלנו משפחה של בחור שנפצע מאוד קשה. הוא נפגע מפיצוץ. איבד כף יד אחת, רגל אחת, וגם השמיעה והראייה שלו נפגעו. בחור צעיר שפשוט התהפך לו כל העולם. המשפחה שלו כל כך התרגשה מההנגשה שעשינו, עד דמעות. למרות ריבוי הפגיעות, עם ההנגשה הנכונה הוא יכול להיות עצמאי".

"ישראלים צריכים את התחושה שהם חלק"

כבר כמעט שנה שכל הסיוע הזה נעשה ללא כל תמיכה מהמדינה. הכול מבוסס על תרומות ועל התנדבות של אנשים טובים. "גם כאלה שלא יודעים לתפור שואלים אותי איך אפשר לעזור", מספרת תמרין. "השכנה שלי למשל לא יודעת לתפור, אבל היא באה ולוקחת תחתונים וגוזרת את הגזרות ואת הסקוצ'ים לפי המידות".

תמרין עצמה מחפשת חנויות שמוכרות בסיטונאות יחסית בזול. "אני מוצאת את עצמי מסתובבת בשווקים ובאזורי תעשייה בכל האזור, מחפשת מחירים טובים על סחורה טובה. וגם הסקוצ'ים האלה שאני קונה בגלגלים, זה לא זול. הרבה פעמים הסקוצ'ים במכנס עולים יותר מהמכנס עצמו".

"מדינת ישראל מנגישה עבור פצוע בית אחד בעשר שנים. ומה אם יש פצוע שרוצה לצאת מהבית של ההורים, או כזה שרוצה לעבור מדירת השותפים שלו? שיסתדר? מה שמשפחה של פצוע צריכה לעבור עד שהמדינה נותנת את ההנגשה, זה נורא. כשהם שומעים שאנחנו נותנים בלי ביורוקרטיה הם פתאום נושמים"

בתחילת הדרך מימנו הכל מכיסיהן, "אבל מהר מאוד הגיעו אלינו גם כאלה שרוצים לתרום כסף. קודם חברים, שכנים, ואחר כך זה התחיל להתגלגל. היום יש ממש הרבה תורמים. בהתחלה זה היה ממש מטורף. בהמשך, עם הזמן, זה התחיל לדעוך. אבל עדיין אנשים מחפשים לתרום, במיוחד לחיילים גיבורים, שהקריבו מעצמם וחזרו עם פצע לכל החיים. ישראלים צריכים את התחושה שהם חלק, שהם לא יושבים בחיבוק ידיים כשאחרים נפגעים. אנשים מביאים לנו כסף ואומרים לי: 'תודה רבה שנתת לי להשתתף בדבר הזה".

דולב-השמשוני ומתנדב בפעולה. "עד שלא יצטרכו אותנו יותר, אני מביאה לזה כמה כסף שצריך" (צילום: מנגישים ללא גבולות)

דולב-השמשוני רצה מקרן לקרן, ממענק למענק, ועובדת קשה כדי להביא כסף לפרויקט: "עד שלא יצטרכו אותנו יותר, אני מביאה לזה כמה כסף שצריך, שכסף לא יהיה הבעיה". מהמדינה היא מבקשת בעיקר לא להפריע.

"חודש לתוך הפרויקט, שאלו אותי ממשרד הביטחון אם קיבלתי אישור ממישהו לעשות את זה. 'תגידו, אתם לא מרגישים קצת חצופים?' מדינת ישראל מנגישה עבור פצוע בית אחד בעשר שנים. ומה אם יש פצוע שרוצה לצאת מהבית של ההורים, או כזה שרוצה לעבור מדירת השותפים שלו? שיסתדר? מה שמשפחה של פצוע צריכה לעבור עד שהמדינה נותנת את ההנגשה, זה נורא. כשהם שומעים שאנחנו נותנים בלי ביורוקרטיה הם פתאום נושמים". גם אצלה חוץ מכסף, למרבה המזל, יש המון מתנדבים. היא מראה את מסך הטלפון שלה. ב-11:14 ביום חמישי התקבלה בקבוצת הווטסאפ קריאה להנגשת בית בראשון לציון. ב-11:16 התקבלה הודעה: "תודה, יש צוות מלא".

"כל מי שנפצע במלחמה – אנחנו שם. אין אג'נדות"

תמרין הייתה רוצה להעביר את המקל למדינה. "אני יודעת שזו רק ההתחלה. עוד צריך אותנו, אז בינתיים, אנחנו עושות כל מה שאנחנו יכולות. אני כן מקבלת מזה הרבה מאוד אושר, אבל הייתי רוצה כבר לחזור לעבודה שלי, לנכדים שלי".

ב"מנגישים ללא גבולות" מתכוונים להמשיך כל עוד צריך. "מבחינתי, כל מי שלחם במלחמה הזו ונפגע יקבל עזרה, לא משנה מה הוא ומאיפה הוא. אני יכולה להיות ביום ראשון בתקוע, ביום שני בכפר דרוזי בגליל, ביום שלישי בכפר בדואי בדרום, ביום רביעי בחדר אוכל בקיבוץ, ביום חמישי בדירה בפלורנטין. כל מי שנפצע במלחמה – אנחנו שם. אין אג'נדות.

מתנדב בונה כיסא מונגש. "מה שקרה לנו לפני תשעה חודשים ומאז צריך להפוך את הכול לגמרי" (צילום: מנגישים ללא גבולות)

"אנחנו רוצים להגיע לפיתוחים טכנולוגיים שמתאימים כמה שיותר – בטכני, אלקטרוני, אפליקציות, מהייטק עד לואוטק. כל טווח הפתרונות ההנדסיים שיכולים לשפר את חייו של פצוע בבית, ובהמשך גם במקומות עבודה וכמובן במרחב הציבורי. אנחנו פתוחים לכל ההצעות ולכל הרעיונות, אנחנו מבינים שהכול השתנה והפעילות שלנו בישראל תימשך".

לדבריה, המרחב הישראלי לא מונגש, "ומה שקרה לנו לפני תשעה חודשים ומאז צריך להפוך את הכול לגמרי. יש עשרות אלפי פצועים, אלפים מהם קטועי גפיים, אלפים נפגעי נפש. הם יילכו איתנו ברחוב ויעבדו איתנו במשרד. המרחב הישראלי יצטרך להשתנות לגמרי. ואנחנו עוד רחוקים מלהבין מה קורה. אני לא חושבת לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה, אני רק יודעת שייקח המון זמן להתגבר על זה, זה יהיה חלק מהחיים שלנו להרבה מאוד זמן".