אין מחלוקת על כך שמדינת ישראל צריכה להאריך את המימון למפונים. אבל האופן בו נעשה המהלך – באמצעות קיצוץ של 1.05 מיליארד שקלים מתקציב המדינה – מעלה סוגיות פוליטיות, כלכליות וחברתיות שמספרות על מצבה העגום של הממשלה הנוכחית, וההנהגה הכלכלית של ישראל בכלל.

האקדח על שולחן המשא ומתן עם המורים:  המקור למחצית סכום הקיצוץ נשמע מוזר: 525 מיליון שקלים (מתוך 1.05 מיליארד בסך הכול) ששריין האוצר עבור הסכם חדש עם המורים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מבטיח מצדו למצוא מקור מימון חדש להסכם השכר, כך שהחתימה על ההסכם לא תתעכב. אז מה הטעם? למה ששר האוצר לא ימצא מקורות מימון להארכת הפינוי, במקום לחפש מקור למורים בהמשך?

הסיבה קשורה לפוליטיקה של המשא ומתן: ההסכם בין המורים לאוצר, שכבר היה אמור להיכנס לתוקף, נדחה ונדחה בגלל חילוקי דעות בין הצדדים. כעת באוצר מבהירים שגם אין לו סכום כסף מובטח. האוצר מצדו יכול לחתור להורדת הסכום – הכול נפתח מחדש.

מעבר לכך, כשיגיעו הצדדים להסכם, תצטרך הממשלה שוב לגזור קיצוץ רוחבי, אלא שהפעם שמם של המורים יהיה כתוב עליו.

החרדים הפכו לשסתום: המחצית השנייה מהקיצוץ למימון הארכת הפינוי תמומן באמצעות קיצוץ רוחבי של 1.03% בתקציב משרדי הממשלה. מדובר בקיצוץ של 41 מיליון שקלים בתקציב המשרד לביטחון לאומי, 27 מיליון שקלים בתקציב משרד הרווחה, 23 מיליון שקלים בתקציב משרד הבריאות, 70 מיליון שקלים בפיתוח התחבורה ועוד. מהמשטרה ומשירות בתי הסוהר, שבגלל מחסור בתאים שחררו את מנהל בית החולים שיפא, יקוצצו 3 מיליון שקלים.

קיצוץ רוחבי הוא הפרקטיקה הקבועה של הממשלה לקבלת החלטות תקציביות: לפי ההיגיון (והחוק) הכלכלי של ישראל כל צורך כלכלי חדש דורש קיצוץ מקביל כדי 'לפנות לו מקום'. הדרך הפשוטה לעשות זאת היא קיצוץ רוחבי בכל המשרדים. כך עשו כל הממשלות האחרונות: בשנים האחרונות לא היה שום קיצוץ שנעשה אחרת.

אלא שעכשיו נראה שהחרדים נמצאים במוקד הביקורת, בדגש על הכספים הקואליציוניים שלא יקוצצו. חוסר המוכנות שלהם לפתוח בצורה רצינית את שאלת השוויון בנטל בכל היבטיה – הצבאיים, הכלכליים והחברתיים – הופכת אותם לשסתום ללחץ התקציבי.

התוכנית המקורית של החרדים לקואליציה הזאת הייתה כניסה ל'בסיס התקציב' הממלכתי בלי שינויים של ממש. הרפורמה ואז המלחמה שיבשו את התוכנית. כעת הם יצטרכו להחליט אם לעשות שינויים שיכניסו אותם לממלכתיות בדלת הקדמית, או להתמקם בתוך שסתום הלחץ – אלה שכל פעם שהמחיר שנדרש לציבור עולה, כל העיניים מופנות אליהם.

המשקולת: ההחלטה להאריך את הפינוי עד סוף אוגוסט היא אולי הגיונית לשעה זו, אבל יש סיכוי גדול מאוד שהיא זמנית בלבד. ספטמבר הוא נקודה משמעותית ביותר – אם עד אז לא יהיה ברור שניתן לחזור בבטחה ליישובי הצפון ולעוטף עזה, יפתחו עשרות אלפי משפחות את שנת הלימודים הרחק מבתיהן. זאת אפשרות סבירה ביותר. אם היא תתממש, היא תביא איתה בהכרח עוד החלטה על קיצוץ רוחבי גדול פי כמה וכמה.

זה לא חייב להיות ככה. בתקופת הקורונה מדינת ישראל התמודדה עם הוצאות ענק באמצעות תקציבים מיוחדים ושינוי כלל ההוצאה. האמירה הייתה שמדובר באירוע חריג, והמימון שלו יכול להיעשות באמצעים חריגים. הממשלה יכולה בצעד מנהיגותי להפריד בין ההוצאות החד-פעמיות שנוגעות למלחמה, לבין ההוצאות הקבועות הנגזרות ממנה, ואת הראשונות להפריד מטבעת החנק הפיסקלית של ישראל. כל זאת, במחיר כמה עשיריות אחוז ביחס החוב-תוצר. הגדלת הגרעון היא כסף קטן לעומת המחירים החברתיים והכלכליים ארוכי הטווח של החנק התקציבי.

המשמעות של היעדר החלטה היא הפיכת הצרכים הממשיים של ישראל – המפונים, הביטחון, ההתיישבות, השיקום – למשקולת. היא תלך ותכביד על הכלכלה הישראלית ככל שיחלוף הזמן. במקום הגדלה של הגרעון והגברת ההשקעה, ישראל גוררת את עצמה להאטה.